4 שעות ו־25 דקות. המובילים עבדו במרץ. זה הזמן שנדרש לפינוי מסכת חיים שלמה. המשאית חסמה את גדר הבית היפה שבקומתו האחת, רחבת הידיים, נרקמו חיים שלמים, זיכרונות, אהבות ורישומים. בבית הזה נולדו ילדים, נכדים, והספרים על אצטבותיו הלכו ונערמו.
וזהו. מאז הלך לעולמו האיש שגר בו, הבית הומה אדם. כמעט בכל יום מגיע לשם מישהו. נכנס, יוצא עם פריט ביד. לפעמים קטן, לפעמים מכונת כביסה או כורסה, מהסוג שכבר לא רואים. "פעם היה פינס", נהג האיש לומר. עד לכתו, הבית שקק בעיקר בחגים. בין לבין, האיש אמר לילדיו ולנכדיו: "מספיק שתטלפנו. אני יודע כמה אתם עסוקים. גם אני הייתי פעם כמוכם". בסתר לבו הוא ידע שהוא לא באמת היה כמוהם. גם כשהיה עסוק בבנייה של מה שידע שיישאר אחר לכתו לילדיו, אימפריה, ליתר דיוק, היה לו זמן להורים שלו. הוא לחש לי את זה פעם בסוד, כשישבנו על ספסל. אני עם עגלת תינוק והוא עם מקל. האבולוציה של האדם בתמונה אחת.
גם הזיכרון שלי כבר לא איי איי איי, כך שקרה שהגעתי לא אחת לקומה הלא נכונה. בדרך כלל אני סבה על עקביי ומאוד משתדלת לא להיתקל במבטים. אני לא מספיק גיבורה בשביל זה. הפעם הגוף משך אותי בחזרה לתוך המעלית, אבל הלב החליט להישאר שם. על כיסא גלגלים שפוף ישב ז'. ז', שעלה מכורדיסטן, היה בעל חנות משגשגת בשכונת ממילא, עד שבאו ופינו אותו בעבור פרוטות, כשיזמים הבינו שהקרקע שהייתה פעם קו האש היא היום לא פחות מאוצר נדל"ני בסדר גודל בינלאומי. אחר כך הגיע שבץ מוחי ועוד אחד. מה שנשאר היה מוח מבריק מתפקד, לכוד בגוף נוקשה ומנוון, שמסרב לשעות לפקודות.
הוא משחק שחמט, בתנאי שיהיה עם מי, ושהיריב שלו יהיה מוכן להניע בשבילו את הכלים על הלוח. לידו ישבה גברת יפה עם ציפורניים עשויות. היא בדרך כלל לא ממש מתקשרת עם הסביבה. פעם בשבוע מגיעה המניקוריסטית ואז עולה בה חיוך והיא מספרת על החיים בווינה לפני שהגיעה לארץ. פרק שלם נמחק אצלה, מרגע העלייה לארץ למשך כמה עשורים, אבל את וינה, על הרחובות, האנשים, הצלילים והריחות היא יודעת לתאר בפירוט.
קריאה ראשונה
"מפלצות ויצורי פלא בספרייה הלאומית", 30.11־6.12. בשעות 10:30 ו־12:30
התרעות פיקוד העורף