התרגשות גדולה הייתה אמורה לאחוז בכל אנשי הימין וחובבי הדמוקרטיה בישראל. ערוץ מחודש ומצוחצח הושק השבוע, שמתיימר להיות פוקס ניוז הישראלי. בארצות הברית, פוקס ניוז הוא אכן מגן השפיות, האיזון והדמוקרטיה. ערוץ שמציב אלטרנטיבה מקיפה, אינטליגנטית ומנומקת לשלל כלי התקשורת הפרוגרסיביים. לכן הוא גם הנצפה מכולם. אבל ערוץ 14 המחודש – איזה מפח נפש. בהשקעה גדולה נבנה במודיעין אולפן חדש, נשכרו טאלנטים והושק מסע פרסום יקר. רק שבמקום תשובה מתוחכמת ומקצועית להטיה הקיימת בערוצים הוותיקים, קיבלנו ריכוז של משדרי תעמולה משמימים. במקום אלטרנטיבה תקשורתית ראויה, זכינו ל־1,000 גוונים של ביבי.

זה התחיל בציוץ מקדים בטוויטר של ינון מגל, אחד המגישים הבכירים בערוץ: "המלך בנימין הראשון יגיע הערב בשמונה לראיון במשדר הפתיחה של ערוץ 14", וכך זה נמשך מאז ועד היום. ערב הפתיחה המביך משהו כלל הדלקת נר באולפן על ידי הרב הראשי דוד לאו, ואחר כך קיבלנו את דבר המלך במועצתו: ראיון מיוחד שערכו אראל סג"ל ומגל עם ראש האופוזיציה, שעדיין מכונה על ידי מגל "ראש הממשלה". מי שלא ראה את הפגישה הזו, שקשה לכנות אותה ראיון, לא ראה חנופה מימיו. "חלק גדול מהצופים שלנו רוצים לדעת שאדוני לא יחשוב אפילו לפרוש", ספק אומר־שואל סג"ל, ומגל מוסיף משלו וחוזר חלילה, עד לשקית ההקאה.

הטרגדיה היא שסג"ל ומגל הם שני אנשים מוכשרים ופעם היו עיתונאים טובים. איך נפלו גיבורים. אלא שלא מדובר רק בשניהם, כי לוח המשדרים הוא מעין פאנל מתמשך שרובו ככולו תעמולה פוליטית מנקודת המבט של משפחת נתניהו. ואין בין המגישים והכתבים אחד או אחת שיציגו ולו ניואנס אחר.

איפה מייגן קלי, אז מפוקס ניוז, שהעזה לשאול את המועמד דונלד טראמפ על ההתבטאויות המכוערות שלו לגבי נשים. איפה שדרי פוקס ניוז שהתייצבו נגד ההסתערות האלימה על גבעת הקפיטול, גם כשהיה נדמה שטראמפ עצמו מעודד אותה. ערוץ 14 הנוכחי פועל כאילו הוא משרד יחסי הציבור של מנהיג הליכוד, ללא כל יומרות עיתונאיות. לא רק שהערוץ ויתר על להביא ולראיין "שמאלנים", לא רק שראש הממשלה, שר המשפטים שרת הפנים ודומיהם – ימניים כולם - הם מבחינתו האויב, אין בו אפילו מקום לשדרנים ומרואיינים מהימין שלא מקדשים את שם נתניהו.

עשרות שנים אני פועל ומייחל להקמת ערוץ טלוויזיה משמעותי ואיכותי, כזה שיספק אלטרנטיבה מקיפה, מגוונת ומתוחכמת. שייתן פייט לאמצעי התקשורת שחיבקו את מחוללי אסון אוסלו ואתרגו את מושחתי ההתנתקות. וגם אם המצב היום בחזית התקשורת טוב מזה ששרר בשני הדורות האחרונים, עדיין קיימת הטיה ברורה לכיוון פוליטי־תרבותי שמאלי.

על הרקע הזה צריך היה להציב אלטרנטיבה שתדבר אל מרבית הציבור הישראלי. שתגיש חבילה מלאה של תכנים, לא מקדחה של אינדוקטרינציה פוליטית בלתי פוסקת, בנוסח עדות החרד"לים מעריצי נתניהו. אלטרנטיבה שתהיה אפקטיבית, מקצועית ועיתונאית, המובלת מתוך אידיאולוגיה ציונית בלתי מתפשרת. ערוץ 14 החדש רחוק מכך. כל כך הרבה כסף, כישרונות, רצון טוב, ושוב – ההשתלטות המאגית העוינת של המלך בנימין הראשון מחריבה את הכל.

מאז ולתמיד

הנשיא הרצוג במערת המכפלה (צילום: גרשון אלינסון, פלאש 90)הנשיא הרצוג במערת המכפלה (צילום: גרשון אלינסון, פלאש 90)

בחודש אוגוסט 1929 שהתה הגברת פיה הילמן בחברון. בעדות קצרה שנגבתה ממנה בבית החולים ביקור חולים בירושלים, בעודה מחלימה מפציעות קשות, היא סיפרה כיצד נמלטה לבית סלונים שבחברון מאימת הפורעים הערבים. איך הם בתחילה יידו אבנים, ואחר כך פרצו פנימה, טבחו בכל מי שיכלו, ואותה פצעו בראש - תשעה פצעים קשים. היא ניצלה רק כיוון שהוטלה מתחת לערימת גופות, והפורעים לא הבחינו שהיא עדיין חיה.

ביום ראשון הדליק הנין של פיה הילמן, נשיא המדינה יצחק (בוז'י) הרצוג, נר ראשון של חנוכה במערת המכפלה שבחברון. הוא סיפר למארחיו מהיישוב היהודי על הקשר המיוחד שלו לעיר. על הסבתא רבתא שלו שנפצעה במאורעות תרפ"ט, ועל אביו חיים הרצוג, לימים הנשיא השישי, שכאשר היה שגריר באו"ם ב־1976 הקריא במועצת הביטחון את פסוקי פרשת חיי שרה, שמתארים את רכישת מערת המכפלה. הרצוג האב הדגיש באו"ם את הקניין והזיקה של העם היהודי למערת המכפלה, לחברון ולכלל המורשת והאתרים הקדושים לנו.

"הזיקה ההיסטורית של העם היהודי לחברון, למערת המכפלה, למורשת האמהות והאבות איננה מוטלת בספק", אמר הרצוג הבן ביום ראשון בחברון, באותה הרוח. "ההכרה בזיקה הזו צריכה להיות מעל לכל מחלוקת". רק שזה לא שכנע במיוחד את גורמי השמאל הקיצוני - שלום עכשיו ודומיו, שהשתוללו מזעם. ביניהם מו"ל עיתון "הארץ" עמוס שוקן, שצייץ דברי בלע נגד הורי התינוקת שלהבת פס, שנרצחה מכדור מכוון של צלף ערבי בחברון.

כמו שוקן, השמאל הקיצוני הבין מאז ומתמיד רק את מבקשי נפשנו, לא אותנו. ובמיוחד בנוגע לחברון, מטריפה אותו העובדה ששרשרת הדורות חוברה מחדש, דווקא כיוון שהעיר הזו מדגישה כל כך את רציפות הקשר היהודי ואת הזכות שלנו על הארץ.

רק שלמרות טבח היהודים בתרפ"ט והניסיון לחסל את כל תושבי היישוב, ובהם סבתו הגדולה של נשיא המדינה, שלשלת הדורות חוברה מחדש. קבוצה קטנה של אנשים, בנחישות בלתי נתפסת, נלחמה ועדיין נאבקת לחבר אותנו למקום שבו נטה אברהם אבינו את אוהלו, שבו נרכשה חלקת עפרון החיתי בכסף מלא ונקברו אבות ואמות העם היהודי. העיר שבה כונן דוד המלך את מלכותו במשך שבע שנים, לפני שכבש את ירושלים.

מדינת ישראל הציבה ומציבה בפני חזרת היהודים לחברון שבעה מדורי גיהינום. אחד כנגד כל אחת משבע המדרגות החיצוניות של מערת המכפלה, שרק אליהן הותר ליהודים להגיע בימי המנדט הבריטי. עצם החזרה לנכסים היהודיים בעיר נעשתה תוך מאבק נגד הממשלה. כך גם הישיבה בעיר וחידוש הקבורה בבית העלמין היהודי העתיק שבעיר, שם נקברה לימים אמי - ציפורה. כך גם התפילות במערת המכפלה, שמתבצעות זה שנים בשוויוניות מול המוסלמים, בניגוד לכיבוש המוסלמי של הר הבית. אותו הדבר לגבי גאולת כל בית וחלקת שדה שהיו שייכים ליהודים לפני תרפ"ט, ונגזלו לימים על ידי ערבים.

שנים ארוכות היה זה בנימין נתניהו שהציב כל מכשול אפשרי בפני חיזוק היישוב היהודי בעיר. הוא זה שהסגיר את חברון ליאסר ערפאת ב־1997, הפר את הבטחתו לבוחריו וחתם על ההסכם שרקח שמעון פרס. הוא שמנע את הנגשת מערת המכפלה, שאושרה רק בחודשים האחרונים, הוא שהכשיל את קידום הבנייה במרכז האדמות היהודיות בשוק הסיטונאי והתחנה המרכזית, שבנו הערבים על האדמות היהודיות הגזולות. כל התקדמות בחברון הושגה ומושגת במאבקים על־אנושיים, אבל למרות זאת, היישוב היהודי מתחזק ומשגשג. החזרה היהודית לעיר הולכת ומכה שורש בעומק הקונצנזוס הישראלי.

לנשיא הרצוג יש קשר מיוחד לעיר האבות, אף על פי שהוא היה יו"ר מפלגת העבודה באחד מגלגוליו הפוליטיים הקודמים. אבל הביקור הנשיאותי שלו השבוע הוא כבר חלק מהנורמליות של הנוכחות היהודית בעיר, ביקור שממחיש עד כמה חברון שלנו, מאז ולתמיד.