תרמתי במשרד

יש לי חדר עבודה נהדר, שתי ספריות גדולות שצמודות לקיר המזרחי שלו ושתיהן עמוסות לעייפה בספרים מכל הסוגים. רומנים, שירה, עלילתיים, נובלות ואפילו כמה ספרי מתכונים. מולו עומד שולחן העבודה שלי, שעליו אהיל שקניתי מאיקאה, לפטופ שתמיד בטעינה ומדפסת קטנה. קירות החדר מעוטרים בתעודות הוקרה על הרצאות שנתתי בחינם כשהתבקשתי וכמה פרסים שקטפו סיפוריי (את אלו הגדלתי ומסגרתי במסגרות צבעוניות כדי להגביר את החשיבות העצמית). יש שם גם כמה פסלים שיצרתי, כשפנו אליי מאיזו תערוכת התרמה לעמותה העוזרת לילדים עם הפרעות קשב וריכוז. אותה העמותה פנתה לכמה מפורסמים, ביקשה מהם לעצב פסל כראות עיניהם שיוצא למכירה פומבית, והכסף שבו יימכר יעבור מיד לעמותה. הסכמתי.

על אף החדר המזמין כל כך, האור הקטן הבא מהאהיל, הרמקולים המחוברים מהתקרה, שיכולים להשמיע כל מוזיקה שתבחרי, ודלת הממ"ד הגדולה שמבודדת מכל רעש חיצוני - אני לא מצליחה לעשות בו כלום. אולי הידיעה שמאחורי הדלת נמצא הבית שלי - הכביסות, הבישולים, הקניות, מנש הכלב וגפן, שתחזור אוטוטו מהגן, מפירה את מנוחתי. אני כותבת פסקה והולכת לאכול משהו, אחר כך עוד פסקה, הרבה פחות טובה, ומכניסה כבסים למכונה, ועוד פסקה ונכנסת למאקו או ל־ynet לראות מה קורה עם ביבי אף על פי שזה לא כזה מעניין אותי. הכל כדי לא לעבוד.

לפני כמה ימים הנחיתי סדנת כתיבה דרך הזום. השעה שאותה קבעו לי הייתה שעת ערב מוקדמת, לא היה סיכוי שגפן תירדם בשעה הזו, אז שריינתי את אמי כבייביסיטר וניסיתי למצוא לי מקומות חלופיים לערוך בהם את הסדנה. בשיטוט מהיר באינטרנט נתקלתי בקומפלקס משרדים להשכרה שנמצא חמש דקות נסיעה מהבית שלי. טלפנתי, בדקתי פרטים וסגרתי איתם. 150 שקלים ליום ויש לי משרד.

“אני צריכה כמה שעות", אמרתי לפקידה. “זה רק יומי", פוצצה בלון של מסטיק ולקחה את מספר האשראי שלי. אם יום יבוא ואפול בשבי, אשכח את שמות הוריי, בתי, חבריי, מוצאי, דתי - רק את מספר האשראי אזכור, על בטוח.

בערב נכנסתי למשרד כשעל גבי תיק עם מחשב, קלסר גדול וכל צרכיי, ואותה הפקידה מלווה אותי ומסבירה לי על המקום. “פה יש לך קפיטריה, כאן יש לך מדפסת, תרגישי חופשי להשתמש בה. פה זה משרד של סטארטאפיסטים, הם תמיד מזמינים מלא אוכל ומחלקים, אל תזמיני לך, חכי להם", קרצה לי. “וזה המשרד שלך, המשרד ממול מושכר לדתי אחד, הוא מעביר הרצאות על שיווק, אולי תתאחדו, הרבה שיתופי פעולה יצאו מפה, מה אמרת שאת עושה?".

“אני עיתונאית", עניתי והסתכלתי על המשרד. לא מרווח, אפילו קטן, אבל נקי, נגיש ושקט. “וגם סופרת, מעבירה קצת סדנאות כתיבה", המשכתי.