הלהבות זינקו בבת אחת. מוצ"ש האחרון. ישבנו בסלון מנומנמים, בוהים ב"חתונמי", כשלפתע - מכיוון הגינה - התרומם קיר כתום ובלתי נתפס של אש. אנחנו חיים מעל ואדי (ענבה, במודיעין), ומבט חטוף גילה שהחלק הצמוד אלינו בוער כולו, וכל מה שמפריד בינינו ובינו הוא טיילת בטון סלולה, שגם היא עתירה בעצים, שיחים וחומרי בעירה שמובילים היישר אלינו. בקיצור, פחד אמיתי.

בתוך שניות כל השכנים כבר היו בחוץ, והרוחות העזות והיבשות ליבו את האש ואת הפאניקה. לוחמי האש, שהגיעו תוך זמן קצר, הורו לנו לסגור את כל החלונות והתריסים בבית, ולהתפנות ממנו באופן מיידי. בנקודת הזמן הזו, המחשבה על כך שהבית יישרף כולו נראתה מוחשית באופן מצמרר. ועוררה בי את המחשבה, שאיפשהו בסתר הלב אתה מתכונן אליה כל החיים (בטח כיהודי): מה לוקחים איתך מתוך בית שעומד להיחרב?

יצאנו אל גרם המדרגות החיצוני, המקשר בין הבתים המדורגים. לצדנו שכנים רצים בבהלה, כל אחד אוחז בחפץ כלשהו שהוא מבקש להציל. ברגע שווידאתי שכל יקיריי בסדר, מיהרתי לחדר העבודה והוצאתי ממנו את הלפטופ. במעין תחושה אינסטינקטיבית שכל החיים שלי מתנקזים לתוכו. רק כשהגעתי למעלה הרחוב, שם התרכזו כולם, התחלתי לחשוב על כל מה שאיאלץ להיפרד ממנו. רכוש וזיכרונות שנצברו לאורך חיים שלמים. ופתאום עברה בי מעין תובנה צלולה ונחרצת כזו, שאמרה - לא נורא. אלה רק חפצים. אתה תחיה מצוין גם בלעדיהם.

שריפה ביער ענווה, צילום: שי להב

התובנה הזו הדהימה אותי, כי מאז ומתמיד הייתי טיפוס אספן. יש לי אלפי דיסקים ותקליטים, שכבר מזמן מהווים רק מזכרות. הארונות שלי מתפקעים מגזרי עיתונים ישנים, אין ספור מסמכים, פסלונים שבורים למחצה מהמסעות שלי בעולם, שירים שכתבתי בגיל 10 ומכתבים מאהובות בגיל 20. כמעט בכל תחנה בחיי הקפדתי לאסוף ולתעד, מתוך מחשבה שיבוא יום ובו אעשה שימוש בכל הארכיון האינסופי הזה. והנה, דווקא ברגע שבו האמנתי שכולו עומד לעלות באש, לא פחדתי כלל.

אולי כל זה קשור למשהו אחר, שהתרחש לפני מספר שבועות. את כל הטיול הארוך שלי בדרום אמריקה, שהתקיים באמצע שנות ה־90, בחרתי בטיפשותי להנציח דווקא באמצעות צילום שקופיות. כשחזרתי אחרי שנה לציון גיליתי שהאקט הזה, של הקרנת מאות שקופיות לחברים, גורם להם בעיקר לשעמום עמוק. ושנה אחר כך, כשהמקרן שבק, אפסנתי בצער את אין ספור השקופיות בתוך תיק גדול, שמאז נדד איתי לאורך כל תחנות חיי. כבר 25 שנה. ברבות השנים בדקתי לא פעם את עלות ההמרה של שקופיות לתמונות, ובהמשך לקבצים, וזה תמיד היה יקר מכדי לשקול את העניין ברצינות. וכך, לאורך חצי יובל לא היו לי כמעט זיכרונות פיזיים מטיול מסעיר ומכונן של שנה תמימה.

אבל אז, אחד מבניי איתר באינטרנט סורק שקופיות, שפותר את העניין במחיר סביר בהחלט. ביום שבו הגיע התבצרתי בחדר, נרגש כולי, כדי להיפגש מחדש עם עצמי הישן. זאת הייתה חוויה שסיפקה לי כמה שעות טובות של עונג, לפעמים אפילו צמרמורות של התרגשות. אבל כעבור ימים בודדים האפקט שלה הלך והתפוגג. הזיכרונות שאני נושא עמי כל השנים היו חזקים הרבה יותר מהתיעוד הפיזי שלהם. במובן מסוים, התמונות אפילו קלקלו לי את המיתוסים והאגדות שנבנו אצלי בזיכרון לאורך זמן. ומאוד יכול להיות שזה מה שגרם לי, בעודי צופה בלהבות, לשחרר. לוותר מראש על המוזיאון הפרטי שלי.

אלא שאז הגיע בריצה מכיוון הבית אחד מילדיי. הוא אחז בגיטרה מוזהבת שקיבל מסבא שלו, שניגן בה כשהיה חבר בלהקת קצב ירושלמית בתחילת שנות ה־70. יש לנו בבית כעשר גיטרות, כולן יקרות ונמצאות בשימוש הרבה יותר מהגיטרה הזו. אבל הוא בחר להציל דווקא אותה, בגלל הערך הרגשי. ופתאום הבנתי: גם אם לזיכרונות המוחשיים שלנו יש פחות חשיבות בעינינו, הם עדיין יקרי ערך עבור הדורות הבאים. תודה ללוחמי האש שהצליחו בסוף להתגבר על השריפה, ולהציל אותם.

על הסכין

הפליק פלאק המילולי של מרב מיכאלי, שניסתה להסביר מדוע הביאה ילד בתהליך של פונדקאות, אף שהתנגדה תמיד לעניין ("לפעמים אידיאולוגיה מתנגשת עם מורכבות החיים") הוא גם מביך וגם מקומם. כאילו שאפשר, במילים מצוחצחות, להתנער מבעיה עקרונית באמת. אגב, החיים הם תמיד מורכבים. מה זה אומר על האידיאלים?

דקה ועשר שניות שפורסמו השבוע מתוך סרט הדוקו העתידי על הביטלס, "GET BACK", הן יותר מסעירות מכל מה שתראו כרגע על המסך. בקטע נראה פול מקרטני כשהוא מלמד את החברים איך לנגן את "I’v got a feeling", והתוצאה היא גם מרגשת - במקרה של לנון, וגם מכמירת לב - במקרה של האריסון, שנראה כאילו הוא מייחל להיעלם.

"איש הערמונים" (נטפליקס) הוא מותחן דני מוצלח, המבוסס על ספר שכתב יוצר הסדרה "The Killing". יש בו כל המרכיבים של סדרת מתח נורדית. נופים נפלאים, אנשים קרים כקרח והתעללות מינית בילדים. אני לא יכול שלא לתהות למראה הסדרות האלה (שאני מכור להן), עד כמה הן משקפות את המציאות הסקנדינבית. אם כן, אוי לזוועה.