מול הניסיון הציני של יאיר לפיד לזייף זעזוע מההסתה ומהשיח האלים, צריך להזכיר שמדובר בפוליטיקאי שניזון מהשנאה, ושכל ישותו הפוליטית - שאין בה אידיאולוגיה, ואין בה תפיסת עולם - מתחילה ונגמרת בניסיונות לסמן אויבים. מהחרדים, דרך המתנחלים, ועד לביביסטים. בתחילת השבוע, כשכל התקשורת עסקה בעידית סילמן והתחננה בפניה שתואיל לספר מה בדיוק קרה לה, אם באמת קרה לה, החליט יאיר לפיד להושיט עזרה ראשונה ליושבת ראש הקואליציה, כשהוא שולף מן הבוידעם את תרגיל מספר 1. התרגיל שבמסגרתו מוצאים אמירה מכוערת, מהסוג שקיים ברשתות החברתיות במיליונים, מבליטים אותה, מנפחים אותה, מנסים להציג אותה כהוכחה להסלמה בשיח, ואת עצמך כקורבן של ההסלמה הזו, והנה הצלחנו להעביר נושא.
לפיד הקריא כמה ציוצים מכוערים מהטוויטר - כאלה שרבים מחברי הכנסת סופגים על בסיס יומיומי, ועד היום זה לא הזיז לו - והניח את המסקנה. "הסכנה הגדולה היא שזה מה שאנחנו הופכים להיות", אמר. "האלימות הזו מחלחלת לכל תחומי החיים שלנו. לכבישים. לבתי הספר. אם לא נעצור את זה עכשיו ביחד, אז זה מה שהפכנו להיות. חברה אלימה ומלאת שנאה". "הילדים שלנו רואים אותנו", הוסיף, "הם שומעים אותנו. ואם זו המציאות שלתוכה הם גדלים, אלה האנשים שהם יהפכו להיות... השנאה הרגה יותר אנשים בעולם מסרטן ומבצורת ומרעב".
ומכיוון שהילדים שלנו באמת רואים ושומעים אותנו, ומכיוון שהשנאה באמת מסוכנת, כדאי לפרק רגע את אוסף המילים שהפיק מחולל הקלישאות של לפיד. אקדים ואומר, אני סולד משפה ירודה ומביטויים נחותים, ותמיד אעדיף טיעונים טובים על ניבולי פה. אני לא מתחבר למי שמקללים ברשת ובוואטסאפ, בין אם הקללות שלהם מופנות ללפיד ולסילמן, ובין אם הן מופנות לעמיתיהם מהאופוזיציה. אני לא אוהב את הכינוי "הנוכל" שמוצמד לנפתלי בנט, לא משום שאי אפשר להוכיח את נכונותו, אלא משום שהוא מבטא שיח נמוך. באותה מידה ממש אין בי כבוד למי שקורא לבנימין נתניהו "הנאשם", אף שמבחינה עובדתית, מהרגע שהועמד לדין ההגדרה הזו מדויקת.
העניין הוא שהזעזוע מהשנאה ומההסתה ומהשפה המטונפת, לא יכול להיות חד־צדדי ואינו יכול להיות סלקטיבי. הצגתי כאן בעבר סדרה של איומים ברצח והודעות מכוערות ומלאות שטנה שנשלחות על בסיס שוטף לגלית דיסטל אטבריאן, לבצלאל סמוטריץ' ולדודי אמסלם. אף אחד מכל אלה לא הביא מעולם את יאיר לפיד לעמוד מול המצלמות ולהזהיר מפני מה שעלולה לעשות לנו השנאה. למה? כי ללפיד אין באמת בעיה עם שנאה. נהפוך הוא. לפיד חי מהשנאה. לפיד מתפרנס מהשנאה. לפיד הוא איש שכל ישותו הפוליטית מתחילה ונגמרת בשנאה. מהרגע הראשון שבו דרך בפוליטיקה הישראלית, לפיד מקפיד לסמן יריבים, להפוך אותם למפלצות, ולשסות בהם את הציבור. פעם אלה החרדים ופעם המתנחלים, פעם הטייקונים ופעם הקרן הקיימת לישראל, פעם ביבי ופעם הביביסטים.
פערים מול העובדות
את החרדים הוא צייר מהרגע הראשון, כמיטב המסורת האנטישמית, כרודפי ממון. זה עבד נהדר בהיסטוריה נגד יהודים. זה עבד לגמרי לא רע גם נגד החרדים. פעם אחת זה היה בסרטון שהציג אותם כמי שמוכנים לעשות, בשביל הכסף, כל מה שנתניהו יבקש. בפעם אחרת, כשברקע מתעופפים דולרים, הוא סיפר על מאות מיליונים שמקבלים "העסקנים החרדים", על חשבון אומללי החברה. אתם, הזקוקים לטיפול נפשי, ואתם, החיים עם מוגבלויות, הסביר האיש המודאג כל כך מהשנאה והקיטוב, לא מקבלים את מה שמגיע לכם בגללם.
"אנחנו נמצאים במצב שבו אם קוראים לך משה ואתה סבא בן 80 שנלחם בכל מלחמות ישראל ונפצע, אתה תקבל 2,432 שקלים מהמדינה", הצליח לקפל פעם בראיון רדיו אחד את כל שיטת ההסתה הלפידית, "אבל אם קוראים לך משה ואתה תלמיד ישיבה בן 19 שהשתמט מגיוס, אתה תקבל קצבה של 7,800 שקלים מהמדינה". סמן את האויב, הסת נגדו את הציבור, וספור את המנדטים. רגע אחד לקח מסיומו של הראיון הזה ועד שהוכח שאין שום דבר שמחבר בין המספרים שפיזר לפיד לבין המציאות, אבל הפערים האלה, בינו לבין העובדות, מעולם לא הפריעו לו. כשחיבר את המניפסט של "איפה הכסף", הוא הסביר שלא רק אצל החרדים נמצאות המשכורות שלנו. הן נמצאות גם אצל הטייקונים, וגם אצל "המנגנונים הממשלתיים", וגם "בלא מעט התנחלויות מרוחקות שנראות כמו שווייץ, שאליהן מובילים כבישים טובים יותר מאשר בשווייץ".
עזבו רגע את זה שמדובר בשקר, שרק מי שלא היה במקומות הללו ולא נסע בכבישים הללו יכול לכתוב. עזבו גם את זה שבאזורים האלה גרים אנשים שמוכנים לשלם הרבה בשביל מה שאין ללפיד, נקרא לזה אידיאולוגיה, ולגור במקומות ובתנאים שלפיד לא היה מוכן לגור בהם בחיים. אבל נניח, רק לצורך העניין, שהיישוב איתמר נראה בדיוק כמו שנראית שווייץ. למה זה מפריע ללפיד? ואם היישוב הזה היה נראה כמו ג'באליה, היה לו יותר טוב? אני מרשה לעצמי לקבוע שבאיתמר וביצהר ובתפוח גרים אנשים שתרמו למדינת ישראל – בשירות הצבאי שלהם, בנכונות שלהם למסור את הנפש למען הכלל, בתרומה שלהם לקהילה ולחברה ובארגוני החסד והעזרה ההדדית שלהם - יותר ממה שיאיר לפיד יתרום באלף שנות חיים. אבל לפיד בחר לתאר אותם כפי שתיאר, כדי לעשות את מה שהוא יודע לעשות טוב יותר מכל דבר אחר. להשניא. לחרחר ריב ומדון. לגרום לאנשים לקנא זה בזה. לשכנע אותם לחשוב שהשכן הטוב שלהם איננו טוב כפי שהם חשבו, משום שהוא גנב להם את הארנק.
שנאת אחים – זו שלפיד עושה עכשיו קולות של מי שמוטרד ממנה – איננה חלק מהאג'נדה שלו. היא הייתה ועודנה כל האג'נדה שלו. כי ביום שלא יהיה לו את מי לשנוא ואל מי לכוון את חיציו, נתחיל לשאול את עצמנו מה יש לאיש הזה למכור ובמה הוא באמת מאמין, ולפיד לא רוצה שהיום הזה יבוא.
"איפשהו בין איתמר ליצהר קבור הכסף שיכול היה לשמש לנו לכיתות קטנות יותר, לשירותי בריאות טובים יותר, לצמצום אי־השוויון בחברה הישראלית, וגם לכיפות ברזל ולטילי חץ 3 ולהתעצמותו של צה"ל", אמר פעם, כשזיהה שעת כושר ראויה לסכסך. מה שהתרחש אחרי שהדברים יצאו מפיו, העניק לנו הזדמנות נדירה להיכנס אל ראשו, ולהבין איך באמת עובדת מערכת ההפעלה שלו. זה קרה אחרי שלפיד נזכר שבאיתמר, היישוב שנגד תושביו הסית, נשחטה משפחת פוגל באחד הפיגועים המזעזעים ביותר שהיו כאן. לפיד לא התבלבל ופנה לתקן. "דקה אחרי האמירה הזו התחרטתי שהזכרתי את איתמר, בגלל משפחת פוגל", הסביר אחר כך, "היום הייתי מדבר על יצהר ותפוח".
עכשיו, תבינו, זה לא שביצהר לא נרצחו יהודים. נרצחו גם נרצחו. הם פשוט זכורים פחות ממשפחת פוגל, ולפיד, שחי ונושם תעמולה, יודע זאת היטב. עם הזיכרון של משפחת פוגל לא כדאי להתעסק. עם זה של הראל בן נון הי"ד ושל שלמה ליבמן הי"ד - אין בעיה. נגדם אפשר להסית. אותם לא זוכרים. קחו את הסיפור הזה, וקיבלתם את המדריך המלא ליאיר לפיד בפסקה אחת.
זה האיש שהסביר אחרי ההתנתקות, בהתנשאות, ביהירות, בלב קר – למי שמפעל חייהם חרב, שביתם נהרס, שנדדו בארץ ממקלט זמני אחד לשני - ש"לאמיתו של דבר, איש לא רצה להתנתק מהם, אלא רק ללמדם שיעור בצניעות ואולי גם בדמוקרטיה". זה האיש שלפני כמה שבועות – במסגרת הדאגה שלו לשלמות העם ולשיח המכבד – מתח מעל דוכן הכנסת קו מחבר בין מי שרצח את רבין למי שיושבים היום באופוזיציה. וכל זה עוד לפני שהגענו לכינוי "ארדואן" שהצמיד לנתניהו, למשחקים שלו עם ההטיות האפשריות של השורש ב.ג.ד בהקשר של ראש הממשלה לשעבר, ולהודעה שלו לפני הבחירות שאסור להשאיר את המדינה ל"חארות" ול"מגעילים". ולא, נתניהו איננו המודל שלי לשיח מכבד. לגמרי לא. אבל אם יש איש אחד במערכת הפוליטית שלא יכול להעיר על כך מילה, קוראים לו יאיר לפיד.
שוגר 5948888
היה מאוד לא נעים לשמוע את לפיד קורא השבוע בקול את ההודעה שקיבל מגולש העונה לשם "שוגר 5948888", המשווה אותו להיטלר. מדובר בהשוואה מזעזעת. אני רק תוהה איפה בילה לפיד את השנים האחרונות. איפה הוא היה כשמעל דפי עיתון "הארץ" השוו את נתניהו לאדולף היטלר ואת הליכוד למפלגה הנאצית.
ב"הארץ", אגב, זה לא היה "שוגר 5948888" שאיש לא יודע מי הוא, ומי עומד מאחוריו, ובן כמה הוא, ואיפה הוא חי. ב"הארץ" כתב את הדברים פרופסור שמקבל מקום של כבוד על בסיס קבוע בעיתון שגם לפיד מפרסם בו את הגיגיו. נו, מישהו מכם שמע את לפיד מצייץ משהו בתגובה? מישהו מכם שמע אותו מעיר משהו כשראש הממשלה לשעבר אהוד ברק השווה בין בנימין ושרה נתניהו ללואי ה־16 ולמארי אנטואנט, כשהוא מזכיר לגבי האחרונים, ש"לא עזר להם ביום הדין"?
ואיפה היה לפיד כשמעל דפי עיתון חשוב היה מי שהשווה את נתניהו לצ'אושסקו, זה שהוצא להורג עם רעייתו? כמה אפשר לזייף את הדאגה הזו מהידרדרות השיח, כשאתה עצמך אחד המדרדרים הגדולים שלו? כשכל ישותך הפוליטית, מהרגע שבו דרכת בפוליטיקה, נעה משנאה לשנאה, מאיבה לאיבה ומאפשרות אחת לחרחר מדון לאחרת? עזבו רגע את ההסתה והשנאה. בואו נדבר לשנייה אחת על הדרך. הרי אם נלך אל ארכיוני החדשות, ונעבור עליהם - ידיעה אחרי ידיעה, הצהרה אחרי הצהרה, כותרת אחרי כותרת - לא נמצא מהיום שבו נכנס לפיד למערכת הפוליטית ולו עמדה אחת שלו שלא עברה המרה בהתאם לצורך הפוליטי.
לפיד הוא קוסם של מילים, שיכול להפוך בהבל טקסט את החושך לאור, את הרע לטוב, ואת השחור ללבן, ולשכנע אותך בק"ן טעמים שאין שום הבדל בין השניים. תראו מה עשה השבוע לוליין הטקסטים הזה, כשסידר לגיסתו ג'וב באחד הדירקטוריונים הכי משמעותיים שיש כאן, וכמעט ששכנע אותנו להעניק לה את אות הנשיא למתנדב. "אני זה שביקש ממנה להגדיל ראש, ללכת לקק"ל בהתנדבות", כתב. כמה מרגש. תורמי כליה – אאוט. המצטרפים לדירקטוריון קק"ל – אין. רגע, זה לא הכל. כי פתאום הסתבר שהוא והגיסה שלו הם בכלל הקורבן של הסיפור הזה. "אנשי הספינים והמושחתים ניצחו את הקרב הזה, אנחנו נישאר כאן כדי לוודא שהם לא ינצחו במלחמה", כתב, וכמעט גרם לנו לשכוח כיצד התייצב לפני שנים ספורות עם צוות צילום מול בית הקרן הקיימת לישראל, ונשא נאום מלא בוז כלפי השחיתות בקק"ל, כלפי "המינויים המוזרים", וכלפי "עשרות חברי הדירקטוריון". "אנחנו נשים לזה סוף", הבטיח אז. "זה לא יהיה קל, המשיך, אבל אנחנו נעשה את זה, "כמו שצמצמנו את הממשלות המנופחות ל־18 שרים, וכמו שביטלנו את השר בלי תיק".
אפס אידיאולוגיה
"שוב אנשים יקבלו ג'ובים, לא לפי הכישורים שלהם אלא לפי הקשרים שלהם", הזהיר בפעם אחרת. "צעירים במדינה הזאת אומרים לעצמם בצדק - מי שאין לו קשרים, אין לו איך להתקדם, כי הם מסתכלים על הממשלה ומבינים שרק מי שיש לו קשרים פוליטיים יכול להתקדם". צודק. באמת נורא. אלא שאז התחלפה הממשלה, לפיד מונה לשר החוץ, ובתוך דקה וחצי הוא השליך לפח את כל בלבולי המוח על המינויים הפוליטיים הנוראיים, ושלח את אסף זמיר להיות קונסול בניו יורק, ואת רונן הופמן, ח"כ לשעבר ביש עתיד, להיות שגריר בקנדה, ואת שמעון סולומון, ח"כ לשעבר ביש עתיד, להיות שגריר באנגולה, ואת יעל גרמן, שרה לשעבר ביש עתיד, להיות שגרירה בצרפת.
לפיד קלאסי. המינויים הפוליטיים שלהם רעים, המינויים הפוליטיים שלנו טובים. הכספים הקואליציוניים שלהם מלוכלכים, הכספים הקואליציוניים שלנו נקיים. מינוי של בני גנץ לראש ממשלה חליפי - נורא, מינוי שלי לאותו תפקיד – נפלא. הנורווגים שלהם בושה, הנורווגים שלנו גאווה.
וכמו העמדה האידיאולוגית בסוגיה הנורווגית, שמשתנה לפי מזג האוויר, כך גם בסוגיה הערבית. כשהיה נכון לו פוליטית, הוא הודיע שלא ילך עם "הזועביז", ואפילו חידד ש"לא עושים עסקים עם המשותפת, הודענו על זה אלף פעמים". כשהיה נכון אחרת, התהפך ב־180 מעלות, והבהיר: "אני זה שהוביל את המהלך שאמר 'אין שום בעיה להקים ממשלה בתמיכת המשותפת'". אפס אידיאולוגיה, אפס תפיסת עולם. הכל נתון לשינויים.
במאמר שליווה את הכניסה שלו לפוליטיקה, הזכיר לפיד את מי ש"חזרו על הטענה שאיש אינו יודע מה הן עמדותיי". הוא התפלא על הטענה הזו, ואפילו לעג לה. כמעט עשור עבר מהיום ההוא, ודבר לא השתנה. גם אחרי שנים ארוכות בכנסת ובממשלה, בקבינט ובמוקדי קבלת ההחלטות, לא ניתן לזהות ולו עמדה אחת ברורה של האיש באיזושהי סוגיה ערכית בעלת משמעות. יאיר לפיד מנהיג מפלגה שנולדה וחיה ומתפקדת בצלמו ובדמותו, בלי רעיון מכונן, בלי אג'נדה ברורה, בלי תפיסת עולם. הכל בהתאם לזמן. הכל בהתאם לרוח. הכל בהתאם לנסיבות.
יאיר לפיד, אם שום דבר מפתיע לא יקרה, יהיה ראש הממשלה הבא שלנו, ועל זה חשוב לומר משהו. היו לנו ראשי ממשלה מימין ומשמאל, היו לנו טובים יותר וטובים פחות, היו כאלה שהסכמנו איתם וכאלה שחלקנו עליהם, אבל ראש ממשלה שמציג ריקנות כזו, שטחיות כזו ורדידות כזו, לא היה כאן מעולם. אותי זה מפחיד.