1. עברו בדיוק 50 שנה מאז שחבורת צעירים ירושלמים משכונות מצוקה הרגישו, כלשון הקלישאה, ש"הגיעו מים עד נפש" והחליטו לצאת למאבק בשלטון, בראשות גולדה מאיר ה"נחמדה". הם ביקשו לזעוק את מצוקת הדפוקים, המקופחים, חסרי הדיור והחינוך, לזעוק בקול רם, להפעיל כוח כשצריך ולנסות לשנות את פני החברה הישראלית.

את הצילומים של סעדיה מרציאנו ז"ל וצ'ארלי ביטון מצאתי באחת משקיות הארכיון שלי. אם זיכרוני אינו מטעה אותי, צילמתי אותם בדירת מסתור שאליה הברחתי אותם, כשהיו דרושים לחקירה על ידי המשטרה. הדירה, בשדרות נורדאו בתל אביב, הייתה של צעיר ישראלי (ואשכנזי).
כל יום שעבר בלי שהשוטרים הצליחו לשים להם אזיקים על הידיים הטריף את השוטרים ואת הפוליטיקאים, שבאותם ימים פחדו מהפנתרים יותר מהסורים ומהמצרים.

עברו 50 שנה, ובבניין הפרלמנט בירושלים עיר הקודש יושבת חבורת שבעים מעדות המזרח, שמשחקים בכאילו - כאילו הם שליחי הציבור הדפוק בישראל. יש להם נהג, דובר, עוזרים ולשכה מפוארת, יש להם מכונית שרד, ויש גם תקציב הוצאות ל"קשר עם הציבור", ככה הם קוראים לזה.

למאבק של הפנתרים השחורים ב־1971 היה חלק נכבד בחילופי השלטון ב־1977, אבל מי שעלה לשלטון היה מנחם בגין, האציל הפולני ואחריו יצחק שמיר ואריאל שרון, גם הם "לבנים" ממוצא אירופי. על הדרך היו עוד שלושה ראשי ממשלה "לבנים", יצחק רבין, שמעון פרס ואהוד ברק, ואחריהם עלה לשלטון האיש שמעריציו טוענים שהוא "המלך" ו"שליח האלוהים", קינג בנימין נתניהו שליטא האשכנזי המיליונר מרחביה, שעל פי הדוקטור לזיבול שכל אבישי בן חיים הוא גדול הדור, המנהיג המדהים ביותר מאז קום המדינה, שבמקום לדאוג לפשוטי העם נוקט־דוגל בקפיטליזם חזירי, שבעקבותיו העשירים הופכים לעשירים יותר והעניים לעניים יותר.

סעדיה מרציאנו (צילום: נתן זהבי, ארכיון פרטי)סעדיה מרציאנו (צילום: נתן זהבי, ארכיון פרטי)

בחסותו של המלך הלבן מככבת חבורת שחורים מזרחים מקופחים, רובם גרים בווילות ודוגלים כמנהיגם בשלוש הכ"פים: כוח, כבוד, כסף. להשוות את אנשי הפנתרים של 1971 למייצגי המקופחים של 2021 זה עוול משווע. דודי אמסלם, מירי רגב, מיקי זוהר, דוד ביטן, מאי גולן, גלית דיסטל אטבריאן וחבריהם צועקים נפלא. הם מדלגים מאולפן לאולפן, מתראיינים בכל תחנות הרדיו, שופכים אש וגופרית על מי שלא שייך לחבורה שלהם. בהבל פיהם, שלפעמים מזכיר את צחנת הביוב, הם הפכו את בני גנץ למטומטם, את רם בן ברק לבוגד, את נפתלי בנט לפושע, את איילת שקד לנוכלת, את מתן כהנא למתייוון, ורשימת המגונים המתועבים ארוכה ומגוונת.

בעצם הימים האלו, כשמחירי המזון עולים, מחירי הדירות טסים והמסים בשמיים, אין אנשים עם הכוח המגנטי שהיה לצ'ארלי ביטון, לסעדיה מרציאנו, לכוכבי שמש ולחבריהם. הכוח להלהיב, לנטוע אמונה בצדקת הדרך, בצורך להקריב לפעמים את החופש האישי למען הכלל. כיום, רוב "מייצגי העם" הם מיליונרים שגרים בווילות, זוללים במסעדות יוקרה, טסים במחלקות ראשונות, מסיתים ומדיחים, אבל בתכלס לא עושים כלום.

צ'רלי ביטון (צילום: נתן זהבי, ארכיון פרטי)צ'רלי ביטון (צילום: נתן זהבי, ארכיון פרטי)

בקטע נוסטלגי, אני נזכר בישיבות עם חברי הפנתרים בקפה "טעמון" על חביתה וסלט ירקות (אם היה כסף) או במסעדת "טעמי" על חומוס ושלוש פיתות. אני נזכר ביום שביקשתי מסעדיה ומצ'ארלי להביא כמה עשרות משפחות לסופרמרקט של העשירים, כדי שאקנה להם עגלה מלאה במצרכים לחג מכסף שקיבלתי למטרה הזו מידידה מיליונרית. וואו, איזה בלגן היה. כוחות משטרה הקיפו את הסופרמרקט, רב־פקד אברהם תורג'מן דרש ממני לומר לו מה מקור בוכטת המזומנים שהראיתי לו. שלחתי אותו לעזאזל, כי אין לו שום זכות בחוק לשאול שאלה כזו. עמדתי ליד הקופות ואמרתי לו שאני אחראי שכל מצרך שלקחו המשפחות שהגיעו מהשכונות - ישולם.

50 שנה חלפו ואני זוכר כמו היום את גניבת החלב מפתח הדלת בשכונות של העשירים והעברת הבקבוקים לשכונות העוני, ואיך איתרנו את החלבן ונתתי לו כסף כדי שלא יחייבו אותו, מסכן. הוא לא אשם בזה שהחלב נגנב. האמירה של ראש הממשלה גולדה מאיר על הפנתרים ש"הם לא נחמדים" (במבטא אנגלו־סקסי) הייתה מטופשת. הפנתרים ביחד וכל אחד לחוד, כולל כמה אשכנזים שהתחברו אליהם, היו מאוד נחמדים, מאוד אמיצים, בעלי מודעות חברתית פוליטית, לא כמו החבורה הנוכחית שמתיימרת לייצג את אנשי הפריפריה ושכונות העוני שבערים הגדולות.

50 שנה עברו. אני חושב שבכל עיר בישראל חייב להיות רחוב שייקרא רחוב הפנתרים השחורים. אני חושב שבספרי הלימוד צריך להיות פרק מכובד שיספר את סיפורם. אני מקווה שצעירים וצעירות ייקחו את הפנתרים כמודל לחיקוי. לצערי אלו תקוות שווא. צעירים רבים שאני משוחח איתם, חולמים פחות או יותר על אותו דבר: להיות מפורסמים, להופיע בריאליטי, להיות דוגמנים, שחקני כדורגל בברצלונה או לנצח ב"הכוכב הבא". לא נתקלתי באף אחד - ואני משוחח עם רבים - שאמר לי בלהט שהוא רוצה להיות מהפכן, להיות מנהיג פוליטי שיגן על זכויות הדפוקים והמנוצלים.

בשנות ה־70 היו מי שחלמו לראות בישראל אירוע כמו מהפכת הסטודנטים שהוביל "דני האדום" במאי 1968 בצרפת. היו שחלמו לראות פה מנהיגים כמו מרטין לותר קינג או מלקולם איקס. במקומם קיבלנו מהפכני צעצוע כמו איציק שמולי. זוכרים בכלל מי זה? בישראל של 2021, 50 שנה אחרי הפנתרים השחורים האורגינליים, יש "פודלים שחורים" שחולמים להחזיר לשלטון את "ביבי מלך ישראל" וחולמים להכניס למכלאות את השופטים, היועצים המשפטיים, אנשי הפרקליטות, השמאלנים מפיצי המחלות ושאר הדרקעס שלא באים להם טוב מול העיניים.

הפודלים השחורים הם חבורה של מלחכי פינכה, שחולמת לרשת את המנהיג אם יחליט לפרוש או יסגור עסקת טיעון, שתכלול את עזיבתו את הפוליטיקה. הם משחקים אותה נציגי "ישראל השנייה", משמיצים, מגדפים, מאיימים, מטנפים. כל המרבה הרי זה משובח. הם מאמינים שאלו המכונים "ישראל השנייה" יעריכו אותם יותר ככל שהם ילכלכו יותר.

אם זה אכן יקרה, למירי רגב ולדוד אמסלם יהיה קרב קשה על ירושת המנהיג. בחלומי אני רואה את רגב בשמלת ירושלים מעוצבת, מגיעה לבית הנשיא ובוז'ינקה קד לה קידה ונותן לה את הכבוד המגיע לה, להרכיב את ממשלת ישראל הבאה. הצילוווו.

נתן זהבי ב''פנתרים השחורים'' (צילום: נתן זהבי, ארכיון פרטי)נתן זהבי ב''פנתרים השחורים'' (צילום: נתן זהבי, ארכיון פרטי)

2. בחלומי חזרתי 70 שנה אחורה, לחגיגת חנוכה בגן של חנה ואן דר ולדה (סליחה אם טעיתי בשם) ברחוב מהר"ל בתל אביב. הצילום הוא משנת 1951, וצילם אותו צלם הילדים זנדהאוז. עבדכם הנאמן קורן מאושר ומדליק נרות חנוכה לצורך הצילום. שני הילדים מאחור מוצצים אצבע באופן מופגן כדי לדפוק לי את הצילום. לא תאמינו, זה שבצד שמאל כבר אז היה פריק של עבודה על אנשים. קוראים לו יגאל שילון.

זהבי מדליק נר חנוכה ומשמאל יגאל שילון (צילום: נתן זהבי, ארכיון פרטי)זהבי מדליק נר חנוכה ומשמאל יגאל שילון (צילום: נתן זהבי, ארכיון פרטי)