ייסוף השקל נמשך, והמשק ממשיך לפעול כהרגלו. ככל שהייסוף גובר מול היורו - כבר קרוב ל־12% בשנה האחרונה - ומול הדולר, שם השקל התחזק בכ־8%, יש סכנה שעוד ועוד מפעלים, בייחוד בתחום התעשייה המסורתית, ייסגרו את שעריהם או יהגרו למדינות הים - למזרח הרחוק, למזרח אירופה  (לאוקראינה למשל), ובהמשך גם לאירופה כולה. נגד טענה זו יש מי שאומרים שאין להתערב בשער החליפין יותר ממה שבנק ישראל התערב, מפני שעובדה היא שהמשק עדיין חי, נושם ובועט, והתוצר עלה ברבע השלישי של השנה בשיעור שנתי של 3.5% (למעט המסים על היבוא). נוסף לכך חלה עלייה ברבע השלישי של השנה בשיעור שנתי של 7.5% ביצוא סחורות ושירותים ועלייה של 2.3% בלבד ביבוא סחורות ושירותים.

עוד נאמר כי אין רגליים לטענה שמפעלים ומקומות תעסוקה ייעלמו בגלל ירידה בכושר התחרות הנובע מייסוף השקל, שכן היצוא הישראלי דווקא עולה. הטענה הזאת מזכירה את המעשייה על האיכר שהחליט לחסוך במספוא שהוא מספק לחמורים שעובדים עבורו. הוא ביטל את ארוחת הביניים במשך היום, והחמורים המשיכו לעבוד. הוא עבר לארוחה אחת ביום, והחמורים התקשו אבל המשיכו לסחוב. עבר האיכר לאספקת מספוא בדילוגים - יום כן, יום לא - והחמורים נשאו בקושי את המטען הכבד על גבם, חלק מהם חלו וקרסו. צמצום נוסף באספקה כדי לחסוך ולהתייעל הביא  בסוף למותם של החמורים. כלומר, נגרם נזק בלתי הפיך.

נתונים מדאיגים

לפי נתוני המגמה של הלמ"ס, החל מחודש יוני יש ירידה בקצב העלייה החודשי ביצוא של מוצרים בטכנולוגיה מסורתית: מ־1.3% בחודש יוני למינוס 0.2% בחודש אוקטובר. תעשיית טכנולוגיה מעורבת מסורתית נמצאת אף היא בירידה, מקצב עלייה של 1.9% בחודש יולי לעלייה של 0.7% בחודש אוקטובר. בתעשייה טכנולוגית מעורבת עילית חל שינוי מעלייה של 0.6% בחודש יולי למינוס 0.3% בחודש אוקטובר, ובתעשיית העילית נבלמה העלייה של 3.1% ביצוא בחודש מאי לעלייה של 0.9% בחודש אוקטובר. כל התעשיות נפגעות, אבל הפגיעה בתעשיות המסורתיות, עתירות כוח האדם, גדולה יותר. אלו תעשיות הנמצאות בדרך כלל ביישובים חלשים המאופיינים בבעלי שכר נמוך ומאוכלסות בעולים חדשים כוותיקים.

גם מפעלים ועסקים שמצליחים לשרוד נאלצים להתחרות בעלייה החדה בשכר בחודשים האחרונים בענפים הרווחיים והרגישים פחות לשער החליפין. בעוד בענף התרופות, השייך לתעשיית העילית, היצוא זוכה לבוננזה, פריחה (עלייה ביצוא בשיעור שנתי של 185% בשלושת החודשים של הרבעון השלישי). השכר בענף הפרמצבטיקה עלה בשלושת החודשים שקדמו לאוגוסט ב־17% - ל־21,238 שקל בחודש! בענף ייצור הטקסטיל ומוצרי ההלבשה עלה השכר ב־1.6% ל־10,151 שקל בחודש.

בענף ייצור המחשבים, מכשור אלקטרוני ואופטי עלה השכר ב־7.6% - ל־25,172 שקל בחודש. בענף ייצור מוצרי פלסטיק וגומי עלה השכר ב־4.2% - ל־12,849 שקל בחודש. השכר עולה בשיעור חד בכל הענפים שיכולים לשלם, בעוד תעשיות מסורתיות מתקשות לגייס עובדים ונאלצות לשלם שכר שאין למעשה בידן לעמוד בו. לא זו בלבד, גם תעריפי ההובלה הימית והאווירית עלו בשיעור ניכר, והתמורה בשקלים ליצוא בגין חוזים שנחתמו - פוחתת.

שקל חדש (צילום: סופי גורדון, פלאש 90)שקל חדש (צילום: סופי גורדון, פלאש 90)

השקעה מצילת חיים

כדי לאפשר לחברות הישראליות להתחרות ביבוא מחו"ל על רקע המשך הייסוף, צריך להרחיב את היקף ההכשרה המקצועית. הדבר יאפשר את העלאת פריון העבודה במסגרת הגברת כושר התחרות של המשק לפי תוכנית החירום למלחמה בתוצאותיה השליליות של הקורונה. הממשלה הקודמת עשתה רק עבודה חלקית בנושא ההכשרה המקצועית בגלל התנגדות אגף התקציבים והוויכוח עם משרד הכלכלה. התוצאה היא שביצוע התוכנית בפועל (מהתקציב המיוחד שהועמד לשם כך) היה בשפל, ועד היום נוצלו רק 33%. כשמביאים בחשבון גם התחייבויות עתידיות, מדובר בביצוע של 52% מהתקציב המיוחד של 1.366 מיליארד שקל. ממשלת בנט עדיין רחוקה מלהוציא את הסכום המלא: בארבעת חודשי כהונתה הראשונים עד אוקטובר, הוציאה הממשלה לשם הכשרה מקצועית על פי התוכנית המקורית של הממשלה הקודמת רק 96 מיליון שקל.

זאת ועוד: במסגרת תוכנית החירום למלחמה בהשלכות הכלכליות של הקורונה, הקציבה הממשלה הקודמת 4.076 מיליארד שקל להשקעה בתשתיות. בפועל הוצאו במזומן רק 19% מתוכם (כולל התחייבויות - 83%). אפשר היה לקוות כי במסגרת התקציב החדש שאושר יגברו השקעות שיביאו להעלאת פריון העבודה במשק באמצעות ייעול מערכות התשתיות בכל התחומים: כבישים, מסילות ברזל, מנהרות, גשרים, אינטרנט פס רחב, בניית כיתות לימוד, בניית מפעלי התפלת מים, שדרוג מערכת הפקת הכוח וקווי חלוקה, כולל בניית תחנות כוח חדשות, שדרוג נמלי תעופה, בניית בתי חולים וחידוש מערכות ביוב ושיקומן.

להשקעה אדירה בתשתיות דווקא בשנים הקרובות יש משמעות גם בתחום הכואב של ייסוף השקל. השקעות אדירות מחייבות יבוא חומרי גלם וציוד רב וכן פועלים מקצועיים מחו"ל. כך היה אפשר לאזן חלקית את הכניסה האדירה של מט"ח לישראל באמצעות הוצאת מט"ח לחו"ל, לגורמים בחו"ל המוכרים ציוד וניהול פרויקטים בישראל. לכן היה מקום להכפיל ולשלש את ההוצאה הממשלתית בתשתיות, ואו אז היינו מקבלים גם האטה או עצירה של ייסוף השקל וגם עלייה בפריון העבודה, שתי ציפורים חיוניות במכה אחת.

התקציב החדש ללא בשורה. ההוצאה לתשתיות תהיה בפועל בשנת 2021 גבוהה ב־2 מיליארד שקל לעומת 2020, ובשנת 2022 גבוהה בעוד כ־0.4 מיליארד שקל. בשנת 2022 יהיה תקציב התשתיות של הממשלה 43.7 מיליארד שקל, שהם 9.7% מהתקציב. בשנת 2023 - 48.5 מיליארד שקל, שהם 10%. בשנת 2024 - 46.5 מיליארד שקל, שהם 9.3%, ובשנת 2025 - 45.9 מיליארד שקל עבור התשתיות, שהם כ־ 9% מהתקציב. תקציבי התשתיות בדרך כלל לא ממומשים בפועל, ובכל שנה נשארים עודפים. הבעיה היא שלממשלה הנוכחית אין חזון או הבנה לצורכי המשק החיוניים המיידיים. תוספת תקציב זו אמורה להספיק לגידול בביצוע פרויקטים להסעה המונית, לגידול בסובסידיה להפעלת תחבורה ציבורית, להאצת קצב הביצוע של הפרויקטים של הרכבות הכבדות והשקעה בנתיבי תחבורה ציבורית והעדפתם. ברור שיש פה הכרזות על פרויקטים בתשתיות בתחבורה ציבורית שאין להם כיסוי מספיק.

בנק ישראל צופה כי ההשקעה בנכסים קבועים במשק בשנת 2022 תהיה עם עלייה של 6.5% לאחר שהייתה 7% השנה, ולאחר ירידה של 2.6% בשנת 2020. אלה השקעות בכל ענפי המשק ולא רק בתשתיות. הן לא יפתרו למשק את הצורך לחדש תשתיות ולהתאים אותן לעשור הבא, כדי להביא לעלייה חדה ביבוא ובכך לעזור לבנק ישראל במלחמתו בייסוף השקל. פה נזכיר כי בנק ישראל לא היה צריך להיבהל מהביקורת של מבקר המדינה על ניהול היתרות ורכישת המט"ח, שכן ההבנה של מבקר המדינה במדיניות מוניטרית ובשער חליפין ובקשר בינם ובין המשק הישראלי היא מגוחכת, בשפה עדינה.

הגירעון ומחיר הכסף

הצפי הוא כי כלל היבוא האזרחי, שעולה השנה ב־15%, יעלה בשנה הבאה ב־7.5% בלבד. נכון, זה גבוה יותר מהעלייה ביצוא שתהיה השנה 7.5% ובשנה הבאה רק 4%, אך אין די בכך. ממשלת ישראל נלחמת את מלחמות האתמול בבואה לקבוע את הגירעון התקציבי, כולל ההוצאות בגין נגיף הקורונה. היעד שלה הוא גירעון ביחס לתוצר של 3.9% בשנה הבאה והפחתתו ל־3% בשנת 2023 ועד ל־2.3% בשנת 2025. במקום זאת, היה מקום להגדיל את הגירעון, דווקא עכשיו, כדי להגביר את ההשקעה בתשתיות שייתנו פירות למשק בשנים הבאות, מה עוד שעלות מימון הגירעון היא אפסית כמעט בגלל שיעורי התשואה הנמוכים בשוק, המאפשרים לממשלה לגייס כסף זול.

כל גיוס ל־20 שנה הוא בריבית ריאלית שלילית של 0.32%. אם הממשלה עדיין חושבת להפחית את הגירעון בכל מחיר, למרות הצורך להכפיל את תקציב ההשקעות בתשתיות, היא יכולה לחתוך בשיעור חד את ההטבות במס, המסתכמות בכ־77 מיליארד שקל בשנה, מהן הטבות חסרות בסיס מוסרי וענייני בהיקף של כ־31 מיליארד שקל לחיסכון ושוק ההון, שרובו הולך לשכבות החזקות במשק - כלומר לעשירים.

ישנם עוד מקורות כגון ביטול הפטור ממע"מ על ירקות ופירות בהיקף של 4 מיליארד שקל או הטלת חובת דיווח על כל מי שיש לו דירה להשכרה ותשלום מס על הכנסה זו, כולל הכרה בהוצאות, מס שיכול להכניס כ־3־4 מיליארד שקל. מקורות אלה מכיסם של העשירים עבור השקעה בתשתיות ישפרו את מצבו של המשק. בחלק מהכסף שיגויס מביטול פטורים, אפשר בהוראת שעה להגביר את ההכרה בפחת מואץ למפעלים כדי שיוכלו להתמודד עם הירידה החריפה בכדאיות הייצור.

השקעה בתשתיות מצדיקה את העלאת החוב לתוצר בניגוד לעלייה בחוב לתוצר, הנובעת מהעברות חד־צדדיות. כלומר, מעניקים הטבות לקבוצות לחץ, מה שאינו מוליד פירות למשק. יחס החוב לתוצר בישראל עדיין נמוך מזה של מדינות ה־OECD. אין בעיה להעלותו עבור הגדלת ההשקעות בתשתיות, אך מובן שאין להעלותו עבור מתן לחברות קואליציה. משרד האוצר מבקש להפחית את החוב לתוצר מ־72% כיום ל־60% בשנת 2032. יעד ה־60% הוא מה שנקבע באירופה באמנת מאסטריכט בימים אחרים. היום המשק הישראלי חזק יותר, והוא יכול לשאת על גבו יחס חוב־תוצר גבוה יותר ולייעד את העלייה בחוב לתשתיות האמורות.

החוב לתוצר בסוף 2020 היה באיחוד האירופי 76%, בגוש היורו 86%, ואפילו בגרמניה היחס היה 70%. שלא לדבר על צרפת, קפריסין וספרד - בין 116%־120%. מלחמת האתמול באה לידי ביטוי גם בחלומו של האוצר להפחית את הגירעון התקציבי מ־3.9% בשנת 2022 ל־1.5% בשנת 2026. זאת אולי אחת הסיבות שהממשלות הקודמות - וגם הממשלה הנוכחית - מספסרות בקרקע הלאומית ודוחקות את השכבות החלשות לעברי פי פחת. המדינה מוכרת את הקרקע שבה היא שולטת כמונופול, במחירים מופקעים של ספסרים, כדי להמשיך ולהגביר את הכנסותיה למימון הגירעון התקציבי והאתנן לחברות המרכיבות את הקואליציה.

הקואליציה לאחר אישור התקציב (צילום: ללא קרדיט)הקואליציה לאחר אישור התקציב (צילום: ללא קרדיט)

שמאל–ימין

פרט להשקעה בתשתיות, הייתה הממשלה צריכה להחליט על הקמת כמה ערים, כולל התשתיות הנלוות. ארבע־חמש ערים בנות 50,000 איש לפחות בכל עיר. עדיפה כמובן הקמת הערים בידי חברות רב־לאומיות בתחום הבינוי, והבנייה צריכה להיעשות בתוכנית חומש.

עת היה גל עלייה מברה"מ לשעבר נרתמה הממשלה לבנייה למגורים, למה לא להירתם למען אזרחים הוותיקים? אם לא נבנה ערים חדשות באמצעים חדשים, מחירי הדירות ימשיכו להאמיר, והקיטוב בחברה הישראלית יביא להתקוממות של הפריפריה מול המרכז השבע. הצירוף הקטלני של מחסור בדירות במחיר סביר עם איבוד מקומות עבודה בגלל השקל החזק יוביל להתערערות החברה הישראלית. מחירי הדירות עלו בשנה האחרונה בכ־10% ובשנתיים ב־13%. שום זוג צעיר או משפרי דיור לא יכול לעמוד במחירי הדירות המטורפים שהממשלה מבטיחה כי ימשיכו לעלות, בעוד כושר ההשתכרות של הישראלים ירד.

מדינה לעשיריה בלבד בממשלה שבה יושבות גם מפלגות שקוראות לעצמן "שמאל". בעצם, אין בכך חידוש: השמאל הישראלי תמיד דאג לעשירים, מאגר בוחריו. כך היה גם בתקופת מפא"י וגלגוליה, כך כן עתה.