מעבר לזעזוע מהבהמיות והאלימות המילולית שבו, נאום המכלאות של ח"כ דודי אמסלם ממחיש מה גודל הנזק שמחולל בנימין נתניהו לעמדות המהותיות של הימין.

מצדיקי אמסלם, מי שמתיימרים לטעון לבעלות על המושג "ימין", טוענים שהוא רק הביע תסכול מהיחס החד־צדדי של היועצים המשפטיים, פקידי המדינה והשופטים נגד הימין. אלא שגם לו היה הדבר נכון, המסר אחוז האמוק שהיה טמון בפניני אמסלם, המסר שמוביל את הקו של פטרונו – נתניהו, רק מרחיק את הסיכוי לתקן את מה שבאמת מקולקל. בייחוד לטהר את פירות העץ המורעל – אותה הפיכה שיפוטית שכונן השופט אהרן ברק מאז שנות ה־90.  

אכן, המחנה הלאומי נאבק זה שנים בעיוות המשפטי הזה, שיצר בלבול מוחלט בין תפקידי הרשויות. ברק ודומיו בנו מנגנון מלכוד משפטי, שאפשר לשופטי העליון לקבוע את הנורמות במדינת ישראל ולהיות המחוקקים האמיתיים. לשם כך גם הועלה מעמד הייעוץ המשפטי של המדינה לדרגת אלוהות, כדי שיוציא לפועל את ההשקפות "הנאורות".

רק שמי שאפשר את ההפיכה הזו הוא לא אחר מאשר השמש של אמסלם ושות' - המכונה ביבי. מנהיג הליכוד הוא שהדף כל ניסיון לתקן את המערכת והגן על שיטת ברק. מומלץ לצפות בראיון שערכה אורית נשיאל עם נתניהו, לפני שזה התחיל להסתבך עם חקירות והעמדה לדין. הוא נשאל על יוזמות מימין לצמצם את הכוח של בג"ץ והיועמ"ש. בתגובה, התגאה נתניהו בזחיחות כיצד הוא עצמו נפנף את כל מי שבאו אליו ביוזמות לקיצוץ חופש השליטה של הפרקליטות ובג"ץ. "גנזתי" את כל הפניות האלו, התבשם נתניהו מעצמו.

זהו אותו נתניהו שמינה את שי ניצן לפרקליט המדינה, שאפשר ליועץ המשפטי ומחלקת הבג"צים להציג בבית המשפט עמדות שסותרות את תפיסת הממשלה, עד שאיילת שקד, כשרת משפטים, שמה קץ לכך. רק כאשר נתניהו התחיל להסתבך אישית, הוא הפך את עורו והתחיל לשרוף ולהשמיד כל מערכת ממלכתית שסיכנה אותו.

לכן לא רק שנאום האיומים של המשורר אמסלם מבחיל ומקומם, הוא גם פוגע בתפיסת העולם של הימין. כמוהו שורה ארוכה של התבטאויות מצד תואמי אמסלם, שמתיימרים לדבר בשם הימין. אחד מהם הוא ארז תדמור, שהיה פעם איש מצוין, והתקיף השבוע את שר המשפטים. הוא טען שסער הוא סוס טרויאני - עבד נרצע של המשפטנים, שתפקידו להחריב את הימין מבפנים. אז לידיעת תדמור ויתר תואמי אמסלם, גדעון סער היה אחד מאלו שדחפו לקדם את חקיקת פסקת ההתגברות לריסון הכוח של בג"ץ, ואשר נבלם ו"נגנז" על ידי נתניהו.

רק שהעובדות לא מבלבלות את מי שנתונים תחת הקסם האפל של הלורד ביבי. לכל אלו גם כדאי לזכור שתדמור עצמו כתב ספר תחת השם – "למה אתה מצביע ימין ומקבל שמאל". הספר פורסם כאשר בראש הממשלה עמד נתניהו, מי שאחראי לכך שבכל שנותיו בכהונה שררה רק מראית עין של שלטון ימין.

חובת ההוכחה

אגב נתניהו וסער, הרפורמות ששר המשפטים מקדם בימים אלו מתכתבות עם כמה מהעוולות שאכן בוצעו על ידי המשטרה והפרקליטות, במהלך החקירות נגד מנהיג הליכוד. סער מוביל חקיקה בתחום זכויות האזרח, חשודים ונאשמים, שלא מוצאת חן בעיני הפרקליטות, אבל יש בה היגיון רב. למשל, חוק יסוד "זכויות במשפט" וחוק לפסילת ראיות שהושגו באופן בלתי חוקי. שני החוקים היו מסייעים לנתניהו מול אמצעים פסולים שהפעילו המשטרה ושי ניצן – יציר כפיו של נתניהו, למשל בחקירת ניר חפץ.

אבל יוזמות הדגל של הימין וסער בתחום המשפטי עדיין רחוקות מהגשמה. פסקת ההתגברות קבורה בתוך ועדה בעלת מבנה אנושי בלתי אפשרי, שדנה במה שמכונה חוק יסוד "החקיקה". בד בבד, סער לא ויתר על הרצון שלו לפצל את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה, אבל היוזמה תקועה. רחוק גם פתרון המלכוד שיצרה אסכולת ברק, שמקנה לכל חוות דעת של היועמ"ש מעמד של קדושה ומסרסת את הממשלה.

מהלך מטריד של סער דווקא בהקשר הזה הוא מינויו של דן מרידור כנציג הממשלה בוועדה לאיתור היועץ המשפטי הבא. מרידור הוא איש מצוין ואינטליגנטי, אבל ההשקפות שלו בתחום המשפטי שגויות לחלוטין. הוא מייצג מובהק של מי שהשליטו את בג"ץ והיועצים המשפטיים על המדינה. אומנם, ישנם חברים אחרים בוועדה לבחירת היועץ שיכולים לאזן את מרידור, ואכן, המהלך של סער ייבחן כשייבחר היועץ החדש, אבל עדיין המינוי הוא צעד בכיוון ההפוך.

מצד שני סער מצוי היום בעיצומה של תנופת מינויים רחבת היקף במשרד המשפטים, שנובעת מהשיתוק והוואקום שגזר עידן תעלולי נתניהו על המגזר הממשלתי. מסכת מינויים ראויה במערכת המשפטית אכן יכולה להשפיע דרמטית על מערכת היחסים בין הרשויות.

אבל האתגר הגדול עדיין לפניו ולפני גורמי הימין בממשלה, וזהו מינוי מיידי של ארבעה שופטים לבית המשפט העליון. אי אפשר להמעיט בסופרלטיבים לגבי חשיבות החזרת האיזון הפנימי בין שופטי העליון. גם שר המשפטים ביקר בעבר בחריפות את החלטות בג"ץ שמנעו מהממשלה לשלוט, למשל בעניין גירוש מסתננים. די במינוי נכון של שניים מתוך הארבעה שעל הפרק, כדי לשנות את המגמה הזו מן היסוד.

השבוע נדחתה ישיבת הוועדה לבחירת שופטים משום שלא הושגו בה הסכמות. כעת המשימה העליונה של סער ושותפיו היא לסכל את שטף הגידופים של אמסלם ותואמיו דווקא על ידי מינויי שופטים בהרכב נכון. מי שישפטו באופן אקטיביסטי אבל יימנעו מחקיקה ושליטה במדינה באמצעות היועצים המשפטיים. חובת ההוכחה בעניין הזה מוטלת בייחוד על סער.

למה לא תיק שוחד?

בתוך מבול הידיעות על תיק נתניהו, כולל הדיווח על העדות החדשה של הדס קליין, נשכחה שוב שאלה יסודית אחת: למה נתניהו לא הועמד לדין באשמת שוחד בתיק 1000? עוד לפני העדות החדשה של קליין – העוזרת של ארנון מילצ'ן, התשובה לשאלה לא הייתה ברורה.

כי התיק הזה ממש לא כולל מתנות בין חברים אלא מציג דפוס של העברת טובין מאיש בעל עניין רב בממשל בישראל, לבין ראש הממשלה דאז – נתניהו. הגילויים החדשים מטלטלים במיוחד. למשל, צמיד בעשרות אלפי דולרים הוא לא מתנה בין חברים, שלא לדבר על החיבור שלו ליתר קווי האספקה של תכשיטים, סיגרים ושמפניות.

מדוע קליין "נזכרה" רק לאחרונה להצביע על העובדות הללו, תמוה מאוד. קשה שלא לסבור שגם היא קיבלה בזמנו ייעוץ, שנועד להחליק את הבוס שלה - מילצ'ן, מחוץ לחשד של מתן שוחד לנתניהו. ומה הייתה אחת מהתמורות שקיבל מילצ'ן מנתניהו על זרם השוחד, לכאורה כמובן - את זה חשפו לאחרונה "מסמכי פנדורה".

התברר שמילצ'ן החזיק בחצי מיליארד דולר באיי הבתולה, ככל הידוע, מתחת לרדאר. על הרקע הזה, הניסיונות של נתניהו להאריך את תוקף הפטור ממס הכנסה, שהיה מאפשר למילצ'ן להכניס את הכסף הרב הזה לישראל ולא לשלם מס, מפנים זרקור אל הפרשה כולה. גם עכשיו, עדיין לא מאוחר מדי לתקן את כתב האישום.