"לא אמרתי לך שבמשפחת קופמן לא בוכים?": כך השתבש הנסיון לקנות שנתיים של שקט

יום רביעי, 08:10. כיפוש יצאה לעבודה. היא דיברה אליי, אבל לא שמעתי, כי ישנתי וגם כי איני מקבל קהל לפני 09:30 ביום רגיל. בשבתות ומועדים קבלת קהל החל מ־11:30. התעוררתי לקול בכי, לא הבנתי איפה אני.

פקחתי עיניים וראיתי את גיאצ'ו הצדיק יושב על הרצפה, מליט פניו בידיו ובוכה בכי חרישי. "מה נסגר איתך, ילד, למה אתה בוכה? לא אמרתי לך שבמשפחת קופמן לא בוכים? למה אתה עושה לי את זה על הבוקר?".

הוא הסיר את ידיו מפניו הבוכיות, עיניו הכחולות היו אדומות מבכי, דמעות זלגו מהן. "אבא, אל תשאל מה קרה לי. נפל לי הטלפון לשירותים, כי עשיתי ג'אגלינג באמבטיה, אמא לא רוצה לתקן לי. היא אמרה שעכשיו שנה לא יהיה לי טלפון. אתם לא אוהבים אותי בכלל, אני ילד אז אני שטויות. למה עונשים כאלה של שנה? זה הרבה זמן".

"זה לא יקרה, גיאצ'ו. אני לא עושה איתך עסקים כאלה. אתה כמו ניר חפץ ושלמה פילבר. אתה שותף לעבירות, אבל כמו שהם מכרו את ביבי, אתה תמכור אותי. בשנייה אתה תמכור אותי".

הוא הביט בי במבט של סימן שאלה. "מי זה האנשים האלה, אבא? אני לא מכיר אותם, רק ביבי הכרתי, כי הוא היה ראש ממשלה. לא הבנתי מה זה קשור".

חייכתי אליו. "נכון, אתה לא מכיר. אבל הם עדי מדינה, אני אסביר לך מה זה. אם אני ואתה עושים משהו, ואנחנו מסתירים מאמא, והיא הרי תגלה מתישהו, אני בחיים לא אסגיר אותך, כי אתה הילד שלי. אבל אתה חיים־שלי־בלב, אתה מספר לה הכל. ואמא גם יודעת להוציא ממך את כל מה שהיא רוצה לדעת. אז אתה תגיד לה שאני החלטתי לקנות לך, בתנאי שלא תספר לה. הבנת?".

הוא רץ למשימה, נמלך בדעתו, חזר לחדר כעבור שניות ואמר: "מתי נראה לך שהיא תקנה לי? אפשר היום? אני מוכן לקבל עונש אחר, נגיד שלא אראה טלוויזיה היום ומחר. אתה תסדר לי את זה? אבא, אני לא יכול לחיות בלי טלפון".

שלחתי אותו מהר למטבח. הוא הביא את הלימון, חתכתי אותו לשניים וסחטתי אותו לתוך הכוס. "יאללה, תמלא מים ותביא לי. לך תראה טלוויזיה, תשחק בטאבלט שלך במקום טלפון, נתקדם אחרי זה. תן לי אוויר ואל תדאג. יהיה לך טלפון, אבל אני חייב להתעורר בזמן שלי".

הבטתי על השידה, ראיתי שיש עליה שטרות כסף של 20 ו־50 שקלים שכיפוש הניחה מתחת לסלולרי שלי. ואז נזכרתי שהיום אני לוקח את הצדיק למופע של גיימרים, פורטנייט נגד מיינקראפט.

אז עכשיו אני פותח בוקר, פותח וואטסאפ ומגלה שהכרטיסים הם לאולם הכדורסל בחולון ב־16:00. מיד שקעתי בדיכאון עמוק ולא פתחתי את שאר ההודעות. סיימתי לשתות את הלימון וטלפנתי לכיפוש.

"כפרע, איפה עושים לגיא את האנטיגן?".

"כבר אני בודקת לך, תמתין איתי על הקו, הנה מצאתי: סע לקולנוע בגלילות. גיא כבר היה שם איתי, הוא יכוון אותך".

"תגידי, למה לא טיפלת בזה אתמול? למה אני צריך לעבור את הסיוט הזה? ממתי אני מטפל באנטיגן? זה גדול עליי, לא מספיק שאני מסנג'ר את עצמי ולוקח אותו למופע וגם מחר לפסטיגל?".

היא צחקה, כי משהו הצחיק אותה. אני ממש לא צחקתי, אפילו הייתי בעיצבון. "מאמי, יום אחד בשנה אתה עם הילד, אתה כבר היסטרי. תחשוב על זה שאני עושה את זה כל יום בשנה, כשאתה חופשי ומאושר לענייניך. זה ממש לא סיפור, גיא מכיר, זה ייקח לך עשר דקות. עכשיו תקשיב לי. השארתי לך 200 שקל בשטרות קטנים. כשתגיעו לאולם, תקנה לו דבר אחד, אל תיתן לו לעשות לך רגשי. אתה מקשיב לי? פריט א־ח־ד וזהו! גם מחר בפסטיגל רק פריט אחד. אתה אבא שלו, אז תפעיל סמכות הורית, תהיה שקול, אל תהיה קורבן".