יום אחד הילד התם שלנו נעמד לידי במטבח, משך בשולי חולצתי ושאל אותי למה התכוונה דמות בסדרה שצפה בה עם אחיו, כשאמרה: "אתה יכול למצוץ לי". עמדתי במטבח והסתכלתי על הקטנצ'יק המתולתל בן ה–7. כשאבא שלו שמע את השאלה, הוא נכנס למצב צעדי ירח ברוורס ונבלע בתוך חדר השינה, אחיו בן ה–10 התקבע במקומו והטה ראש. אני יכולה להישבע שהאוזן הימנית שלו גדלה.

בהתחלה התרגזתי. איך הגענו למצב שבו נכפות עלינו יותר שיחות אזהרה עם הילדים משיחות חולין? הרצתי בראשי את מאורעות הימים האחרונים: חלוקת פלאיירים בגני שעשועים של האגודה הפועלת למניעת הפלות ("התקשרתי אליהם בדרישה שיפסיקו לחלק", שיתפה אמא אחת), חלוקת ממתקים לילדים על ידי אנשי חב"ד ("מה פתאום הם מציעים ממתק לקטין ומדברים איתו בכלל", אמר אחד האבות. "נקים סיירת ונפסיק את זה"), דיווחים מפורטים מדי במהדורות החדשות בקשר לאלימות מינית של דמויות מוכרות שניצלו את מרותן וכן הלאה.

לפעמים אני רוצה להיעלם. העולם הזה גס מדי בשבילי. איך בכלל אפשר לגדל ילדים לתוך דבר כזה ולהסדיר נשימה?

קשה לנבא מי מהדמויות שניתקל בהן במהלך חיינו תהפוך לעוברת אורח ומי לגורם מעצב. אלו יכולים להיות אנשים בנסיעה קצרה ברכבת שאומרים משהו שיתיישב לעד, חברות טובות, אנשים מהעבר ולפעמים כאלה מסביבת העבודה. במקרה שלי, מרואיינים. 25 שנה בעיתונות, ככותבת וכעורכת, הן מספיק זמן בשביל לאסוף מאות מרואיינים, אולי יותר. סליחה על הספירה הגסה.

המשורר ברט לסטון טיילור כתב ש"הזמן הוא הטוב במבקרים". היום אני יודעת שהזמן הוא גם הטוב שבמורים, כי לזמן יש מנגנון ניפוי משלו. מי שנשאר, כפי הנראה עשה אחד מן השניים: או את הכי טוב, או את הכי גרוע. אחד המרשימים שבמרואיינים שפגשתי, טען שהגורם המחנך העיקרי הוא המשפחה. "תני לי 20 דקות להסתובב אצלך בבית ואני אגיד לך איזה אדם את מגדלת".

הוא הסביר שילדים רוכשים את אופיים - הופכים לאמיצים או פחדנים, קמצנים או נדיבים, בעלי נקודת מבט אופטימית או פסימית - בעקבות הזדהות עם מה שמכונה "אחר משמעותי", שמשמש עבורם בית ספר מהלך. הרי הם רואים הכל ומפנימים. למשל, מצב שבו נשמעת נקישה בדלת הוא רגע של אמת שבו ילדים בודקים: האם ההורה שלהם מגיב במאור פנים? האם הוא שואל: "במה אפשר לעזור?", או שהוא מסנן: "הנה השכן המניאק שוב רוצה משהו"?

גורמים נוספים שהוא הזכיר היו דחיית סיפוקים ועבודה על דימוי עצמי גבוה. ברור למה. הגורם הרביעי הוא שימוש בשפה מופשטת: שתי משפחות יושבות וצופות במשחק בין בית"ר ירושלים להפועל תל אביב, מפצחות גרעינים ומקללות, אבל בסוף המשחק רק אחד ההורים אומר: "ברור שלבית"ר ירושלים קשה לנצח. יש כמה סיבות: הדימוי העצמי של הקבוצה נפגע עקב המעברים התכופים בין הבעלים השונים, ביניהם כמה בעלים שקיבלו החלטות עסקיות לא אחראיות. מה עוד לדעתכם?". ההורה הזה שטח תיאוריה ופתח דיון.

אני חוזרת למטבח, לרגע ההוא ולסדרת הנוער עם המילים "אתה יכול למצוץ לי". עמדתי בעיניים קרועות מתימהון וחככתי בין האפשרויות: לאלתר תשובה שקרית, להתעצבן ולסלק אותו מעליי או פשוט להגיד את האמת באופן מותאם לגילו.
הלכתי על האפשרות השלישית.

נזכרתי באיש החכם שאמר שכל שיחה עם הילדים היא עוד שיעור הכנה לאוניברסיטה של החיים. נשמתי עמוק והסברתי שמדובר בפעולה אינטימית. כשהוא לא הסתפק בתשובה, פירטתי מעט יותר (כן, כן). הגועל וההלם שהיו נסוכים על פניו נראו לי כמו פוטנציאל להזדמנות טובה כדי להסביר שכל דבר שנעשה בין בני אדם צריך להיעשות מתוך כבוד, בהסכמה וברצון שני הצדדים. כי אולי נתקענו בשלב אבולוציוני שבו העולם גס וחסר עכבות, אבל אפשר פשוט לספר מה זו הפלה ואיך אפשר להימנע מהריון לא רצוי.

אפשר להדריך את הילדים לא לפתח שיחה עם זרים ולא לקבל מידיהם ממתקים. אפשר להסביר מהם אתרים למפגשים מיניים ולדבר על השאלה אם אנחנו, בני האדם, באמת בנויים לכך, או שאולי האתרים האלה באים לענות על צורך אחר. אפשר לדבר. לשטוח תיאוריה, לפתוח דיון. לגדל יצורים חושבים. להיות אחרים משמעותיים. 

רמקול פיצי של זאוס  (צילום: יח''צ דג הזהב)רמקול פיצי של זאוס (צילום: יח''צ דג הזהב)

בדק בית

PiZZi (פיצי), מותג רמקולים ישראלי מבית זאוס, שמשווק בארה"ב, ביפן, באירופה ואונליין, מיוצר בכמה גרסאות שהמשותף לכולן הוא הניידות, הגודל שעליו מרמז שמו והעוצמה הגבוהה כמובן. דגם המיני־פיצי הוא זוג רמקולים בגודל קובייה קטנה (3.5 ס"מ). הוא בעל חיבור Bluetooth לכל נייד ומבוסס על טכנולוגיית TWS, שמאפשרת חיבור מהיר של שני רמקולים בו־זמנית למקור אודיו בודד. לא פחות חשוב מהסאונד: הוא קל מאוד להפעלה ומלווה בהוראות מלאות בעברית.
PiZZi של זאוס, החל מ־99 שקלים לרמקול. להשיג באתרי האונליין, בחנויות אלקטרוניקה וברשתות ניומן וג'נטלמן

בעקבות הקול שלי (צילום: עיצוב: חגית מימון)בעקבות הקול שלי (צילום: עיצוב: חגית מימון)

קריאה ראשונה

"בעקבות הקול שלי" הוא ספר נדיב. נדיב באהבה, ברוחב הלב ובקשב, בצבעוניות האיורים, בידע ובעצות שמוגשות בסופו. הוא מוגדר כ"ספר לילדים ולגדולים" וברור מדוע: אין גיל למצב שבו החרדה, לא משנה מפני מה, יכולה לתקוף והקול נאלם בעקבותיה. כך קורה לדני: בכל פעם שהוא מנסה לפצות את פיו, קולו משתתק.

אבל לרצון ולמחשבות יש קיום משלהם, כך שדני יוצא להרפתקה בכוח הדמיון ופוגש בדמויות חכמות: תוכי זקן עם משקפת זהב, שמעניק לו שיעור בנושא תרגול ושינון; נחש עם כובע קש, שמלמד אותו על חשיבותה של הנשימה וכך הלאה, עד למציאת הקול.

לקוראים הצעירים מחכה דף למילוי עצמי, ולהורים ולאנשי החינוך הסברים על חשיבות השיח הפתוח והדיאלוג ועל יצירת חוויית הצלחה, על חמלה עצמית, גמישות מחשבתית ועוד. קוראי הספר אף מוזמנים לכתוב סיפור קצרצר בנושא התמודדות עם פחד ולשלוח אל הכותבות.

"בעקבות הקול שלי" מאת אסנת שיר־וישינסקי וד"ר פנינית רוסו־נצר. איורים: שירלי ויסמן. יועץ: יהודה אטלס. הוצאת חמניה. 78 שקלים, להשיג באתר: https://www.hamaniya-pub.co.il/