בלאק פריידי וצה"ל
חיילת טרייה מאוד־מאוד סיפרה ככה: ״התגייסתי בשבוע שעבר, וחשבתי שיהיה מצחיק לשאול את המפקדת אם נותנים לנו קיצור של 40% על השירות כי התגייסנו בבלאק פריידי. קיבלתי שעה ביציאה. לא מעריכים חוש הומור משובח בצה״ל״. אין לי מה להוסיף לך, חיילת מחזור נוב' 21'. בחיים שעברו מאז גיוסי במחזור נוב' 62', למדתי, כמוך, שעל הומור משלמים.

ולן
הייתי במיון בבית חולים. לא בשבילי והכל בסדר, לא לדאוג. כך למדתי מילה חדשה בעברית. אני יושב ליד מיטת הבדיקות שאמורה להיות מכוסה בווילון, והווילון בקושי מכסה. מגיעה הרופאה ואומרת: "תגידו לוַלָן שצריך להחליף כאן את הווילון".

"הווילון קצר מדי", הבעתי את דעתי, והיא אבחנה: "לא, זה וילון ששייך למקום אחר. מה התפקיד של הוַלָן? רק לתלות וילונות, וגם את זה הוא לא עושה טוב?". בשיחה הזו נחשפתי למילה החדשה.

הוַלָן אכן הגיע אחרי שעה ברכב וַלָנִים חשמלי שנוסע במסדרונות עמוס בווילונות ובסולם. הווילון הוחלף. פתאום היה ברור עד כמה קודם היה שם וילון ששייך למקום אחר, קצר ולא מגיע מקצה לקצה. צריך למתוח אותו בכל הכוח, אבל זה לא עוזר. אותו ולן הוא הסמל להרבה שיטות עבודה בישראל שססמתן היא: "זה בסדר גם ככה". כל כך יפה בעיניי שהרופאה, ששמה לב שהווילון לא מתאים, לא אמרה את ססמת העבודה הישראלית השנייה: "זה לא ענייני".

היכונו לקראת באבל
יום אחד מופיעה מודעה בטלפון שלי וככה כתוב בה בגדול: "באבל הזהב בקרוב".

ולא עוד אלא יש ניקוד מודגש לאמור: בַּאבּל. איזה יופי אמרתי לעצמי, עושים משהו גדול עם היצירה של איזק באבל! באבל הזהב נשמע לי כמו מהדורת זהב, או אולי יובל זהב שלו שלא זכרתי. באבל, כפי שידוע לקוראיי, הוא סופר יהודי נפלא. לקח לי עוד רגע קט והבנתי: איש לא מתכוון לאירוע זהב או כסף או ארד לאיזק באבל. מדובר על מסע פרסום לאוטובוסים הקטנים של גוש דן, מיניבוסים שקוראים להם בשם הלא קשור ביותר שניתן להעלות על הדעת: באבל. מלשון בועה באנגלית.

יומן הכלא של הירשזון
בסינמטק בתל אביב הוקרן ביום שישי שעבר סרט תיעודי על אחת הדמויות המרתקות בפוליטיקה הישראלית: אברהם הירשזון. האולם היה מלא, ואנשים ישבו על המדרגות. גילוי נאות: אני מכיר את אברהם הירשזון, ולפני שהוא נעשה שר עבדנו יחד על מפעל טלוויזיוני היסטורי גדול ועל מצעד החיים. מאז נעשה שר נותק הקשר. חידשנו אותו לאחרונה.

הסרט מרתק ומרגש לעתים, אם כי בחלקים שבהם מתוארות פעולות הירשזון כשר התיירות וכשר האוצר, הסיפור מחייב רצינות ויכולות הקשבה וריכוז, שהן אויבות הקולנוע.

הסרט מספר גם על חקירות המשטרה והמשפט נגדו, כאשר הירשזון היה בשיא כוחו כשר האוצר, ומתאר את ימי אברהם הירשזון בבית הסוהר.
באולם ובקבלת הפנים נכח גם רון חולדאי, והופתעתי לשמוע בנאומו של הירשזון שחולדאי ביקר את הירשזון בתקופה שעליה אומר הירשזון, "כאשר התביישתי לצאת מן הבית". מעשה אנושי, אמיץ, שמוסיף בעיניי לחולדאי נקודות במדד "להיות בן אדם". עם זאת, הסיפור הכי מיוחד בתוך הסערות האלה הוא דבר שהירשזון סיפר מול הקהל.

"יום אחד", מספר הירשזון, "כאשר הייתי בכלא, בזמן שישבתי בתא ודיברתי עם הרב גרוסמן שבא לבקר את האסירים, נכנס סוהר ואומר: 'הירשזון, יש לך מכתב'. לקחתי את המעטפה, שאלתי את הרב גרוסמן אם אכפת לו שאפתח, כי אני סקרן, הוא אמר: 'בבקשה'. קראתי. נדהמתי. ביקשתי מהרב גרוסמן שיקרא גם הוא, כי לא ידעתי מה לחשוב על מה שהיה כתוב.

"המכתב היה מאישה שכתבה כך: 'לכבוד מר אברהם הירשזון, כלא חרמון. אני ניצולת שואה, אין לי שיניים, אני מתקשה לאכול, ואני זקוקה לסיוע כספי כדי לשקם את הפה שלי. אני כבר לא יודעת למי לפנות, כל מי שפניתי אליו ענה לי בתירוצים שונים ולא סייע לי, החלטתי לפנות אליך ולבקש שתעזור לי'.

"אמרתי לעצמי: 'מה? היא לא יודעת שאני בכלא ולא יכול לעשות כלום?', הרי את המכתב היא שלחה לכלא. חששתי שזה מעשה לצון, אולי עיתונאי שמנסה להפיל אותי בפח. לא ידעתי מה לחשוב. היא צירפה מספר טלפון. למחרת התקשרתי. עונה לי גברת נחמדה. אני אומר: 'שלום, אני אברהם הירשזון, שלחת לי מכתב?'.

"היא אומרת לי 'כן', ומוסיפה: 'מה אתה חושב, שאני לא יודעת שאתה לא יכול לעשות כלום כי אתה יושב בבית סוהר? אבל אמרתי לעצמי: ברוב ייאושי אפנה גם אליך'. שאלתי אותה 'מה הבעיה?', היא סיפרה. שאלתי 'כמה הטיפול עולה?', היא אמרה: 'בערך 80 אלף שקל'.

"ביקשתי ממנה לשלוח הערכת מחיר מרופא השיניים. היא שלחה לי. כמה ימים שברתי לעצמי את הראש: מה אני יכול לעשות? בסופו של דבר צלצלתי לרופא השיניים שלי ואמרתי לו: 'תשמע, אתה מקבל את הגברת הזאת, מסדר לה את הפה והשיניים, ואנחנו, אני וחברים, נדאג לגייס לך כסף, בתשלומים, ככל יכולתנו. זה יכול לקחת שנה, שנתיים, לאט־לאט נחזיר לך את כל התשלום'. היא חזרה לאכול ככל האדם, ואני זכיתי במכתב תודה ממנה".

פינת השלולית
הנסיכה והצפרדע בדייט. מי משלם? זו סוגיה שהורסת הרבה מפגשים על גדות השלולית. הנה שאלה להמחשת הסבך: האם כאשר הנסיכה אומרת באמצע הדייט: "אנחנו לא מתאימים, ממני לא תקבל לעולם נשיקה", היא צריכה לשלם לפחות את חלקה? אולי כן, ובטוח שאם בתוך הצפרדע שוכן לו, ולו שמץ, של נסיך, הוא צריך לסרב.

הקושי הזה והמבוכה הזו מעלים בי רעיון: שכל בתי הקפה יכריזו על מבצע עולמי: דייט ראשון חינם. יותר מזה: שכל הממשלות יבטיחו לשלם לבתי הקפה את עלות המפגשים הראשונים האלה.

זאת אומרת, רק אם הממשלות רוצות שיותר נסיכות יהפכו צפרדעים לנסיכים, ונסיכים יהפכו צפרדעות לנסיכות, שזו לדעתי המטרה הראשונה במעלתה של כל ממשלה בעולם.