בנימין נתניהו לא האמין שיגיע לבית המשפט כנאשם. הוא שכנע את עצמו שמדובר בקצף על פני המים, שטויות שיתפוגגו מעצמן, כלאם פאדי. מרוב פעמים שחזר על המימרה "לא יהיה כלום כי אין כלום", השתכנע בעצמו. כשהבדיקה בתיק 1000 הפכה לחקירה, שעסקה בטובות הנאה בשווי כ־700 אלף שקל שקיבל מהמיליונרים ארנון מילצ'ן וג'יימס פאקר, פטר זאת בזחיחות. כשהתפרסמו ההקלטות שבהן נשמע מו"ל "ידיעות אחרונות" נוני מוזס מציע לו סיקור חיובי תמורת קידום חקיקה שתגביל את הפצת "ישראל היום", גיחך. כשתיק 4000 הפציע בשמי הפרקליטות, ובו חשד להטבות רגולטוריות בשווי מיליונים רבים לקבוצת "בזק" תמורת הטיית הסיקור באתר "וואלה!" שבבעלותה, הוא קיווה עדיין שהפרשה תמות מיתת נשיקה.

הוא האמין, בגדול, שאיננו מושחת. הוא אמנם התרגל לחיות על חשבון הזולת אבל לא ראה בכך עניין פלילי. בסופו של יום הרי הקריב את מיטב שנותיו ואת הנוחות הפרטית שלו למען המדינה. אז תתכבד המדינה ותפצה אותו, ואם קשה לה, הוא אפילו מוכן לעשות עבורה את העבודה הקשה ולמצוא מי שכן יממן זאת. עסקה טובה בשבילו, טובה גם בשבילם. את העסקאות שנועדו לגרום לשינוי באופן הסיקור, הוא ראה בסך הכול כיחסים לגיטימיים בין מקור לעיתונאי, אם לא תיקון היסטורי של ממש, אחרי שנים של "רדיפת הימין".

לזכות העמדה השאננה של נתניהו עמדה גם העובדה שכבר נחלץ בעבר ממצבים דומים. פרשת עמדי והמתנות, פרשת בר־און-חברון, מסמך שטאובר, שאת תוכנו חשף מעל בימת הכנסת חרף סיווגו הסודי. עוד לזכותו, הוא תמיד השתדל לשמור על מרחק בטוח מכסף שהחליף ידיים, מדילים אפלים שבכוחם להפוך לכתבי אישום. הוא האמין כי בשונה מאולמרט למשל, לא קיבל כסף במעטפות. לכן היה משוכנע שמזלו הטוב ישחק לו גם הפעם.

אבל לא רק על המזל הוא בנה. הוא בנה גם על רוני אלשיך, האיש שאותו שָלַף מהשב"כ ושתל במשטרה, ועל אביחי מנדלבליט, שיצק מים על ידיו שלוש שנים באקווריום. הוא היה בטוח שמנדלבליט יתפקד כמהדורה משודרגת של יהודה וינשטיין, קודמו בתפקיד שמעלתו המשפטית העיקרית היתה נאמנות. המנטרה החוזרת במעון בבלפור גרסה: "אביחי לא יעשה לנו את זה".

כשהיועץ הודיע לבסוף שהחליט להגיש נגד נתניהו שלושה סעיפי אישום באשמת שוחד, מרמה והפרת אמונים, נתניהו לקה בהלם. לא פחות. בלפור נראה כאזור אסון. נתניהו אינו אדם שמרים את קולו, אבל באותו היום הדיו נשמעו למרחקים. ראש הממשלה התפוצץ על פרקליטיו ועל רעייתו, שחזרו ואמרו לו לאורך כל הדרך שזה לא יקרה. הוא גער בקול גם בנתן אשל, שהבטיח לו שלא יהיה כתב אישום. הוא התעלם מהעובדה שכל אלה וגם רבים אחרים בסך הכל אמרו לו את מה שרצה לשמוע. אף אחד הרי לא העז להגיד לו את האמת.

בעקבות ההתפתחויות הוא הגביר מאוד את הרטוריקה התוקפנית נגד מוסדות אכיפת החוק של המדינה שבראשה עמד. הוא טען שמחפשים אותו, שתופרים לו תיקים, שיש קנוניה שמאלנית "להדיח ראש ממשלה מכהן". בתוך כך גם יצא באופן אישי נגד נושאי התפקידים. הוא הלך על הראש של התובעת ליאת בן־ארי; של הממונה עליה, פרקליט המדינה שי ניצן; ולימים גם של אלשיך ושל מנדלבליט - מינוייו־שלו. נתניהו הסית את ההמונים נגד אנשי מערכת אכיפת החוק משום שקיווה לפגוע כך בביטחונם העצמי, לסדוק את נחישותם וממילא גם לערער את מאמציהם להמשיך לקדם את החקירות נגדו. מלחמה אול־אִין. "הוא לא רואה בעיניים", אמר אז הנשיא ריבלין, "הוא ישרוף את המועדון".

נתניהו בבית המשפט (צילום: יעל פרידסון, מערכת וואלה!)נתניהו בבית המשפט (צילום: יעל פרידסון, מערכת וואלה!)

נתניהו דחה את כל ההצעות לפרוש תמורת עסקת טיעון מקלה. הראשון שהעלה בפניו את הרעיון, פרקליטו הוותיק יעקב וינרוט, כבר לא היה בין החיים. איש המקצוע האחרון בסביבתו שהעלה את האפשרות הזאת על דל שפתיו היה יואב הורוביץ, ראש הסגל שב־2018 הפך גם לממלא מקום מנכ"ל משרד ראש הממשלה. "אתה חייב לחתור לעסקת טיעון", אמר לנתניהו במהלך שיחה לילית, "אני אומר לך את זה כחבר, לטובתך".
נתניהו לא הסכים, אבל הקשיב. "אתה גם צריך לדאוג שיהיה כאן מישהו סביר שיוכל להחליף אותך", הוסיף הורוביץ.

נתניהו מעולם לא נחשד בטיפוח יורשים כלשהם. בשיחות פרטיות עם גורמים פוליטיים נקב, באופן לא מחייב, בשמם של שניים: ראש המוסד בתקופתו יוסי כהן, והשגריר בארצות־הברית רון דרמר. אבל ספק אם אי פעם נקף אצבע בנושא הזה. בעיני סביבתו, העובדה שלא דאג לחנוך, ללמד, להעביר ידע - נראתה טבעית. אחריו המבול. "אם אני לא כאן, אין כאן כלום", אמר פעם למכּר ועורר תהיות נוגות כיצד הוא אמנם גורם לכך בפועל. בין השאר, על ידי זה שברא סביבו מדבר: כל מועמד פוטנציאלי לירושה, כל מי שהרים ראש, סומן, נמלט או נפלט.

היתה לכך סיבה. ככל שחלפו השנים, כך גברה האמונה המיסטית בקרב המעגל הפנימי של בלפור שנתניהו הוא מייסד מלכות ישראל השלישית. אין עוד מלבדו, אלא אם מדובר במישהו משלנו. אנשים שעברו בסביבת ראש הממשלה נשבעים בהן צדק שהגברת ראתה בעצמה מיועדת למלכות, אולי אפילו מועמדת מוצלחת מבעלהּ. כשהופיע היורש, יאיר, אף הוא סבר כך. באנגלית אומרים: Great minds think alike.

אבל לראייתם זה היה בבחינת "עוד חזון למועד". בינתיים האב, הפטריארך הגדול, עדיין עמנו ולאמונה בו נוספו עם הזמן אלמנטים משיחיים, שפומפמו השכם והערב על ידי שופרותיו בתקשורת. הוא שליח השם, הם טענו ברצינות גמורה, אלוהים נגע בו. עובדה: הכול מצליח לו, וכל האחרים נכשלים. אמירתה של שרה נתניהו בסוף שנות התשעים, "בלי ביבי ישראל אבודה", נותרה תקֵפה מבחינת דרי המעון גם בחלוף עשרים שנה.

תריסר השנים הרצופות של נתניהו בשלטון הפכו אותו למיתוס. אגדה בעודו בחייו. הוא היה מותג בינלאומי, אחד המנהיגים המוכרים בתבל. בהודו העריצו אותו, בסין העריכו אותו, פוטין וטראמפ עבדו איתו על בסיס יומיומי. הוא כיכב על מאות שערי מגזינים ברחבי העולם כולו ובאינספור דיווחים, ידיעות ותחקירים בכל שפה אפשרית, וכן בסרטי דוקו, ספרי עיון ואפילו ספרי בדיון.

במערכת הפוליטית הישראלית ראו בו כל־יכול. הקוסם המיתולוגי, הרב־מג, מי שגדול על העסקונה המקומית בכמה מספרים טובים. ליגה אחרת, כמאמר שלטי הבחירות של הליכוד. הדברים הגיעו עד כדי כך שגם כאשר עוֹלל איזו שטות מוחלטת, היו כולם משוכנעים שמדובר במהלך מתוחכם להחריד, שבסופו ביבי יכייס את כולם ויחזור הביתה כמנצח.

בן כספית - ''נתניהו'' (צילום: יח''צ)בן כספית - ''נתניהו'' (צילום: יח''צ)

אולם, בדמדומי כהונתו, משנת 2017 ואילך, החל לבצבץ מתוך נתניהו המקורי ביבי אחר לגמרי. הסחרור החל בהודעה של שי ניצן שלפיה עבודת המשטרה על תיקי נתניהו תסתיים בתוך "שבועות בודדים". נתניהו, שעד לאותה נקודת זמן התנהל באדישות מסוימת בנוגע לחקירות שנוהלו נגדו, נקלע לבהלה. עד אז היה משוכנע שיש זמן; שמשהו או מישהו יעצרו את החקירות בטרם יהפכו לכתב אישום. אולי כוח עליון. ופתאום, בן־לילה, התברר לו שהמצב הפוך. לא רק שזה לא עוצר, זה ממהר. קונספציית "אביחי לא יעשה לנו את זה" קרסה. כבר באותו היום נתניהו גמר אומר להקדים את הבחירות. במובנים מסוימים, מאותו הרגע, החלה הנפילה.

"נתניהו של שלוש השנים האחרונות הוא לא נתניהו שהכרתי", אומר מי שליווה אותו צמוד־צמוד. "בדמדומי כהונתו לא ראיתי קסם, לא ראיתי גאון, לא ראיתי שחקן שחמט הקורא שניים־שלושה מהלכים מראש. ראיתי מהמר מבוהל, אדם מבולבל שאיבד קשר עם המציאות, איש מנותק, מבודד, שבוי בידי בני משפחתו, לא מסוגל להתנתק ולהשתחרר מהמאגיה שאפפה אותו".

ביבי החדש הבליח תחילה בהיסוס, אחר־כך בעוצמה, ולבסוף סילק כליל את דמותו הקודמת של נתניהו והפך לחזות הכול. ביבי החדש היה אדם מעורער, מנותק מהמציאות, הולך ומתכנס בעצמו, הולך ושוקע בהזיותיו. "ראיתי אותו במלוא עליבותו", מוסיף מקורב אחד, בכיר בליכוד, "נסחט בידי כל זב ומצורע, לא מסוגל להחליט, מבצע שגיאה אחר שגיאה, לא קורא את התמונה האמיתית, הולך ומתנתק מהמציאות, מהמצב האמיתי שלו, מהכתובת על הקיר.

"הוא היה בהיסטריה שהלכה וגברה, זיגזג בפראות, עיכב החלטות, נע במהירות בין אופוריה לדיכאון, היה מוכן לתת בכל רגע נתון הכל לכל מי שיעניק לו שביב נוסף של תקווה. 'מלכותי תמורת סוס', על סטרואידים. הוא הציג 'ראשון ברוטציה' לבנט, לגנץ, לסער, לכל מי שמוכן. הוא הציע להתפטר, אבל מאוחר מדי. הוא לא הבין שהוא בוורטיגו שהלך וגבר, סחרור שהלך והחריף, הלך והאיץ. הוא לא הקשיב לאזהרות ולא שעה להסברים, הוא היה שבוי במיתוס של עצמו, האמין עד הרגע האחרון ביכולותיו המאגיות, שלא היו שם. גם אחרי שהתרסק, לא האמין".

"קרה לו משהו נפשי", אומר בכיר אחר בליכוד, מהקרובים ביותר לנתניהו, "משהו עמוק שערער אותו לגמרי. החקירות נגדו וכתב האישום שהוגש בעקבותיהן, פשוט ערערו את שיקול דעתו". וקרה לנתניהו עוד משהו בשנים הללו, תהליך מקביל - יש שיגידו משלים. השפעת בני ביתו הלכה והתגברה. הוא הפך יותר ויותר לבובה על חוט, המופעלת בידי שני בובנאים נחושים. ועם השנים זה רק הלך והחמיר.