כרגיל אצלו בסתיו, תמיד מגיע הבוקר הזה שבו, בסיבוב עם הכלבה, עולות במחשבתו השורות: "שוב קדרו פני השמיים, גשם לא יורד עדיין, אך מעל העיר תלויה דמעה. לא יודע מי עבר פה לפנות בוקר ופיזר ריחות של חורף. לא, עוד לא קריר אבל כמעט", שכתב פעם עלי מוהר, האיש שידע לתפוס במשפט אחד הלך רוח של עיר שלמה ושל דור שלם.

מוהר נפרד מאיתנו כבר לפני שנים, ואולי משיק עתה כוס גינס עם רוני דניאל, שניהם בסנדלים, בפאב הגדול שם למעלה - זה שלעולם אינו נסגר. ואולי ביחד הם מציתים סיגריה ודנים בכובד ראש בשאלות כבדות משקל, כמו עתידו של המאמן הנורווגי של מנצ'סטר יונייטד. לפחות כך עולה בדמיונו ונימה קטנה של חיוך מסתמנת לו בקצה השפתיים, עד שהוא קולט שהוא מקנא בהולכים. למה לא כל דבר בחיים האלה יכול להיות יפה כמו מפגש בין מילים של עלי מוהר למנגינה של יוני רכטר? הוא מהרהר, וצמרמורת - אולי של קור - מרעידה קלות את גבו.

בינתיים הכלבה עושה את שלה והוא ממהר לאסוף. עם השנים הפך התיאום ביניהם למושלם: היא מחוללת במעגלים כדי לבחור לעצמה את הלוקיישן המועדף, בעוד הוא פורם את שקית הניילון מהרצועה. ואת כל זה הוא עושה תוך כדי הסבת המבט הצדה, כאילו הייתה הכנענית הנבחנית שלו איזו גברת זרה שנאלצה להחליף חולצה בנוכחות ג'נטלמן.

עלי מוהר (צילום: ראובן קסטרו)עלי מוהר (צילום: ראובן קסטרו)

ילדים צועדים על המדרכה עם הוריהם בדרך אל אשכול הגנים הסמוך. עם השנים הבחין בסוגי התנהגות אופייניים לטיפוסים שונים של הורים: האמא הלוהטת במכנסיים הקצרים, שמדברת בקול רם מדי, שמא יחמיץ מישהו את הופעתה המצודדת, או האבא שמנסה להישמע נבון ומדבר גם הוא בקול רם מדי עם הילדים על עניינים "של גדולים", רק כדי להפגין עד כמה השיח ביניהם בוגר. וישנו גם האבא היפיוף, זה שלובש חולצת טריקו מהוהה במראה של "הרגע התעוררתי מהשינה, כי אני בעצם רווק שמישהי עשתה לו ילד, למקרה שאחת מהאמהות פה פנויה אחרי שהיא מאפסנת את הילדים".

הוא מביט בכל אותם טווסים, כל אחד בנוצותיו, וחושב שהוא מעדיף את אלה שלפחות לא מחרטטים. המשימה שלהם היא להוריד את הילדים מטר אחרי הכניסה לגן, כדי למהר ולהזיז את הרכב שהחנו בלילה באדום–לבן, ולהספיק לצאת מהשכונה לכיוון העבודה לפני שיתחילו הפקקים. זה אולי פרקטי עד זרא, אבל לפחות לא נבוב כמו השיח בין האבא המעצבן ההוא שאומר מילים גבוהות בטונים נמוכים, דביל שכזה, שבא לך לתפוס לו בכתפיים, לטלטל ולצרוח: "בסדר, מטומטם, הבנו שלא רק שהצלחת להביא ילד לעולם, אלא גם ששניכם אינטליגנטיים להפליא עד כדי כך שאתם מנהלים שיחות בוקר מורכבות. עכשיו טוס מפה לחפש קורבנות בגילך. אתה אבא, לא חבר".

ומיד הוא נוזף בעצמו על האלימות הכבושה שאצר. מה אכפת לך איך גבר זר מדבר אל הילד שלו? ועצבות קטנה משתלטת עליו לרגע, כשהוא מבין שזה הגיל: ככל שהוא מתבגר יש לו פחות סבלנות למטומטמים שהם, ובכן, כל אחד שאינו הוא עצמו. וגם על עצמו הוא כועס: על ניהול הזמן הקלוקל שלו, שלא משאיר לו כמעט זמן לאימונים. על שלא נטש בזמן את מקצועו הנוכחי והלך לעבוד בהייטק, למשל. על הכבדות שהוא חש בבטן אחרי שהתפתה לאיזה נשנוש מאוחר מול תוכנית טלוויזיה מיותרת. ושנייה אחרי הכעס באה גם הנחמה: למכון הכושר אפשר לחזור גם בשבוע הבא, את העבודה שלו הוא אוהב, ואף על פי שהיא פחות מתגמלת - הוא עדיין מעדיף אותה על להיות עבד מודרני עם רכב חברה וכרטיס "תן ביס".

איך מי שקונה אוכל בכרטיס, יכול להבדיל בין המבורגר לסושי? הוא מהרהר, וחושב שאם ילטש עוד טיפה את המחשבה הזאת, יוכל אולי להפוך אותה למשפט מחץ באחד הטורים הבאים. ומרוב שהוא טרוד במחשבות, הוא מחמיץ את השכנה הצעירה והיפה שהכלבות שלה ושלו מחבבות זו את זו וגם היא נחמדה אליו. לא שזה יגרום לו אי־פעם לנסות משהו, אבל נחמד לו שאישה צעירה ויפה מחייכת אליו ברחוב, גם אם זו רק הכלבה שהיא שמחה לראות. והוא יודע שתחושת ההחמצה הזו תלווה אותו למשך שלוש דקות לפחות.

הכלבה מאיטה את צעדיה ככל שהם מתקרבים בחזרה אל הבית, תוקעת את אפה בכתם כהה על המדרכה, כנראה עקבות שתן של כלב אחר. בתנועה קלה אך ברורה הוא מושך ברצועה. "בואי, נודניקית, יום חדש מתחיל", הוא אומר לה, כבר לא נבוך מכך שהוא מדבר אליה בקול רם.
"יום חדש מתחיל", הוא אומר גם לעצמו, הפעם בלב, כשהוא נגרר אחריה במעלה המדרגות, בלי לדעת אם הוא שמח על כך או עצוב.