1. שימו לב לרגע לנשיא יצחק הרצוג שפועל בשקט ובמקצועיות. כפי שעשה כשכבש את ראשות הסוכנות היהודית תחת אפו של בנימין נתניהו, וכשם שכבש את בית הנשיא כבטיול בפארק ביום שמש - כך הוא כובש כעת את מקומו כראש המדינה. הוא עושה זאת בעזרת כישורים מולדים ונרכשים ועם ניסיון מדיני ופוליטי גדול משל נפתלי בנט ויאיר לפיד, ועם מערכת היכרות ואמון אישי עם רבים ממנהיגי העולם.
קחו למשל את הימים האחרונים: הרצוג היה אדריכל ושותף פעיל מאוד במו"מ מול ארדואן בשחרור בני הזוג אוקנין; הוא מוביל את הניסיון לשינוי האקלים עם אנקרה; וניהל שיחה של שעה שלמה עם נשיא סין שי ג'ינפינג - יומיים לאחר שזה נפגש עם נשיא ארה"ב ג'ו ביידן. בשיחה כזו יש לפחות שש־שבע כותרות ראשיות, אבל שום דבר לא דלף החוצה, כנהוג אצל הרצוג. השבוע הוא גם קיים ביקור ממלכתי חשוב בבריטניה, נפגש עם יורש העצר בארמון, עם בוריס ג'ונסון בדאונינג 10 ועם חברי פרלמנט, לאחר שבריטניה הגדירה את חמאס כ"ארגון טרור". ועוד לפני כל אלה, פירק הרצוג בכישרון פוליטי את מטען הצד שעמדו לפוצץ בכותל הח"כים החרדים מצד אחד והרב גלעד קריב מצד שני.
הרצוג פועל בתיאום מלא ובאמון מלא עם בנט ולפיד, ללא אגו וללא הדלפות. הוא מתייצב בנשיאות עם ניסיון פוליטי ומדיני רב־שנים, ואם השלושה ימשיכו לפעול בדרך הזו ולהביא הישגים - אנחנו נהיה המרוויחים הגדולים.
דבריו של בנט על האופציה הצבאית הבשלה ועל הנכונות הישראלית להתעמת עם האמריקאים כדי להבטיח את האינטרס הביטחוני מהווים עליית מדרגה משמעותית בהתבטאויות הישראליות בעניין מימוש האופציה הצבאית. וגם, זו הייתה הפעם הראשונה שבה נפתלי בנט קבע סדר יום בסוגיה לבדו.
בשבוע הבא תגיע המשלחת האיראנית ותתמקם במלון "גרנד" בווינה לקראת חידוש השיחות, כשמולה מתייצב העולם בראשות ממשל ביידן המוחלש והסובל מדעיכה בסקרים. גם בהקשר זה, קצת עזרה ישראלית מהרצליה לא מזיקה, שכן גם האמריקאים וגם האיראנים יודעים שיש רק מדינה אחת בעולם שהוכיחה כבר פעמיים - בעיראק ובסוריה - שיש לה גם היכולת המודיעינית, המבצעית והטכנולוגית לתקוף אתרי גרעין, וגם התעוזה לעשות זאת. נכון, באיראן זה סבוך ומאתגר יותר, גם בהיקפי הפגיעה והאפקטיביות שלה, וגם בתגובה שעלולה להבעיר את ישראל, סוריה, לבנון ועזה למשך שבועות ארוכים, אבל זוהי השכונה שלנו וזוהי המציאות.
רעיון הסרת האיום האיראני מעל ישראל, אם צריך גם בדרך צבאית, היה מצוי עד היום בהסכמה לאומית רחבה שכללה את כל המפלגות הציוניות. האם זה עומד להשתנות? חלק מנשאי מסריו של נתניהו (או בקיצור, ברדוגו) טוענים בתוקף לאחרונה שאם בנט יוביל תקיפה באיראן, יהיה הדבר אך ורק לשם חיזוק מעמדו הציבורי וכדי לייצר לעצמו "בייס" פוליטי. זהו כמובן קשקוש.
מנגד, בנאומו השבוע גם בנט בא חשבון עם נתניהו בנושא האיראני, וסיפר על הפער העצום שמצא בין המציאות המרה של הדהירה האיראנית לגרעין לבין דברי הרהב של נתניהו, כמי שפעל ללא לאות נגד האיראנים. אם תרצו, על הפער בין "ממשלת הכל דיבורים" לבין "ממשלת המעש". בעיניי, בנט טעה בעניין זה והיה עדיף שלא לומר זאת בפומבי מעל במה ציבורית, אלא לדאוג שזה ידלוף מתוך "שיחה סגורה".
לטעמי, אם ישראל תצטרך לפעול באיראן ולהתמודד עם המחיר, ייטיב בנט לעשות אם יצרף למטבחו, לאחר קבלת החלטה, את ראשי הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, אהוד ברק ונתניהו, לצד שרי החוץ והביטחון שלו לצוות התייעצויות וניהול משבר. כך צריכה לפעול מדינה מתוקנת בנושא שחייב להיות מטופל בהסכמה לאומית רחבה.
3. היו אלה בני משפחה רחוקים שלי, בני משפחת ג'גיאתי מברוקלין, שביקרו לאחרונה בדמשק כאורחים רצויים ומכובדים בהשגחת ארמון הנשיא בשאר אסד. 12 בני המשפחה שעזבו את סוריה לפני שנים לניו יורק נסעו לביקור שורשים בחארת אל־יהוד (הרובע היהודי), ביקרו בבתי הספר ובבית הכנסת ואכלו טוב, כאשר הנימוק הרשמי לביקור הוא "טיפולי שיניים", כאילו שלא ניתן למצוא כאלה ברחבי ניו יורק.
משפחת ג'גיאתי היא משפחתו של אבא שלי יעקב ז"ל מדמשק. סבי, אברהם ג'גיאתי, נמנה עם המשפחה הזאת, ששמה לקוח מהעיסוק בשחיטת עופות. נודע לי פעם שאחד מבני משפחתי הללו, שהתאסלם בעבר, זכה אפילו להיות סגן שר החוץ הסורי לשעבר פארוק א־שרע. כמובן ששמרתי על כך בסוד כמוס עד עתה.
שאלתי השבוע גורם ביטחוני בכיר על מה ולמה זכו בני משפחתי בכבוד הגדול ובאירוח מלכים שכזה, והתשובה ברורה: אסד מוכה וחבול, מתמודד עם קשיים כלכליים קשים בסוריה ובלבנון כתוצאה מהחוק האמריקאי "חוק הסיזאר" (חוק הקיסר), המטיל סנקציות קשות על סוריה ועל גורמים העושים איתה עסקים. החוק הזה חונק את סוריה ומאיים על אסד, והוא ראה ביהדות סוריה לשעבר היושבת כיום בארה"ב מנוף פוטנציאלי על הממשל האמריקאי.
לא יודע מה ייצא מזה, אבל אני די מקנא בג'ורג' ג'גיאתי המארגן וב־12 בני המשפחה, שביקרו בעיר ואכלו קובה ניה, רוז בחאמוד, ספיחה, מנזלה ועטייף. הם אכלו טוב, העלו זיכרונות, טיפלו בשיניים במחירי דמשק, אסד עשה תעמולה זולה - ורק אני קורא ומזיל ריר.
4. "לחיות עם הפרעת קשב וריכוז זה לחיות עם מוח כמו מנוע של פרארי ובלמים של אופניים. חזקו את הבלמים וקיבלתם אלוף" (ד"ר אדוארד האלוול, הרווארד).
יש לי הפרעות קשות של "קשב וריכוז ופעלתנות יתר" (כך קוראים היום ל־ADHD). תמיד חשדתי שכך הדבר, אך כשהייתי ילד לא היו בדיקות ולא דחפו לי ריטלין, כך שגיליתי שאני באירוע הזה רק כשהייתי חבר במטכ"ל. התקשיתי לשבת בשקט במשך ארבע־חמש שעות בישיבות בראשות גבי אשכנזי, וכל תזוזה שלי בכיסא הייתה מזכה אותי במבט חודר וזועף של הרמטכ"ל. פיתחתי אז שיטות ייחודיות (בכל זאת דובר צה"ל) לצאת מהישיבה, לעשות סיבוב במסדרון ולחזור רענן.
הלכתי אז לאבחון והתברר לי שאני באופן רשמי עם בעיית ADHD. המליצו לי על ריטלין, אבל אינני לוקח. אני מרגיש שאני מסתדר עם זה לא רע וסיגלתי לעצמי שיטות משלי להקשבה ולקריאה (אני לא קורא אלא מצלם עמודים בעין, מסמכים ומיילים אני קורא מהסוף להתחלה וכו').
ידידי מוטי פרידמן, בעברו יו"ר חברת החשמל, הוא "בכיר" בקהילת ה־ADHD ובפגישתנו האחרונה הוא העניק לי ספרון שכתב בכיר אחר, הדר סברסקי. ספרון שנכתב בעשר דקות ונקרא בעשר דקות (שגם אותו היה קשה לי לקרוא...). סברסקי, איש עסקים בפועלו, מציע 13 חוקים שיגרמו להפרעת הקשב שלכם לעבוד עבורכם: איך לבטל הסחות דעת, איך לשלוט בעצמך, איך לא לתת תשובה במקום ועוד עצות יעילות. אז אם אתם בעניין כמובן - חפשו את הספרון באינטרנט ותודו לי.
5. לא אסביר לכם כעת מיהי ליאורה ומהן מעלותיה הרבות, אבל בעלה עמי ערך לה השבוע יום הולדת 70 ב"חמאם" ביפו, וכדי לשמח אותה ואת עשרות בני המשפחה והחברים הביא מהעמק את הגבעטרון בהרכב מלא להופעה.
לא היו שם כלי תקשורת ורכילאים, לא היו בחוץ שורת מרצדסים ולא היו סלבים (חוץ ממני...), אבל הייתה שירה אדירה של שירי ארצנו ואהבה אין קץ ותקווה גדולה שבסוף נצליח לאהוב ולפרגן ולעשות טוב זה לזה ולהצליח, ושאף אחד לא ידרוס אף אחד אחר ולא יכניס אף אחד למכלאות. רק שנאהב תמיד.
לו יהי. שבת שלום.