כבר 20 שנה עברו מאז פרסם הכלכלן ג׳יימס המילטון את ספרו "כל החדשות שמתאימות למכירה". הכותרת – בעברית זה יוצא קצת צולע – היא פרפרזה על המוטו המוכר ביותר של עיתונות אמריקאית: "כל החדשות שמתאימות לדפוס". זה המוטו של ה"ניו יורק טיימס", שמקורו בסוף המאה ה־18. תחילה כשלט פרסום לעיתון, מעט לאחר שנרכש על ידי המשפחה שמחזיקה בו עד היום, ואחר כך כהודעה קבועה בפינה השמאלית העליונה של העמוד הראשון.

בדרך היה סיפור מעניין. העיתון בחר במוטו, והכריז על תחרות בין הקוראים למצוא מוטו טוב יותר. הזוכה המאושר יקבל 100 דולר, סכום לא קטן בשנת 1896. הגיעו מאות רבות של הצעות, שסוננו עד שנמצא המנצח. הוא קיבל 100 דולר – והעיתון שמר על המוטו המקורי. כנראה שטוב עשה. הכותרת המנצחת של הקוראים הייתה "כל חדשות העולם, אך לא בית ספר לסקנדל".

כך או כך, הספר של המילטון מנסה לערער את ההנחה, שלא ברור אם מישהו באמת מחזיק בה, שעיתונות המדווחת חדשות היא מיזם שהמניע העיקרי שבסיסו הוא טובת הציבור. כך הוא כותב בספר: "חדשות מגיעות לא מאנשים שמבקשים לשפר את תפקוד הדמוקרטיה, אלא מקוראים שמחפשים הסחה, מכתבים שמעצבים קריירות ומבעלים שמחפשים רווחים". כן, אפילו הבעלים של ה"ניו יורק טיימס" מחפש רווחים, כספיים או אחרים, גם אם נעים לספר סיפור אחר.

ולמען הסר ספק, גם הבעלים של "מעריב". זה לא אומר כמובן שאין עוד מניעים. זה לא אומר כמובן שעיתונות איננה חשובה לחברה פתוחה. זה כן רומז שכדאי לזכור שעיתונות זקוקה למודל עסקי. היא צריכה קוראים, או במקרה של טלוויזיה, צופים. היא צריכה למצוא אותם במקום שאפשר למצוא אותם.

השבוע, ערוץ טלוויזיה יצא לחפש צופים קצת יותר קרוב למרכז השלט שלכם. ערוץ 20 זז עד למספר 14. לכאורה, עניין טכני. למעשה – ובכן, עוד קשה לדעת מה זה אומר למעשה, אבל בערוץ מקווים, ולא בלי סיבה, שהשכנות הקרובה לערוצים האחרים תעביר אליו צופים ביתר קלות. חלק אולי יבואו בפעם הראשונה בטעות. הם ילחצו לחיצה אחת למעלה בשלט, והופ, במקום דרוקר וברוכי, יקבלו את ריקלין וברדוגו.

אם צריך להמר, ואני לא מבין הרבה ברייטינג של טלוויזיה, אני מהמר שזה יצליח, לפחות עד גבול מסוים. אני מהמר שזה ייתן לערוץ אפשרות להתחרות קצת יותר ברצינות על האוכלוסייה שהוא מבקש למשוך.

מי האוכלוסייה? מותר לנחש שכל מנהל בערוץ החדש מכיר היטב את הסיפור על הקמת הערוץ פוקס ניוז באמריקה, שהוא כמובן המודל של ערוץ 14. ואם לא את הסיפור המלא, לפחות את המשפט המוכר על מי שהקים את הרשת הזאת, רוג׳ר איילס, ש"מצא נישה – חצי מהאוכלוסייה".

כמובן, זה משפט שיש בו מידה רבה של סרקזם. משפט שמבטא את ההרגשה שעד שאיילס הקים את הערוץ, לחצי מהאוכלוסייה לא היה ערוץ טלוויזיה שידבר בשפתה ויבטא את ערכיה. זה מה שמבקשים גם קברניטי ערוץ 14 למכור. ערוץ נישה – לחצי מהאוכלוסייה. החצי ה"ימני". החצי שהערוצים האחרים – כך המסר של אנשי 14 – מזלזלים בו, לועגים לו, מסתירים אותו, מתנכלים אליו.

כתבה פוקס ניוז מייגן קלי  (צילום: רויטרס)כתבה פוקס ניוז מייגן קלי (צילום: רויטרס)

יאיר נתניהו, בנו של ראש הממשלה לשעבר, ביטא את הסנטימנט הזה בגסות האופיינית לו, כאשר השיב השבוע לכתב של ערוץ 12 במילים: "אני קורא לכולם להפסיק לצפות בערוץ התעמולה האנטי־ציוני ערוץ 12 ולעבור לערוץ החדשות האמיתי". הוא אפילו לא נדרש לפרט באיזה ערוץ מדובר. "האמיתי", זה הערוץ שבו הופיע אביו השבוע, בערב השידורים החגיגי הראשון.

תשאלו, למה להתעכב על השקה של ערוץ טלוויזיה ישן־חדש, ולהקדיש לו טור של סופשבוע? לזה יש תשובה. הערוץ הזה, לטוב ולרע, מלמד על לא מעט מגמות חשובות בחברה הישראלית. בעיקר הוא מלמד על קבוצה גדולה של מנהיגי ומצביעי ימין שבחרה להיכנס לבועה תודעתית משלה.

הם יאמרו, ובוודאי יש בזה מידה מסוימת של אמת, שהתקשורת שאיננה "שלהם" היא תקשורת שעוינת אותם, משתיקה אותם. אחרים יאמרו, וגם בזה יש מידה מסוימת של צדק, שהתקשורת "שלהם" לא עומדת בסטנדרטים בסיסיים של המקצוע. זה ערוץ שמתכנה ערוץ חדשות, אך איננו משדר חדשות, אלא מראה מעוותת, תעמולתית של חדשות.

צריך לומר, כל שידור של חדשות בא עם פילטר. צריך לומר, עברו הימים, שספק אם היו אי־פעם, שמישהו האמין בשידור חדשות ניטרלי, נקי מהטיות ומהנחות מוצא. כל בחירה של עורכת מהדורה, כל עפעוף של מגיש מהדורה, כל החלטה של כתב את מי לראיין ועל מה, כל הרכבה של מילות דיווח בסדר כזה ולא אחר – כל אחד מאלה מבטא פרשנות של המציאות. פרשנות שהיא פרשנותו של המדווח.

מכאן – הדרך מתפצלת. אפשר לנסות לתקן את ההטיה המובנית בפרשנות האישית בדרכים שונות (כללי מקצוע, גיוון אידיאולוגי וחברתי, ועוד). אפשר להחליט לחגוג את ההטיה, ולעשות ממנה דגל, ואפילו ערוץ. כאמור – כל כלי מדיה צריך מודל עסקי, וגם זה מודל עסקי. יש לו נישה, לפחות בתיאוריה – חצי מהאוכלוסייה.

באמריקה, התיאוריה הזאת עובדת. ישראל איננה אמריקה, ומצד שני, נדמה שהימין הישראלי, לפחות זה שמיוצג על ידי ערוץ 14 החדש, רואה בימין האמריקאי מודל להתנהלות. זו, אגב, התפתחות מרתקת באופן כללי, גם אם מטרידה. היא מטרידה באמריקה, שבה הקיטוב הפוליטי והחברתי מקשה על המערכת הפוליטית לתפקד. היא מטרידה גם בישראל, שבה הקיטוב הפוליטי גרר את המדינה לארבע מערכות בחירות שסופן הכרעה לא שגרתית (ואנשי ימין יאמרו, גם לא לגיטימית).

וכדי למנוע ספק: לא רק הימין הישראלי מוצא השראה בימין האמריקאי, גם השמאל הישראלי מוצא השראה בשמאל האמריקאי, וזה מטריד עקרונית לא פחות, אבל מעשית הרבה פחות. מדוע? משום שהימין - זה שמתחזה למיעוט נרדף ועוסק בתקיפה בלתי פוסקת של ה"ממסד", אמיתי או דמיוני, שמתנכל לו – הוא למעשה רוב גדול.

לעומתו השמאל, זה שמוצג בערוץ 14 כתמנון רב־זרועות והשפעה, הוא קטן עד זניח. שיעור הישראלים (היהודים) המגדירים את עצמם "שמאל" עומד על קצת יותר מ־5%. ואם תרצו, הוסיפו גם את ה"מרכז־שמאל" ותגיעו, עדיין, לפחות מ־20%.

הדימוי של הימין הישראלי בעיני עצמו הוא של קבוצה שעשירה ב"אהבת העם והארץ" (54%). דימוי השמאל בעיני הימין הוא של בוגדים, פלגנים ומסיתים (55%). העימות הפוליטי כבר מזמן הפך מעימות אידיאולוגי, מה שאפשר להתווכח עליו, לדה־לגיטימציה אישיותית, מה שאי אפשר למעשה לתקן.

איך הרוב, של ימין וימין־מרכז, מביא את עצמו למצב תודעתי של מיעוט? זו שאלה שצריך בשבילה דיון ארוך על פסיכולוגיה של המונים, על ההיסטוריה של ישראל, על פערים חברתיים, על קוד התנהגות שבטי, על כל מיני דברים.

אבל התוצאה נראית על המרקע: קבוצה גדולה ומשפיעה, בנושאים מסוימים קבוצת הרוב (אם כי לא בכולם), שמתנהגת כמו מיעוט כעסני. יש לי לא מעט מכרים, אולי אפילו חברים (אם יסכימו להישאר חברים גם אחרי שיקראו את הטור הזה), בערוץ 14. יש בהם חכמים וידענים, שנונים ומצחיקים. למה הם כועסים כל כך? למה הם מרגישים מודרים? או שאולי זה הכל הצגה? הכל הצגה כדי לדייק ולקלוע לנישה?

לפני כשנה אתר האינטרנט אקסיוס הציג לקוראיו מפה מרתקת של השוואה טלוויזיונית. אומנם לא השוואה של משדרי חדשות, אבל בכל זאת רלוונטית לענייננו. היא עסקה בשתי תוכניות פופולריות: האחת – "יורשים", של HBO. אם לא צפיתם, כדאי מאוד. סדרת דרמה קומית שעוסקת – הנה, גם זה מתחבר – במשפחת בעלים של ערוץ טלוויזיה ימני שנקלעת למלחמת ירושה, ונקרעת בין אב המשפחה, הגביר הדומיננטי שעשה את ההון, ובין שני בניו ובתו, שרוצים להיכנס לנעלי האב, שמצדו מסרב ללכת.

מתוך ''היורשים'' (צילום: באדיבות HOT)מתוך ''היורשים'' (צילום: באדיבות HOT)

התוכנית השנייה, זו שהושוותה ל"יורשים", היא "WWE Raw", תוכנית היאבקות מקצוענית של יום שני בערב. שתיהן תוכניות שבועיות, לשתיהן קהל צופים שגודלו דומה. אבל מי הקהל: אקסיוס הציגו מפה. איפה צופים ב"יורשים" ואיפה בהיאבקות. זו מפה שמזכירה מאוד את המפה הפוליטית האמריקאית. ב"יורשים" צופים הבוחרים של המרכז והשמאל, בהיאבקות צופים הבוחרים של דונלד טראמפ.

במאמר מצוין, ובצדק, נכתב שבעוד "יורשים" מסוקרת בכל שבוע בעיתונים הגדולים, מקבלת ביקורות, פרשנויות, המלצות, גם פרסים – ההיאבקות של שני בערב היא עניין שהעיתונים לא נוגעים בו. במשך שנה שלמה היא לא הוזכרה ב"ניו יורק טיימס" אפילו פעם אחת. חצי מדינה צופה, ולעיתון שמדפיס את "כל החדשות שמתאימות לדפוס" זה לא נוגע.

לפני כמה שבועות, בדיון על עניינים אחרים, עם מי שאינם אנשי טלוויזיה, שמעתי תלונה דומה על אירועי ל"ג בעומר במירון. איך ייתכן, שאל אינטלקטואל מובהק העוסק בהיסטוריה יהודית, שאירוע של מיליון בני אדם – האירוע הכי גדול שקורה בישראל בכל שנה – מקבל כל כך מעט תשומת לב, אלא אם נהרגים בו בני אדם.

אין מיליון בני אדם במירון בכל שנה, יש כחצי מיליון, וגם כך זה האירוע הכי גדול בישראל בכל שנה, ובפער גדול. אפשר לשער שהשנה יקבל סיקור, בגלל מה שקרה בשנה שעברה. אבל הפרופסור צודק, רמת העניין של הערוצים באירוע הזה איננה גבוהה. יש לזה סיבות טובות – זה אירוע שחוזר על עצמו ולא מעניין במיוחד למי שלא בא אליו – וגם סיבות פחות טובות – חלק ניכר מקברניטי הערוצים מנוכרים לתרבות של מי שהולכים כל שנה למירון.

את התקלה הזאת אפשר להניח שערוץ 14 ינסה לתקן. אלא שהוא יתקן תקלה אחת, ויחריף תקלה אחרת. מכיוון שמראש החליט והכריז על עצמו כערוץ הומוגני, שבו כולם חושבים בערך אותו דבר, הוא יתנהל למעשה כיקום מבודד, תיבת תהודה מהסוג שמייצרות גם הרשתות החברתיות (שעל תרומתן לקיטוב המתגבר כבר נכתבו לא מעט מאמרים וספרים).

תאמרו: אבל זה מה שעושה ערוץ 12 משמאל. לזה יש שתי תשובות. קודם כל – לא נכון. זה פשוט לא נכון. ולא פחות חשוב: גם אם זה קצת נכון, זו בוודאי לא הכוונה העיקרית של מי שמנהלים את הערוץ. אולי הם עיוורים להטיות של עצמם. אולי הם לוקים בהתנשאות על מי שלא שייך לעם השייכים. אבל קיטוב איננו כוונתם המוצהרת. קיטוב הוא לא המודל העסקי.