פרשת עובד הניקיון בביתו של בני גנץ, שמואשם בניסיון ריגול לטובת איראן, חשפה עד כמה חובבניות עלולות להיות לעתים המערכות שלהן אנו נוטים לייחס תחכום. היחס הזה דורש בחינה מדוקדקת יותר, בעיקר לנוכח היחס שאותו אנו מפגינים כלפי המערכות האחרות בחיינו, שלהן אנו נוטים לייחס חוסר יעילות וטמטום. שאלו את הישראלי הסביר מה דעתו על הממשלה, המשטרה, העירייה, חברת החשמל, תאגיד המים, רשות המסים, הדואר - וכל אחד רשאי להמשיך את הרשימה עד להיכן שבא לו - ותקבלו תשובות שאת רובן לא אוכל לצטט כאן.

שאלו את אותו ישראלי ממש מה דעתו על צה"ל, השב"כ והמוסד - ותראו איך הוא מהלל, משבח, מקלס ומחבק. אנחנו עושים זאת אף על פי שאת הצבא, למשל, אנחנו מכירים מקרוב ויודעים עד כמה מדובר בגוף מטומטם (בהכללה כמובן), כזה שמזכיר הרבה יותר את הצבא שמתאר ג'וזף הלר ב"מלכוד 22" - ברית בין טר"שים תחמנים לגנרלים טיפשים - מאשר את צה"ל האגדי, שעל עלילות הגבורה שלו גדלנו כולנו.

מאחר שהמחשבה שחברת השמירה שהקמנו מורכבת ברובה מאיתנו - כלומר, חולה לא פחות מהחברה האזרחית שממנה באה - אינה נוחה לישראלי, הרי שהוא "משליך את יהבו", כמו שאוהבים לומר שדרני כדורגל, על החלקים הפחות גלויים לעין של הצבא, כשהוא בטוח שהטייסים, המטכ"ליסטים והשייטים למשל, אם לנקוב בשמות המפורשים של האליטה הצבאית, הם בליגה משלהם. כך גם לגבי המוסד הכל יכול, שהרי הוא קצה הציפורן בזרועה הארוכה של מדינת ישראל, והשב"כ, זה שבזכות המודיעין המעולה שלו פוגש טיל שנורה מכטב"מ את האופנוע שעליו דוהר בכיר חמאס.

בני גנץ (צילום: אבשלום ששוני)בני גנץ (צילום: אבשלום ששוני)

אני לא רוצה להטיל דופי באף אחד מהארגונים או לגרוע מהקרדיט שמגיע לכל אחת מהיחידות דלעיל, אלא להזכיר שהם והן אלה בעצם אנחנו, לטוב ולרע. בכיר המוסד, הטייס, השב"כניק והמטכ"ליסט (שימו לב שגם לו הייתי מרב מיכאלי, למשל, לא הייתי יכול לומר את המשפט הקודם בלשון נקבה. זה לא שאין נשים בחלק מהארגונים דלעיל, אבל עסקינן בארגונים גבריים על מלא) הוא הבחור הממוצע שישב לידך בכיתה, הדביל שחסם לך את החניה, ההוא שמקלל את השופט מהיציע וההורה המעצבן שתמיד ישאל שאלה מיותרת בסופה של אסיפת הורים, כשכל האחרים מסביב כבר שואלים את עצמם לשם מה נרצחו כאן שעתיים, שאותן איש לא ישיב לנו לעולם.

עכשיו אפתח כאן סוגריים עצומים ואומר שבשירות כל אותם גופים שמקבלים מאיתנו קרדיט מכאן ועד לארכיון הגרעין האיראני פועלים, אני בטוח, גם אנשים נפלאים. את חלקם יצא לי להכיר במשך השנים, ועל מעלליהם של אחרים שמעתי ממקור ראשון. אלא שעם כל הכבוד לאנשים המבריקים והאמיצים, בסופו של דבר כולנו תבנית נוף מולדתנו. במילים אחרות: טועה מי שחושב שהשב"כ שונה מהותית מנבחרת ישראל בכדורגל ושסיירת מטכ"ל מייצגת את הפוטנציאל הישראלי טוב יותר מבזק, מפעלי ים המלח, הרכבת, רשות שדות התעופה או הבנק למסחר.

ושלא תבינו אותי לא נכון. זאת טעות שאנחנו (גם אני!) מתמכרים לה בהנאה, בעיקר מפני שאנחנו נורא רוצים להאמין שאי־שם בשרשרת יש חוליה חזקה מאיתנו, שמגינה מפני ניתוק. כדי להישאר שפויים לנוכח מציאות מאיימת, אנחנו מוכרחים להניח שבמנגנוני הביטחון יושבים אנשים מוצלחים יותר מאלה שמקיפים אותנו על כל צעד ושעל. העובדה כי בהיותם בשר מבשרנו, אין סיכוי שזה כך, היא קשה מדי לעיכול. הרי גם החילוני הגדול ביותר מוכרח להאמין במישהו, במשהו, באיזה גורם שמיימי או במערכת מעשה ידי אדם, שתשמור עליו בעת חירום.

אלא שבשנים האחרונות, אחת לאיזה פרק זמן מגיעים חיזבאללה או חמאס, שמונים בקושי כמה אלפי לוחמי גרילה ומשפילים את הצבא החזק (והמוסרי!) בעולם, או (סליחה על השיוך העדתי, אבל למיטב ידיעתי הוא מדויק) איזה תימני קטן ופנאט עם אקדח, או רוסי חמדן עם מטלית אבק - ומוכיחים לנו עד כמה רשלן עלול להיות שירות הביטחון הכללי. כלומר, מלמדים אותנו שגם יחידות העילית שלנו אינן בדיוק מה שהיינו רוצים להאמין.

אין לי טענות כמובן, אני הרי לא טוב יותר מאף אחד מהאנשים בארגונים החיוניים הללו. זה רק שקשה לי עם העובדה שהם לא יותר טובים ממני, מהשכן שלי או מהחבר שאני אוהב אף על פי ש... איך נאמר זאת בעדינות? הוא לא בדיוק הסוכן הכי חשאי במוסד.

כמו כל עם ישראל ישבתי ובהיתי בתמונות מסלון ביתה של משפחת אוקנין. אני בהחלט שמח שבני הזוג שבו למשפחתם בריאים ושלמים, אבל בעודי בוהה בהם, לא יכולתי לחשוב שמה שמפחיד בסיפור שלהם יותר מהאפשרות שלפיה החליטו כמה אנשי ביטחון לעצור זוג תמים, שבסך הכל צילם בשוגג אתר אסור לצילום, הרי זו רק המחשבה שהם באמת היו עשויים להיות סוכני מוסד. לרגע אחד צחקתי בקול מהאפשרות - ואז קפא החיוך על פניי. 

בני הזוג אוקנין בביתם שבמודיעין  (צילום: יוסי אלוני, פלאש 90)בני הזוג אוקנין בביתם שבמודיעין (צילום: יוסי אלוני, פלאש 90)