לכותל המערבי יש תואר חילופי, ידוע ועתיק יומין. כותל הדמעות. זהו תואר המבטא את מקומו, מעמדו ויעודו המרכזיים הנצחיים של המקום הקדוש הזה. כותל שאלפי שנים יהודים מתפללים מול אבניו, מתחננים ושופכים דמעות כבקשה ותחינה שתפילותיהם תתקבלנה.
לאחרונה קיבל התואר כותל הדמעות משמעות נוספת, חדשה ולא בדיוק מחמיאה ומתחשבת בהיסטוריה העתיקה של המקום. הכותל עצמו מזיל דמעות ובוכה. לא רואים ולא שומעים. האבנים הענקיות מסמיקות מכעס ולוחשות אחת אל השניה. רבונו של עולם, מי הם אלה שמגינים על כבוד הכותל? יותר קל לספוג עלבון של התנהגות בלתי ראויה ולא הולמת את קדושתו של המקום.
אריה דרעי נחרד ונפגע מהתקרית ויצא להגנת הכותל כי זה מקרה שניתן לנצל ולהשתמש בו במטרה לנגח את הממשלה ולהכתים את נפתלי בנט. תגובתו של דרעי לתקרית "נשות הכותל" היתה חפה מכל רגישות מטעמי דת או דאגה לקדושתו של המקום. שיהיה ברור. מה שדחף את דרעי להקים קול צעקה היה ממניעים פוליטיים ויותר הבעת זעם וביטוי של תיסכול למקומו הנידח במדבר הפוליטי מאשר גילוי של התחשבות בכבודו של כותל הדמעות.
זהו בדיוק המניע שעורר את תגובותיהם של ח"כים משתי המפלגות החרדיות שיצאו להגנת קדושת הכותל. שתי המפלגות האלה היו חברות בקואליציה ומיוצגות בממשלה שאישרה את מתווה הכותל. אריה דרעי הוא זה שכשר הפנים יזם בזמנו את חוק המרכולים – חוק שרמס והשפיל את כבודה של השבת.
אם השבת שימשה לדרעי ונוצלה על ידי כגורם פוליטי, ממתי חשוב לו כל כך כבודו של כותל הדמעות?. חשוב וראוי לציין, שהתנהגותן של נשות הכותל פוגעת בקדושתו של הכותל. מותר להן להאבק לנגישות למקום הקדוש.
המאבק שלהן קיבל אופי דוחה ומתנהל בהתרסה. נגישות לכותל ונוכחות פיזית לידו איננה צריכה להיות מלווה בניצול מופגן ומתריס של הנחת תפילין והנפת ספר תורה. זה מיותר. גם על זה הכותל מזיל דמעות.
התרעות פיקוד העורף