לפני השלג הראשון והמעלות שצנחו מתחת לאפס, ידעתי שלא אצליח להעביר חורף נוסף במיין. אינני יודע מדוע נשברתי דווקא עכשיו, אבל מסבירים לי שלחיים במיין יש אפקט מצטבר עבור מי שלא נולדו לקור ולשלג. האמת שלתחזית מזג האוויר התייחסו מי שמושקעים בי עדיין רגשית כעניין אגבי; אני חי כאן כבר 16 שנה. מה שהבהיל אותי היה נקודת ההשקה בין הביקורת הנוקבת שלהם ותחושה פנימית של מי שלא תמיד שוקל את צעדיו ואינו מתנהל באחריות מלאה.
בזמן האחרון השגחתי שאינך זקוק למאה שנים של בדידות כדי להשתגע; גם ארבע מספיקות. לא שהאמנתי שהשבר הגדול בחיי יתאחה ואחזור לחיות חלק מהזוגיות שבה הייתי 45 שנה. על החלב השפוך הזה הפסקתי לבכות השנה. זה לא היה קל, אבל היו דברים שנאמרו ונעשו שהבהירו לי שחיי הקודמים מתים. זה עדיין מפתיע אותי עד דופק מואץ וזיעה קרה, אבל בכל היקר לי אינני מבין כיצד זה קרה. אולי משום שקשה לעכל שמי שהתחייבו אחד לשנייה בגיל 19, העמידו שלושה ילדים, קברו הורים, נעו בעולם, השליכו עוגן לזמן קצר, התקרבו התרחקו, עבדו יחד, רבו והתפייסו והרגישו טובים מהזולת בגלל יכולתם לשרוד זמן כה רב, קרסו ברגע. זה כמובן מסובך יותר, אינני טמבל מוחלט. אבל זוגות מאחים סדקים גדולים יותר.
החודש עברו ארבע שנים מאז סרתי לבדי לבית המשפט באלסוורת' ועמדתי נכלם ומושפל באולם שבו שופט שלא ידע מי אנחנו, איפה היינו ומה עשינו, גירש אותנו. התחושה שלי מעולם לא הייתה אופורית. לא רציתי בזה; רציתי להרהר באפשרות הזאת שלא ברמה אופרטיבית, אבל כנראה שידרתי מחויבות גדולה לרעיון מאשר התכוונתי.
הימים ההם זכורים לי כסיוט בעיניים פקוחות. כחודשיים הסתובבנו בתוך ענן שחור, מסרבים להתפנות נפשית בעל למצוקתה של רעייתו ולהפך. כאשר האבק שקע, וקשה לומר שהאוויר אינו מלא עדיין קרעי נשמה מתערסלים ברוח, נשארתי שומר היערות. כלומר בבית במיין שנועד להיות המקום שאליו הולכים אנשים לעת זקנה. אני לא כועס על מיין. היא עדיין מקום מדהים למי שתכף יהיה סיעודי. אני כועס על מי שביקרו כאן פעם אחת, חרטו את שמם על גזע עץ ונמלטו לתוך הלילה.
בהתחלה הסתערתי על הבדידות בהתלהבות. היה חשוב לי להוכיח שחלק מהטענות נגדי לא מדויקות. שאני יודע לכבס, לקפל, להחליף מצעים, לקנות אוכל, לבשל ולשלם חשבונות. יתרה מכך: שמאחורי המיזנתרופיה הוותיקה יש מישהו שהבדידות יאה לו. כדי ליצור, לצאת מהבית במינון הנכון, לדעת כיצד מדליקים אש באח, שופכים מלח בחניה כדי לא להחליק על הקרח וללמוד לישון באמצע המיטה הגדולה; כל מי שחי לבד יאמר לכם שהאמצע הוא המקום שבו אתה נרדם כשאתה לבד. כהרגלי, חשבתי קצר ולא מנומק. אנשים חכמים ממני החליפו או הרחיבו את עיסוקיהם. 40 שנה אני חי מדד־ליין לדד־ליין.
שנתיים של מגיפה, אימת וריאנטים ומסיכות על הפנים הן גיהינום למי שאינו שומע טוב והתרגל לקרוא שפתיים. עם מסיכה על פני בן שיחי אני שומע המהום. התחלתי לשנן ולהיות דרוך למה עלולים לשאול אותי או לומר לי בבית מרקחת, בסופרמרקט, אצל הרופא וכאלה: אני מוכן עם “אני לא חבר בקואופ", “לא צריך קבלה", “כן שקית", “תודה" ו"גם לך", המענה ל"שיהיה לך יום טוב" הבלתי נמנע. חלק מהזמן זה עובד. חלק אחר מסגיר אותי. לא שאני מתבייש להתריע שאני כבד שמיעה, אני מתריע. אבל עד שאנשים לא תוקעים אצבעות באוזניים במהלך יום שגרתי, אין להם מושג מה זה.
אין לי בעיה עם מכשירי שמיעה. היו לי פעמיים. הם עלו 5,000 דולר, ואחד מהם הגיע לכביסה. בשבוע שעבר חיפשתי מכשירים אונליין. רשימת ההמלצות הייתה בתשלום, כלומר שקרית. החברה ששלחתי לה 200 דולר אינה קיימת אבל לקחה את הכסף. וגם נאלצתי להשמיד את כרטיס האשראי ולהזמין חדש.
בעיירה שאין בה מסעדות ודוכן הלובסטר־רול נסגר באוקטובר ונפתח במאי כמו מיין כולה, או שאתה מאכיל את עצמך או שאינך אוכל. רוב הזמן האכלתי את עצמי יפה. אני יודע לבשל וגם לא התביישתי לפתוח בקבוק יין לצהריים. אבל בשבועות האחרונים המקרר מזכיר לי את הקור בחוץ. והאמת היא שבגלל הכשלים המדוברים בחידוש הסטוקים, אין מה לקנות. הירקות נראים כמשהו שפרה הקיאה; הבשר במדינות עניות הוא Choice ולא Prime ועדיף לא לאכול בשר. למרות כמה מסעדות טובות בעיקר בפורטלנד, אנשים לא באים למיין בשביל האוכל. תפוחי אדמה ושעועית בבישול ארוך. אבל אין שום דבר רע בלכרסם קרקרים עם גבינה. אכלתי טוב בחיי ואיני קרוע מגעגוע.
אלו הטענות הקטנוניות. יש גם מצבים מאיימים באמת, חלקם קטלניים. מחקרים מראים שמי שחיים לבד הם מהמועמדים העיקריים לדמנציה, אלצהיימר ונסיגה קוגניטיבית. אני לא חושב שהפעם שבה שכחתי לסגור את הדלת בחניה של הסופר זו דוגמה טובה. גם לא העובדה שלפעמים אני שוכח בדרך למטבח מה רציתי. דוגמה טובה בעיניי היא להתעורר בבוקר ולא להיות מסוגל להדוף מעליי את כל המטלות, המחשבות הקשות, המעידות והצורך להיאבק תמידית. זה איתות חמור בעיניי, להתרפק על הבאסה. וגם החלומות המלוהקים בידי פליני ופקינפה בהשתתפות דמויות מחיי. מי שמכירים אותי ואת חיי, נותנים לי ציון גבוה בהישרדות. לא חיים כדי לחיות. צריך אופק, פסגות של אושר רגעי, שמישהו יניח לך לומר מה כואב לך.
בתחילת המגיפה העמדתי את הבית למכירה בהחלטה של רגע. הזוג הראשון שראה את הבית הסכים לשלם את המחיר שדרשתי. לא החלטה אופיינית לאמריקה. ברגע האחרון חטפתי רגליים קרות ולא מכרתי. לפעמים האינסטינקט הראשוני הוא הנכון. בדידות ומגיפה הן מתכון לאסון. זה מה שאני מרגיש עכשיו, אבל האפלה נראית והיא סמיכה יותר.
חולפים שבועות שבהם כמעט אינני מדבר. אף אחד לא קורא בשמי. לא ישבתי עם אנשים. לא השתתפתי בשיחה מרתקת. מכיוון שתמיד אמרתי וכתבתי אמת על עצמי, לקחתי בשבועות האחרונים אחריות על המצב ויריתי זיקוקי מצוקה. חבר ילדות שלי עם מצוקות משלו, נבהל מהשיחה איתי וממה שעלה בה, שהוא החל להתקשר כל יומיים. אחרי שלא השיג אותי פעמיים בשבוע שעבר, הוא מצא את מספר הטלפון של השריף באלסוורת' והכניס אותו לנייד.
חבר אחר צועק עליי לחזור הביתה. אני יודע שב"הביתה" כוונתו לישראל, אבל הבית בעיניי הוא המקום שבו הלב שלך. תמיד היה. בני משפחה וחברים מעטים לא עוזבים אותי לנפשי. לא מן הנמנע שאני זקוק לחיבוק. או שניים. היעדר מגע גופני הוא מה שקראו לו ב"ארמגדון" Global Killer.
באשר לנשים, אני חלוד. לא יצאתי מ־1972. לפעמים אני מציץ באתרי ההיכרות המקומיים. לפעמים אני מקבל הזמנות. אבל מה, בשם אלוהים, אעשה עם מי שמכונה יאמי־מאמי שהפנאי שלה זה סנואו־בורדינג, קרוס־קאנטרי סקי, הליכות בהרים, בריזה על החוף והיא אוהבת את ברי מאנילו? מה אעשה עם מתודיסטית, אפיסקופלית עם ילדים בבית?
הזמנתי השבוע את המתווכת מהסיבוב הקודם, שאמרה בטלפון שתשמח למכור את הבית ושהשוק חזק אפילו בחורף. אני מעדיף לא להיות בבית כשזרים יסתובבו בו. נדמה לי שאני יותר בשל למכור, אף שאין לי מושג לאן לעבור. אבל אני לא יכול להבטיח, בעיקר לא לעצמי, שלא אתחרט ברגע האחרון.
לפני כמה ימים נתקלתי בטקסט של הסופר לב גרוסמן (ברוקלין) על שהות שלו במיין לפני 30 שנה. לרוב טקסטים על מיין מלאים ערגה, אהבת נוף קדומים, שלכת ומים. אנשים אוהבים לדבר ולכתוב כמה הם אוהבים את מיין. בעיקר אלה שיש להם בית קיץ על החוף ועוזבים בספטמבר. לא גרוסמן. צחקתי ובכיתי כשקראתי. ותרגמתי. משפט הפתיחה: “הייתי הכי קרוב לאיבוד שפיות דעתי בסתיו 1991 בעיירה קטנה במיין בשם אלסוורת'". כמה מינימליסטי ומדויק. גם ג'ון סטיינבק עבר שם עם כלבו צ'רלי.
“התוכנית שלי הייתה לנהוג עד שאגיע לעיירה קטנה לטעמי, נקודה אי־שם במפה, למצוא עבודה באירוח, להתאהב בספרנית מקומית בודדה ולכתוב את ספריי. בדרך האזנתי ברדיו לשימוע בסנאט של המועמד לבית המשפט העליון קלרנס תומס, אכלתי בדיינרים בצדי הדרך וקראתי את ‘מאו 2' מאת דון דלילו. חבריי המשיכו בחייהם, עברו לגור במקומות שפויים כמו סיאטל ואטלנטה, מצאו עבודות הגיוניות. מה היה לי לעזאזל לעשות כאן לבדי? האם באמת חשבתי שאני איזה מחבר ספרים גאון?". יש אנשים שנשארים נאמנים לרעיון שהיה להם גם אם תנאי הפתיחה השתנו או שלא התקבל החזר מלא על ההשקעה. נדמה לי שגרוסמן ואני לוקים באותו פגם אישיותי, אף שהפקת המסקנות שלו הייתה מהירה יותר.
“לא יכולתי לחזור לבוסטון. עדיין לא, ההמולה הדרמטית שעוררתי בעזיבתי לטובת מחוזות נידחים הדהדה עדיין, אז כיוונתי את המכונית לצפון־מזרח. נצמדתי לחלום של תהילה ספרותית מבודדת, והייתי משוכנע שאני יכול לממש אותה עדיין. לממש את החזון שלי בבית חווה מפנק במיין, אפוף כולי בשקט חורפי עמוק. עברתי דרך פורטלנד - שהייתה מקסימה אבל לא צפונית ונידחת מספיק - שמרתי מרחק מבנגור, כי לא רציתי להגזים, מה שהביא אותי לאלסוורת', מיין. עובר אורח חביב עצר ושאל אותי אם הלכתי לאיבוד. עניתי לו שאני יודע בדיוק לאן מועדות פניי".
קשה מאוד לרכוש חברים במיין. מדובר בחבורה קשת עורף במיוחד, שבטית וסגורה. למרות נימוסים והליכות הם זן לעצמם והם לא מתחברים בקלות לזרים. הנטייה שלי לחשוב שזה אני, מתקזזת עם העובדה שזה הם. “האמנתי ברצינות שחיי יצירה הם השיא של הקיום האנושי, שעבודה בשעות קבועות במשרד תהיה בגידה בחיים האופטימליים ושעליי לחפש אותם בכל מחיר. הייתי אומן. הייתי מה־זה מיוחד. בעבעתי. אצעד במשעול שונה. אלך לבדי. זה דבר נוסף שידעתי על אומנים: אתה לא זקוק לאנשים אחרים. הזולת הוא הסחת דעת.
“מצאתי דירה באלסוורת', סרח עודף של בית חווה שהבעלים הפכו ליחידה להשכרה, קילומטרים מחוץ לעיר לצד דרך עפר מוזנחת. ביליתי זמן רב בספרייה. הסתבר לי שאף אחת מהספרניות לא הייתה בודדה. אבל אני הייתי בודד. מעולם לא הייתי מבודד כל כך. קל להעריך סופרים מודרניים וקשה לחקות אותם. הזן המיוחד של כתיבתם הוא הליכה על חבל מתוח ללא רשת ביטחון. אם אינך וירטואוז, אתה אסון, ולא הייתי וירטואוז.
“בלילות שישי ושבת היה מועדון פתוח בבנגור, מרחק 45 דקות נסיעה. נסעתי לשם כמה פעמים, רעב למגע אנושי. היה אסור לשתות אלכוהול במועדון, אז לפני שנכנסתי שתיתי בקבוק קטן של וודקה במכונית. אבל משהו הלך עקום כשנכנסתי. הרגשתי כאילו יש מחיצת הפרדה שקופה ביני ובין שאר האנשים ששום כמות של וודקה לא הצליחה להמיס. שכחתי איך מדברים עם בני אדם. הזמן הרב מדי שהעברתי בגפי עשה את המגע הזה קשה יותר.
“אני כלל לא בטוח שידעתי עד כמה אני בודד. היו לי חברים בעולם האמיתי, אבל לא הזמנתי אף אחד מהם לביקור. ברמה מסוימת לא האמנתי שאפשר להיות כה לבד אף שזה הביט לי בפנים, יום ולילה. האמנתי באמת שמכיוון שרציתי להיות סופר, זה עשה אותי שונה מאנשים אחרים: מסתורי, מסתדר לבד, זאב בודד, האן סולו.
“בסוף נובמבר החלה שפיותי להיסדק תחת משא הבדידות, השקט, הזמן המת והכישלון היצירתי. כתבתי פחות ופחות ואהבתי פחות ופחות את מה שכתבתי. הרגשתי כאילו אינני רשאי להיכנס למיטה עד שאשיג משהו, כל דבר, שלרוב נגמר בזה שנותרתי ער עד הזריחה ואז התמוטטתי באפיסת כוחות". הקריסה אכן מתחילה בנובמבר ומגיעה למסה קריטית בדצמבר.
“מזג האוויר נעשה קר יותר. לא הרשיתי לעצמי לחמם את כל הדירה, ולכן נשארתי הרבה במיטה. לילה אחד בדצמבר, כשהמעלות ירדו מתחת ל־15 פרנהייט, הורדתי את הבגדים ורצתי עירום בחוץ רק כדי לראות מה ההרגשה.
“מיין ניסתה ללמד אותי משהו, אבל הייתי תלמיד אטי. חשבתי שהגעתי למיין כדי לפגוש את השדים שלי ולהפוך אותם לאומנות, אבל התברר שאינני יכול להתמודד איתם ולא רק משום שלא מצאתי אותם. לא ידעתי דבר על עצמי, ומיין לא הצליחה ללמד אותי. אינך לומד על עצמך מלהיות לבד. אתה לומד על עצמך בחברת אנשים. אני ממש לא זוכר דבר אחרי דצמבר.
"החזקתי מעמד שישה חודשים בסך הכל. סיפרתי לחברים שעזבתי מכיוון שנגמר לי הכסף, מה שהיה מדויק אובייקטיבית אבל לא היה אמת. האמת הייתה שברחתי מכיוון שנמאס לי להיות קפוא, לבד וסופר מחורבן. הגעתי בסוף לנקודת האיזון שבה האומללות של לחיות לבדי במיין ניצחה את האומללות של להודות בפני עצמי שזה לא עובד ושהייתי זקוק לבני אדם חוץ ממני. הייתי מוכן להודות בכל דבר כל עוד לא הייתי חייב להישאר במיין.
“כאשר החלטתי לבסוף לעזוב את אלסוורת', הרגשתי הקלה כה גדולה, עד שהיה נדמה לי שאני קל ומרחף כנוצה. קשה היה לי להאמין שזה נגמר. הרגשתי כמי שהולך על הירח. נשארתי ער כל הלילה וארזתי, ועם שחר נהגתי מחוץ לעיר כשברדיו מתנגן ‘Tangled Up in Blue' ונסעתי חזרה, כי שכחתי את סכין המטבח הטובה שלי בדירה. מאז לא דרכה כף רגלי במיין".
עם הרפרנס לשיר האהוב עליי ביותר של בוב דילן. שיר הגירושים החזק ביותר מאלבום הגירושים המרעיש ביותר. המחשבה ששני אנשים שונים זוכרים את השיר כרקע למהלך דרמטי בחייהם מרגשת אותי.
אחרי ששב הביתה ממיין וכתב ספרים מצליחים, מסיים גרוסמן את הפרק המיינרי בחייו בנימה אופטימית, או כך לפחות נדמה לי: “חיי יצירה הם רבי־מחילה: אתה יכול לבגוד בהם כמה שאתה רוצה, שוב ושוב, ולא משנה כמה פעמים תבגוד באידיאל, הם תמיד יקבלו אותך בחזרה".
אינני בטוח שהפרשנות שלי תקלע לדעתו של גרוסמן, אבל נדמה לי שהוא אומר שגם אם התרסקת במקום נידח, קר ומנוכר כמו מיין, ולא כתבת את יצירת המופת שלך בבקתה דולפת, מעיין היצירה לא חרב עבורך. אתה יכול ליצור בלי להיהרג גם בברוקלין.