מתי זה התחיל? נראה לי בשבת בבוקר. הצדיק בא חמוש בכלבתו, סלולרי ושלט טלוויזיה ביד, והעיר אותי בגערה. "קום כבר, אבא, כל היום אתה ישן כמו זקן. אמא רוצה שנצא מחוץ לעיר, כי אני צריך לנשום אוויר. היא אמרה שזה חשוב לי".

פקחתי עיניים. "גיאצ'ו, אם אתה לא עוזב אותי, אני לא קונה לך כלום חודש אולי שנה, אני נשבע לך. אני חולה בגרון, שחרר אותי, סע עם אמא יש לה אוטו. אני צריך לנוח".

מיד הוא שם לי יד על המצח וקרא לאמא שלו. "אמא בואי, אבא חולה, בואי ניקח אותו לבית חולים". כיפוש הגיעה במהירות שיא, בדקה לי חום עם שפתיים על המצח, כפי שנהוג בשבט שלה, שהגיע לכאן מאיזו דיונה במדבר של מרוקו. "אין לך חום מאמי, אתה בריא כמו סוס. אני מכינה לך קפה קר ועוגה, אנחנו נוסעים לאטרקציות בירושלים. אין כדורגל היום, בדקתי, אז אל תחשוב אפילו על שקר, כי זה לא יעבוד". בעיניים עצומות, תוך כדי שהתחלתי לעכל את המילים "ירושלים" ו"אטרקציות", אמרתי בשקט: "תביאי לי מדחום".

ערב לפני חגגנו לשימעל'ה הגמד יומולדת 55 בחצר של יוסי סתומיאן, היה יופי של אירוע הפתעה. הייתי, ואני עדיין משוכנע שיוסי הדביק אותי באיזה וירוס, כי הוא אמר לי שהוא לא מרגיש טוב, איך שהגעתי אליו.

כיפוש הגיעה עם התקרובת והמדחום. נשמע צפצוף והיא הודיעה לי: "36.6, אין לך כלום, אתה היפוכונדר. אם היה לך שידור עכשיו, היית קם כמו נמר. אנחנו נוסעים לטיול קצר, קצת אטרקציות לגיא".

"עוד פעם את אומרת את המילים אטרקציות וירושלים, אני פותח וריד, באמשלי. מה אני בגיל שלך? קחי את הילד, מצאי חברה, סעו עם הילדים. מה נפלת עליי? ירושלים נצורה בשבת, מה נסגר איתך? חפשי אטרקציות בתל אביב או בגוש דן. האטרקציה היחידה בירושלים זו תחילת הדרך לתל אביב. דייי".

אבל כיפוש הייתה חמושה במידע. "מאמי בדקתי. גן החיות התנ"כי פתוח, יש להם גם אקווריום גדול במקום אחר, גיא מאוד יהנה". התיישבתי במיטה, שתיתי קצת קפה ושיחקתי על זמן. "למה ללכת בקטן כיפוש? הגן התנ"כי זה קטן, קחי אותו לספארי, זה גם גדול וגם יותר קרוב. אני חייב לקפוץ לפרלמנט לקפה קטן עם החבר'ה. אחרי הספארי תתקשרי, אני אצטרף לצהריים. אל תתחילי איתי, היה לי שבוע קשה, שבוע הבא יותר קשה. אני חייב לשמור על הגרון, ויפאסנה בוויקאנד, הנחיה של רופא. תראי, יש לי בצקת במפתח הבליעה. אני מרגיש את זה, את השקדיות".
ראיתי שהיא חושבת, ביצעתי מהלך מהיר של א־3 ל־ח־4 ואמרתי: "את יודעת מה? בואו איתי לפרלמנט, תאכלי ארוחת בוקר, הצדיק יילך עם שרי לגינת הכלבים ואחר כך נראה".

היא אכלה את האטרייה. "בסדר, אבל תן לי זמנים. מתי זה אחר כך?". כמעט התפוצצתי מצחוק, אבל נעלתי מהר את הלסת. "עוד לא יצאנו, כבר את שואלת מתי? תהיה לך התראה מראש, נשבע לך".

# # #

הגענו לפרלמנט. אריק ציין יומולדת, אבל לרוע המזל הוא בשבעה על מות אמו יהודית זצ"ל שהלכה לעולמה יומיים לפני, רק כי החליטה שבגיל 90 זה מספיק, היא ראתה וחוותה הכל. בעברה היא הייתה סמנכ"ל במשרד הבריאות, היא ידעה מה קורה לקשישים כאשר הם מגיעים למצב סיעודי בבית חולים. היא ויתרה מראש. צדקת, חכמה, באמת.

כיפוש נדהמה לראות אותו בשולחן, ושאלה אותו איך זה שבשבעה הוא חוגג עם החברים. הוא ענה לה שזו צוואתה של אמו: אין עצב בשבת, כולם מצווים לשמוח. בינתיים הגיע ג'מאל, המלצר, ושאל את כיפוש מה היא רוצה לאכול. החבר'ה סיפרו לה שג'מאל ישב 13 שנות מאסר על חברות בארגון טרור, אבל עכשיו הוא משוקם. "תשאלי את קוף, הוא הביא לנו את המידע". היא פנתה אליי ושאלה: "באמת, מאמי?".

חייכתי אליה ועניתי: "מה פתאום. אני שכנעתי אותו להגיד שהוא מחבל ושאסור לו לדבר ערבית, רק אינגליט. והוא הסכים, נכנס יופי לדמות. אין עליו, הוא דואג לנו בכל שבת".

הזמן עבר בנעימים, אם כי נוכחותן של שתי נשים בפרלמנט עידנה את התכנים בשיחות. אין כמו הפחד לנהל חיים. מפה לשם, משם לפה, כיפוש הבינה שאני אמור לטוס לחו"ל בוויקאנד הבא עם החבר'ה, והשתלבה נפלא. "מאמי, תנו לי פרטים, אני אעשה לכם את ההזמנות, ככה לא יהיו לכם בעיות. אתה יודע שאני לא אוהבת שיחות מחו"ל: כיפוש, את לא תאמיני, התבטלה הטיסה, נתקענו. כשאני מזמינה, לא נתקעים בשומקום".

זרקתי לה אגבית: "לא עכשיו, כפרע. נדבר אחר כך". אבל הם שמעו את הדיבור ופצחו עליו בכיף. "מה, לא ידעת? הוא לא עדכן אותך? אבל את מאשרת לו, נכון?".

היא אמרה שברור שהיא מאשרת, אבל תשמח לדעת מי נוסע, כדי להיות שקטה. "אני צריכה לדעת מי שומר על בעלי". הבנתי שכדאי שנתפזר, כי במושב לצים לא תשב.

נכנסנו לאוטו, אמרתי לה: "בואי ניסע לאמא שלי, היא רוצה לראות את גיא". היא ענתה שסבבה, ביקשה לדעת לאן נוסעים, אני עניתי שלבאטומי, הכל כבר מסודר. מיד היא נכנסה לגוגל, התעמקה חמש דקות ברשימת המלונות. "יש משהו מיוחד שם שאני צריכה לדעת עליו? מה אתם מחפשים בדיוק?".

בלי להזיז את המבט מהנתיב, יריתי מהר את התשובה המוכנה מראש. "אטרקציות, כפרע. בבאטומי, כמו בירושלים, יש ימבה אטרקציות".
היא חייכה חיוך גדול וענתה: "טוב, באמת טוב. הרווחתי את זה ביושר".

# # #

למחרת, על הבוקר ככה סביב עשר, התקשר השבור. "מה קורה קוףףףףף, מתי נראה לך? 'געגענו אחשילי". שאלתי אותו מה קורה איתו. "הכל רגיל. הפרסייה זו פרסייה, אני זה אני, חיים מתחת לרדאר, אתה יודע". שאלתי מה עם החבר המשותף שלנו, הגמור, איך הוא. "הוא תלוי במצב הרוח של האישה שלו, אווה בראון, אתה יודע איך היא, רק את עצמה היא רואה".

השבור תמיד פנוי, אפילו כשהוא עסוק באיתור חייבים של העסק שלו, הוא מתפנה. "שמע", אמרתי לו, "יש לי חלון עד אחת בצהריים. בוא ניסע לגמור, הוא נמצא קרוב לערוץ בהרצליה". הוא ענה שהוא כבר בדרך. "אבל אל תאחר, תמיד אנחנו מחכים לך".

בת הזוג של השבור, הפרסייה, היא פינגווינה. כבר שלוש שנים הם מאורסים ואוטוטו מתחתנים. ותמיד יש בעיות. כשהגענו לקפה של הגמור, השבור עדכן אותי. "שמע רוני, היא לא נורמלית, באמא. היא באה לי עכשיו ביציאה: אני רוצה שלוש שמלות לחתונה. כל שמלה זה 15 ת'לף קלללל. אמרתי לה זה לא זמנים...".

הגמור הביא את הקפה והתפוזים באותה שנייה וקטע את דברי השבור. "כן קוף, זה לא זמנים בשבילו. אתה מבין, היה עכשיו מוקדמות של המונדיאל, והיא לא נותנת לו אוויר. שלוש שנים הם ביחד, והיא עוד לא מבינה ממה הוא מתפרנס... חחח... פתאום הוא רואה כדורגל נשים, יש לו טניס על הראש, ליגות באירופה, ימבה קופסאות פתוחות של בטים והקליינטים נשברים לו, והיא מדברת על שמלות".

התפוצצתי מצחוק, ופניתי לשבור. "תגיד, שלוש שנים, אתה כבר בן 40, תראה את הגמור, אומנם מבוגר ממך בכמה שנים, אבל יש לו כבר ארבעה ילדים. מה יהיה איתך?".

הוא גם צחק וענה: "תראה, היא באמת פ'סדררר. נתתי לה כמה תיקים לטפל עם עיקולים בטרם של נושים. היא מתקתקת עבודה כמו גדולה. אבל בבית, היא מדברת המון והיא עולה יותר מדי. צריך לעבוד על זה, יש המון מה לתקן. אני לא כמו החבר שלנו הגמור שרץ להתחתן, וכל הזמן אווה בראון לוקחת אותו לסדנאות של זוגיות וסקס טנטרי. הוא עובד כל היום, היא עם טלפון כל שעה: מתי תיקח אותי שוב לברלין? מה זה פה, ביקור מולדת כל חודש, היא מתגעגעת לאדולף? בגלל זה הוא גמור. ולא דיברתי על ההסעות לחוגים שהוא עושה, כי היא בפילאטיס. דיייי אבא דייי".

הגמור התערב שוב. "קוף, בוא נסדר לו ב'חתונמי'. ככה הוא ימצא אישה, שהוא יודיע מראש מה הוא רוצה: שתקנית, חסכנית, בשלנית, רוכבת על קטנוע כי אוטו זה יקר, מייצרת לפחות 15 בחודש בנטו והכי חשוב בת יחידה ויתומה. כל האמהות של החברות שלו, הוא לא בא להן טוב. גאונות האמהות, באמא".

כמעט נחנקתי מצחוק, אבל אמרתי לשבור שזה רעיון גדול, "חתונמי", ואני אכין אותו לא לדבר שטויות מול מצלמה. הוא הסכים. "רגע קוף", אמר הגמור. "במה הוא יגיד לכלה שהוא עובד? עוד פעם נגיע לימים האלה שהוא לא פנוי בין אוגוסט ליוני, כי יש ספורט בעולם, ואז היא צריכה ללכת לאמא שלה, כי היא מנחוס?".

עניתי שיש לי הכל בראש. "אתה תגיד שאתה יועץ השקעות בינ"ל. אתה לא צריך לפרט, להסביר לה שאתה משקיע בבאיירן מינכן ומה זה אובר/אנדר, סגור?".

השבור השתכנע מיד, ופנה לגמור. "אתה רואה? רוני גאון, אתה רק מסתלבט עליי. הוא בא עם תוכנית עבודה". הגמור ניסה לענות לי: "חחח... חחח... הוא הורס, אני נשבע לך. הוא חושב שבצילומים ייתנו לו לפתוח אייפד, לבדוק את מצב הקופסאות, ולצאת ביום שלישי לגבייה של האשראים. אין עליו, נו, בחיים לא נחתן אותו. כבר בירח דבש בסיישל, שהיא תגיד לו: תפתיע אותי מאמי, הוא יגיד לה: אין בעיה, תורידי את הצמיד היפה שלך, גם את הטבעת יהלום, גם עגילים זה טוב, שימי פה על השולחן. אני פותח לך קופסה, התכשיטים זה עירבון לאשראי כפרע, הנה יש לך הפתעה... חחחח...".

פתאום כיפוש התקשרה, שאלה איפה אני, סיפרתי לה עם מי אני והיא ביקשה שאמסור ד"ש. הפעלתי את הספיקר, הם התחילו לפרגן לה על צדיקותה. "כיפוש את מלכה, כבר בחתונה אמרנו לך שאת צדקת, כי לקחת בנאדם בלי הווה ובלי עתיד. מזמן היית צריכה להדליק משואה".
היא צחקה והייתה מבסוטה. "תדעו לכם שרון מדהים, יופי של בן זוג ותמיד אפשר לסמוך עליו".

הם הביטו בי: "מה עשית לה? כישפת אותה? כאילו אנחנו לא מכירים אותך?". סיפרתי לה על הקשיים של השבור במציאת כלה. "יש לך מישהי בשבילי?", שאל השבור. "אתה בעייתי", היא ענתה. "אתה בחור מצוין, אני יודעת, אבל העיסוקים שלך בעייתיים. שום אישה שפויה לא תיכנס לזה".

בלי להתבלבל השבור ענה את התשובה הרגילה שלו: "כיפוש, בשביל אישה טובה אני זורק הכל. לא חסר לי כלום. את יודעת מה? אני אפילו פותח חשבון בנק ומתחיל לשלם מסים. לא הרבה, כן? אבל אני מתיישר בתוך יום".

כיפוש, הגמור ואני התפוצצנו מצחוק. שנים אנחנו שומעים את המשפט הזה, הנה, ממש מחר, הוא מתיישר. "מאמי, ביום רביעי אתה פנוי? אני לוקחת אותך להופעה בהיכל התרבות. תמיר גרינברג, ההוא מ'הכוכב הבא'. אז על תקבע כלום לערב הזה".

"כיפוש, אני עובד ברביעי בלילה".

"מאמי, אתה לא, בדקתי. אל תתחיל". השבתי שעד רביעי אלוהים גדול, ועוד נדבר על זה.

# # #

אבל מרוב התרחשויות בשבוע, שכחתי מהמופע. מה גם שהגמור שלח לי וואטסאפ שהוא הגיע עם אווה בראון למלון בברלין, ואין קומקום בחדר, אז היא לא יכולה להכין את הנסקפה שלה.

כיפוש כמובן זכרה את יום רביעי הגדול, והנה אנחנו במונית בדרכנו להיכל התרבות, כי בתל אביב של חולדאי דואגים רק לעכברושים ולא לתושבים. כל העיר פקוקה.

"כיפוש, הילד הזה, תמיר, זה לא קצת גדול עליו היכל התרבות? למה לא לפצוח בבארבי למשל? למה לזנק לעתיד?".

"מאמי, הביקורות עליו מהממות. הוא כישרון יוצא דופן. כל הכרטיסים מכורים חצי שנה מראש".

בסדר, מה אני מבין בזה? לך תסביר לאישה שאם טדי הפקות מאחוריך, שנה מראש זה כלום, לשווק הם יודעים כבר עשרות שנים. היה תור ארוך בכניסה, אבל הטיפול מאוד יעיל. התרשמתי שהקהל כולל זקנים בגילי, אנשים שנתמכים במקל הליכה, או שהנשים עוזרות להם ומונעות מהם ליפול. אבל לא שיתפתי את כיפוש במחשבותיי, בכל זאת קיינע תרבות. מה גם שהיא עשתה מאמץ להוציא אותי מהדיכי בעקבות הווירוס של יוסי, שנדבק אליי. כאשר היא הציגה את הכרטיסים לסדרן, ראיתי שהמחיר 244 שקל לגולגולת.

"כיפוש, 154 יורו לזוג שילמת בשביל הילד הזה? הלו, הוא לא בונו מיו־2, לא נסחפנו קצת, כפרע? הוא בקושי הוציא תו מהפה. כשבאתי לכאן לפני 40 שנה, למופע חתונה לבנה של שלום חנוך, ידעתי מה אני מקבל. זה שלום, הכרתי את החומר. פה אנחנו הולכים לראות קאברים. אריה מוסקונה וצ'לי סיגנסקי עשו את 20 שנה במועדונים".

התיישבנו בשורה 6, אני במושב צמוד למדרגות, כמו שאני אוהב. "חיים שלי, מי דואג לך יותר טוב ממני? אני יודעת שאתה שונא שאנשים נוגעים בך. זכור את זה כשאתה נוסע לחו"ל בלעדיי, ותמיד אתה סובל, כי לא מטפלים בך. תן לו צ'אנס, אתה תהנה". צודקת. את המדוע לא, כבר יש לנו, אולי יהיה מדוע כן?

באיחור קל של 21 דקות, תמיר עלה לבמה. הוא לבש חליפה בצבע כסף, שרשרים מפנינים, מגפיים לבנים. חיקוי של פרינס במדיסון סקוור גארדן, אללה ירחמו, מודל 2021. איפה שאקה קאן?

"כיפוש, אני יודע למה הוא איחר. ללבוש את התחפושת הזו היה לוקח לי שעתיים". היא ביקשה שוב שאתן לו צ'אנס. טוב, לשיר תמיר יודע, גם להופיע עם איזה סמרטוט ממשי לבן על המיקרופון. יש לו יופי של להקה: חצוצרן, סקסופוניסט, גיטרה בס, קלידן, מתופף, גיטרה מובילה, תמיר על הפסנתר, ושתי זמרות רקע באומפפה. לא ידעתי מה החומר המקורי שלו, קאברים קצת זיהיתי. ולארי חמאתי ונינט בדואטים היה ביצוע חזק. בבארבי זה היה הרבה יותר אותנטי לשיטתי, כי ההיכל תרבותי מדי, אבל היה טוב.

71 דקות וזה נגמר. אין על טמירה, אצלה הכל מתוקתק, עם פרסומות בטלוויזיה, היא עושה מזה 90 דקות. עוד שני הדרנים של 9 דקות, יאללה תודה שבאתם, לכו בבית שלכם. תמיר מוכשר, יש לו את זה. אם יחרוש את אירופה, את אוסטרליה, יגיע מוכן לאמריקע. תמיד כשאני רואה ספורטאי מוכשר בגיל 17, השאלה הראשונה שלי לאבא שלו: "יש לו דרכון זר? אם אין לו, תוציא לו מחר. אין לו מה לחפש בשלולית שלנו". גם תמיר גרינברג צריך דרכון זר, לא מחר, אתמול. בהצלחה, ילד.

נ.ב.
אתמול בבוקר פגשתי את שימעל'ה הגמד ואת יוסי סתומיאן. איחרתי לראות את המו"מ שניהל אם רוכל ערבי על אקדח מסאז'ים. כשהגעתי, הגמד עוד התפתל מצחוק. "אתה לא תאמין... חחח... הערבי ביקש 400 שקל, יוסי אמר לו 50 שקל, סיכמו על 120, הגאון נתן לו 150 וחיכה לעודף 30 שקל. הערבי הלך לפרוט, אנחנו עוד מחכים... חחח...".

התפוצצתי מצחוק. שימעל'ה המשיך. "שמע סיפור. לפני שנה הוא בא אליי: שמעון, מצאתי דיל לאופניים חדשים בשבילנו, לא תאמין. הם עולים רק 18 אלף שקל, אנחנו נותנים לחנות את שלנו ב־9,000 שקל, מוסיפים 15 אלף שקל ואנחנו פארי, תיקו. אמרתי לו: יוסי, עצור שנייה, תסביר לי שוב. והוא מסביר: מה לא הבנת? אנחנו נותנים אופניים ב־9,000, אבל לוקחים אופניים ששווים 18 אלף שקל, ומוסיפים לחנות רק 15 אלף... חחחח... איך אתה אומר, כרות אונה החבר שלנו?".

נחנקתי מהצחוק. השתעלתי שתי דקות רצוף. גם יוסי צחק. "נכון שיש לי רק אונה אחת, אבל גם היא עובדת רק עד 12 בצהריים. באתי לשימון בשתיים בצהריים". שוב נחנקתי מהצחוק.