גורם ביטחוני ישראלי בכיר סיפר לאחרונה בפורום סגור, שכמעט כל הגורמים שעמם באה ישראל במגע בנושא הגרעין האיראני אומרים את אותו הדבר (במילים שונות): "מה אתם רוצים מאיתנו? אתם שכנעתם את טראמפ לצאת מההסכם. אם ביבי לא היה גורר אותו ליציאה מההסכם, היינו עכשיו במקום אחר לגמרי. אתם יודעים כמונו שהאיראנים קיימו את ההסכם בקפדנות. ברגע שארה"ב יצאה ממנו, הם ראו את עצמם חופשיים להפר אותו והחלו להעשיר. כל זה, מעשה ידיכם. תאכלו מה שבישלתם".
הישראלים מכחכחים בגרונם במבוכה, ואומרים משהו כמו: "מה זה משנה? זה המצב עכשיו, ואסור לכם לתת לאיראנים להגיע למעמד של מדינת סף. זה בלתי הפיך. אל תאלצו אותנו לבצע מעשים קיצוניים".
שר הביטחון גנץ הוסיף פריט מידע מעניין: "בימים שבהם נבנה מולנו איום קיומי של המשטר האיראני, מודיעין מתקדם ואיכותי הוא תנאי ליכולת הפעולה המבצעית והעצמאית של מדינת ישראל, וגם הבסיס ליכולתנו לרתום את שותפותינו בעולם, ובראשן ארה"ב, לעניין זה". "בימים אלו", הוסיף גנץ, "צוותים ישראליים חולקים עם ידידותינו בעולם מידע מודיעיני המצביע על המשך הדהירה של איראן לגרעין, תוך הפרת ההסכם שבתוקף עם מדינות אירופה".
הם בסך הכל רוצים לחזור הביתה בשלום. היחידים שרואים איתנו את המצב "עין בעין" הם הבריטים, שהבטיחו ללחוץ. גם אם הם ילחצו, זה לא ישנה את התמונה באופן מהותי. בישראל מקווים לסוג של נס. מה האלטרנטיבה שישראל מציעה כעת למעצמות? פרפראזה על "דם, יזע ודמעות" של צ'רצ'יל: להמשיך את הסנקציות, ואף להכביד אותן.
להביא את איראן למועצת הבטחון על כל הפרה. לפעול לסיכול בממדים החשאיים והסיכוליים השונים (בעיקר על ידי ישראל), ולגבות מהאיראנים מחיר על כל התקדמות. במקביל, להציב סוף־סוף על השולחן אופציה צבאית אמינה, משמעותית ומשכנעת. רק כך, אומרים בישראל, אפשר יהיה לבלום את המרוץ של האייתוללות. בינתיים, לא רבים השתכנעו.
התרעות פיקוד העורף