1. מאז שחרורם של נטלי ומורדי אוקנין שלנו התמסרה התקשורת להעברת המסר החשוב: היעדר הדרמה ואי־קיום מסיבת עיתונאים בעקבות השחרור המופלא שלא היה כמוהו מאז אנטבה, והכל כדי לפאר, להלל ולהאדיר את פועלם המופלא של שלושת המוסקטרים הרצוג, בנט ולפיד, שבמאמץ משותף השכילו לגרום לארדואן להבין שלמוסד יש אמצעי צילום מדויקים אפילו מהחלל החיצון, ולכן אין לישראל צורך בהפעלת סוכנים מוסווים כתיירים כדי לצלם את בלפור האיסטנבולי.
תודה לאל שלארדואן התאימה בזמן הזה הפוזה של השליט ההוגן, המגן על הצדק גם כלפי מי שאינם נמנים עם חביביו, ולכן סרט המשך ל"אקספרס של חצות" לא יצא מהסיפור הזה. אבל בספר השיאים של גינס יירשם שמעולם בתולדות הפוליטיקה לא צלצלו בכל כך הרבה פעמונים לבשר על כך שפעמונים לא צלצלו. ושמעולם לא הרעיפה התקשורת הישראלית כל כך הרבה מילים כדי לקלס ולפאר פוליטיקאים על הימנעות מאקט תקשורתי מקלס ומפאר.
אבל בכל זאת, מה שמגיע מגיע. מעבר לצניעות מחרישת האוזניים נעשתה עבודה טובה מול הטורקים, ומגיע יישר כוח לכל העוסקים במלאכה. ישראל שבה והוכיחה שאצלנו לא מפקירים צלמים בשטח.
2. מאז פינוי גוש קטיף יש לי, כמו לרבים מחבריי, פינה קרה בלב כלפי ניצב בדימוס ניסו שחם. עד היום אני מתקשה להחליט מה קומם אותי יותר: מילותיו גסות הרוח או התנהלותו כלפי משפחות יהודיות שגורשו לאחר שלושה דורות מביתן ומאדמתן. ואם אני שוכח, הסרט הכתום על ידי הימנית מזכיר לי.
אבל זה לא משנה את העובדה שהחלטת בית המשפט העליון בעניינו – השארתה על כנה של הרשעתו בעבירות מין, מרמה והפרת אמונים - עומדת בסתירה לעקרונות יסוד של המשפט הפלילי, ומן הראוי שהרכב מורחב יצטרף לעמדת המיעוט של השופט יוסף אלרון ויהפוך את ההחלטה. שיטתם של שופטי הרוב דוד מינץ ויעל וילנר הולכת לפי העיקרון שהיה נהוג פעם במשחקי כדורגל בשכונה, כאשר שלוש קרנות זיכו בפנדל. שופטי הרוב אימצו את הכלל שבא לעולם בדיון הנוסף במשפטו של שמעון שבס, שעל פיו פעולות שבכל אחת מהן אין חציה של הרף הפלילי, יכולות להפוך בהצטברותן להפרת אמונים.
זוהי גישה מפוקפקת. הגישה הנכונה היא: כשם שאין חצי הריון – אין חצי עבירה. חזרה על התנהגות שאינה חוצה את הרף הפלילי יכולה להיות בעייתית מבחינה אסתטית וציבורית, אבל המהות שאיננה פלילית נותרת בעינה.
ההסתמכות על פס"ד שבס היא הרחבה העומדת על כרעי תרנגולת של תזה שבעצמה עומדת על כרעי תרנגולת. מעבר לכך שהעליון אינו מחויב על ידי תקדימיו, ספק אם ניתן בכלל להסתמך על פסה"ד בדיון הנוסף ההוא כתקדים בגלל אופיו החריג של ההליך: העליון זיכה את שבס. הנשיאה מרים נאור אומנם נענתה לבקשת הפרקליטות לקיים דיון נוסף, אך רק בתנאי שלא תהיינה כל השלכות לגבי עונשו של שבס, אפילו אם יורשע. הדיון שהוליד הרשעה חדשנית לא הניב דקה אחת של מאסר או אגורה אחת של קנס. היעדר השלכה כלשהי על גזר הדין הופך את פסיקת העליון לתיאורטית, ולפיכך ייתכן שדינה כדין הערת אגב (אוביטר דיקטום) ולא כדין הלכה מחייבת.
עבירת הפרת האמונים עצמה בעייתית מאוד. מדובר בעבירת סל ערטילאית ועמומה, שפוגעת בזכויות האזרח בהגדרת טיבו של מעשה כחוקי או לא חוקי - רק לאחר התרחשותו. ובלי קשר לנכונותה של עמדתו המשפטית, ההסתערות על השופט אלרון והאשמתו בשוביניזם ובסלחנות כלפי עבירות מוסר הייתה שלא במקומה. חבל שהתייחסות הנוגעת לסוגיות משפטיות מקצועיות זוכה, ללא ראיה נוספת, להדבקת תוויות מכלילה.
כדי למנוע אי־הבנות: בשום אופן אין כאן התייחסות לשאלות הנוגעות לרומנים במקום העבודה ולשלל הבעיות שהם מעוררים. ניתן ומותר להחליט לגבי כל הנושאים הללו, ובלבד שהמחוקק יקבע זאת בחוק לפני המעשה, ולא בית המשפט בפס"ד לאחריו.
3. לכאורה, אין הסבר לשאלה מדוע התבטאויות כמו התפרצותו המנאצת של מיקי לוי בוועדה המסדרת הקודמת, או המריצות של ליברמן לסילוק החרדים למזבלה עברו יחסית בקול דממה דקה, ואילו דברי דוד אמסלם זכו למתקפה זוללת פריים טיים, שכמוה לא הייתה במקומותינו מאז שגולדה מאיר הזדעזעה מכך שהפנתרים השחורים דרכו לה על הדשא לפני כ־50 שנה.
תגובה נזעמת מעומק הבטן, גם אם היא באה נוכח פרובוקציה בלתי נסבלת, לעולם תיראה לא טוב בעיני המסתכל מהצד. כששני שותפים מתקוטטים, זה שצועק ומנופף בידיים לא מסונכרנות הוא כמעט תמיד השותף השקט.
לו התקיימו השבוע פריימריז בליכוד, היה אמסלם נבחר למקום הראשון בפער ניכר, דווקא בגלל הווליום המוקצן והביטויים הקשים ששיקפו את עומק התסכול נוכח הדורסנות של הקואליציה בכנסת, הרומסת ברגל גסה את התקנון וכללי המשחק ההוגן. וכשבכירים בליכוד פונים לבג"ץ, מסתבר שצדקו אלה שהתנגדו לצעד הזה – בג"ץ לא רק שלא סייע לרש אלא לעג לו, כשאילץ לתת לאופוזיציה ייצוג הוגן בוועדות שאין בהן הצבעות משמעותיות על פי קווים פוליטיים. אבל כשהדברים הגיעו לוועדת הכספים, שאמורה יותר מכל הוועדות לשקף את הרכב הכנסת, הציעו לליכוד על 30 הח"כים שלה שני נציגים בלבד, כמו למשותפת עם 6.
אותו בית משפט שהיה אקטיבי בקיצוניות מפליגה בהכתבת פעולות ליו"ר הכנסת יולי אדלשטיין, על אף שאלה היו לחלוטין בתחום שיקול דעתו, מגלה לפתע איפוק בתחום היחיד שבו הוא חייב להתערב בניהול הפרלמנט, כאשר הכנסת פועלת בניגוד לתקנונה.
אינני יודע אם ההתנהגות הדורסנית של הקואליציה נובעת מחוסר ניסיון או מחולשה, אבל מדהים לגלות שהביקורת והשיח מתמקדים אך ורק בצעקות הכאב הלא נעימות לאוזן של הנדרס, ולא בברוטליות המהותית והאנטי־דמוקרטית של הדורס.
4. ההצבעות לתקציב המדינה, על אין ספור ההסתייגויות לחוק, הן יותר טקס מאשר הצבעה של ממש. בהצבעה של אביר קארה במקומה של עידית סילמן לא היה שמץ של מחשבה פלילית. עם זאת, בגלל עקרון טוהר ההצבעה, גם מראית עין של פגיעה אסורה באופן מוחלט. כך שאפילו מעשי קונדס נעדרי כוונה זדונית דורשים תגובה.
אין הצדקה לדרישה שקארה ישלם מחיר דוגמת העוול המשווע שנגרם בזמנו ליחיאל חזן ומיכאל גורולובסקי בפרשת ההצבעות הכפולות ב־2003, זאת לעומת היחס המפלה להצבעתם הכפולה של אברהם פורז ורוני בר־און, חביבי הרשות השופטת, שהתיק בעניינם נסגר ובצדק, בשל הנימוקים שאהרן ברק וחבריו "לא הבינו" כשדנו במקרה של חזן וגורולובסקי: הצבעה בת תיקון, הנעדרת תועלת של ממש למצביע או לסיעתו, כל כולה שירות חסר מחשבה לחבר שרץ לאט מדי בחזרה מהשירותים נוכח עיניה הרושפות של מצליפת הסיעה. לכן, כשתקום ועדת אתיקה, היא צריכה להזמין אליה את ח"כ קארה ולהתרות בו לא לחזור על המעשה.
אלה היו 150 מילים על פרופורציה, המוקדשות במיוחד לשופטי גורולובסקי וחזן. רק שבהקדשה לאהרן ברק תבוא במקום "פרופורציה" המילה האהובה עליו: מידתיות.