להאזנה לטור המלא

1. מסרים אחידים

יום פתיחת סבב השיחות בין איראן למעצמות בווינה נפל השבוע על כ"ט בנובמבר. באותו בוקר יצאה ישראל המדינית לאופנסיבה מתואמת: ראש הממשלה בנט פרסם סרטון נוקב וקרא למעצמות לא לקנות את השקרים והסחטנות האיראנית. שר החוץ לפיד, בלונדון, פרסם הצהרה דומה ופגש באותו יום את שרת החוץ הבריטית. שר הביטחון גנץ יצא במסר דומה, כמוהו גם שר האוצר ליברמן. אפילו הדמות הממלכתית מספר 1, נשיא המדינה יצחק הרצוג, אמר במהלך הדלקת נרות באותו יום שישראל שומרת לעצמה את הזכות להגן על עצמה מול האיומים המתגבשים מולה. ישראל דיברה בקול אחד, רם ותקיף. אחרי השנים האחרונות זה לא מובן מאליו.

באותו יום יצאה גם האופוזיציה במסר אחיד: ראש האופוזיציה נתניהו היה תוקפני במיוחד בישיבת הסיעה ובהזדמנויות צילום נוספות לאורך אותה יממה כשחזר שוב ושוב, בנחישות שאין למעלה ממנה, על המסר החשוב הזה: צריך להפסיק לצפות בערוץ 12, צריך להפסיק לצפות בערוצי התעמולה, לעבור לערוץ החדשות האמיתי, לערוץ 14.

ניכר היה בנתניהו שהמסר החשוב הזה נוסח מבעוד מועד בקפידה רבה. גם התיאום היה מושלם: כמעט באותה שעה יצא גם בנו יאיר להתקפה דומה, אם כי באוצר מילים ירוד בהרבה. הוא עשה את זה בשבתו כנתבע בבית משפט השלום בת"א (דיבה נוספת) והטיח בפרצופו של כתב ערוץ 12 את הסכנה המרה, הקיומית, המפלצתית, שמאיימת על ביטחון ישראל ועתידו של המפעל הציוני: ערוץ 12, רעם הג'וניור, מסוכן לישראל יותר "ממדינת איראן". חובה על כולנו, כאיש אחד, הוסיף, לעבור תכף ומיד לצפות בערוץ 14, שבניגוד לשאר ערוצי התעמולה, הוא ערוץ חדשות אמיתי.

זה הסיפור כולו, בקליפת אגוז. ההנהגה המדינית־ביטחונית של ישראל מתמודדת עם ירושת הדמים שהותיר "מר איראן" בנושא האיראני. הקונספציה שהתמוטטה הותירה אחריה את איראן קרובה לגרעין מאי־פעם, המעצמות משועממות, אמריקה נטולת מוטיבציה, ואופציה צבאית ישראלית שהתיישנה, החלידה ונרקבה בשנות ההזנחה של בנימין נתניהו. בעוד הם מנסים לתקן את החבלות הללו, מקדיש יו"ר האופוזיציה, שעומד למשפט באשמת שוחד, מרמה והפרת אמונים בגלל האובססיה שלו להשתלט על אמצעי תקשורת, את מרב האנרגיה שלו כדי להמשיך להשתלט, להפיל או להרעיל אמצעי תקשורת.

2. באתם לשנות? תשנו

סיפור נסיעתם של גילת בנט ושלושת ילדיה לחופשה בחו"ל, ימים ספורים לאחר שאב המשפחה שמכהן גם כראש ממשלת ישראל המליץ לישראלים לא לטוס לחופשות בחו"ל, פתח את כל המהדורות ביום חמישי והשתלט על סדר היום הלאומי. זוטות כגון הגרעין האיראני, יוקר המחיה בתל אביב, המאמץ להשבת המשילות בדרום וצפון הארץ נדחקו לקרן זווית. כולנו, ימין ושמאל, ליברלים ושמרנים, חילונים ודתיים, נאספנו סביב גילת בנט וחבטנו בה, ובעיקר בו, עד זוב דם.

על פניו, זו הייתה הגזמה מופרעת, יציאה מפרופורציות על סטרואידים. היה צפוי שהביביסטים יחגגו על הסיפור הזה, הרי רגישותם לענייני משפחה הולכת לפניהם. למה הצטרפו למחול הזה גם עיתונאים מקצועיים? כי כולם רצו להוכיח שהנה, גם הם יודעים למתוח ביקורת על הממשלה, כשצריך. לא עושים הנחות לאף אחד. דין גילת בנט כדין שרה נתניהו.

ההסתערות הזו הייתה מוגזמת, כי גילת בנט, תודה לאל, אינה שרה נתניהו. היא לא נוסעת לחו"ל על חשבונם של אחרים, היא לא מתעללת סדרתית בנשים מוחלשות, היא לא מאמללת את סביבתה, היא לא מתערבת בהחלטות, היא לא מקבלת החלטות שאמור לקבל בעלה, היא לא מאשרת מינויים והיא לא דורשת (ומקבלת) מתנות יקרות ערך בשקיות שחורות. התכשיטים שלה נרכשו בכסף מלא. היא זכאית לעצמאותה ודעתה, היא לא רכושו של אף אחד, גם לא של בעלה. אם היא החליטה לצאת לחופשה בכל זאת, האחראית היחידה להחלטה הזו היא היא עצמה. תזכורת: היא לא הפרה את החוק, לא הפרה הנחיה כלשהי, עשתה מה שאלפי ישראלים אחרים עשו השבוע.

נפתלי וגילת בנט (צילום: ראובן קסטרו, וואלה!)נפתלי וגילת בנט (צילום: ראובן קסטרו, וואלה!)


ההסתערות הזו לא הייתה מוגזמת, כי משפחתו של ראש הממשלה אינה משפחה רגילה. אור הזרקורים מכוון אליה במלוא עוצמתו המסמאת 24/7. כשראש הממשלה ממליץ לא לטוס לחו"ל בעת הזו, אפשר לצפות ממנו וממשפחתו לתת דוגמה אישית ולנהוג על פי ההמלצה. ישראל נאבקת במגיפה, אמינותן של המלצות הממשלה ודרגי המקצוע היא נכס אסטרטגי ראשון במעלה בהקשר הזה. הנסיעה של גילת והילדים הפכה ללעג ושנינה את המלצתו של הבעל ואבי המשפחה יומיים קודם לכן. רק בגלל זה, הזובור שהועברו כל הנוגעים בדבר ב־48 השעות האחרונות היה במקומו. אחריות אישית, דוגמה אישית, נראות ציבורית, כל אלה אינן אותיות מתות. לסמכות נלווית גם אחריות. מי שלא יכול לסבול את הריח, מוזמן לעזוב את המטבח.

בחצי השנה הראשונה לכהונתה מספקת ממשלת בנט־לפיד את הסחורה כמעט בכל הנושאים הכבדים. לפעמים אפילו יותר מזה. הביצועים לא רעים, לפעמים ממש טובים. התקציב עבר, הרפורמות יצאו לדרך, מעמדה הבינ"ל של ישראל לא קרס אלא להפך, הוא מתחזק. הבריטים הכניסו את הזרוע המדינית של חמאס לרשימת ארגוני הטרור, האוסטרלים עשו את זה לחיזבאללה. צה"ל קיבל מיליארדים לצורך התעצמות, במטרה לשקם את האופציה הצבאית מול איראן. שכר חיילי החובה הועלה (מוטב מאוחר), הממשלה משקיעה הון ותועפות אנרגיה במאמץ להשבת המשילות בדרום ובצפון. דווקא על רקע כל זה, הקלקולים המטופשים שהגיעו לשיא בטיסתם של בני משפחת בנט לחופשה, גורמים נזק כבד.

מישהו צריך להסביר לחבר'ה שהם יקומו או ייפלו על השטויות האלה. ממשלה שקמה כדי לשקם את השירות הציבורי, להגן על שומרי הסף והרגולטורים ולהחזיר את כבודם של ה"פקידים" לא יכולה לבעוט בהמלצתה של הוועדה למינויים בכירים בעניין עמיר פרץ. גם אם נדמה לחבריה שההמלצה שגויה. שר חוץ לא יכול למנות את גיסתו לתפקיד בכיר במוסד מרכזי, גם אם זה ללא שכר. אלה דברים שלא עושים. לא כל מה שחוקי, כשר. לא כל מה שמצוי, ראוי. באתם לשנות? תשנו. לא רק את הדברים הגדולים, גם את הדברים הקטנים. השטן נמצא בהם, בפרטים הלכאורה שוליים. ככה בדיוק נופלות ממשלות.

3. תיקים באפלה

הנושא הנוסף שעשה רעש השבוע הוא חוויית ה"אקספרס של חצות" שחווה עד המדינה ניר חפץ בחקירותיו. היה קורע לב לעקוב אחרי הביביסטים המתייפחים ומקוננים על "זכויות האדם" הנרמסות, דורסנותה של המשטרה, מפלצתיותה של החקירה, על מה לא. העובדה שחפץ אמר וחזר והדגיש ועמד על גרסתו שהחלטתו להיות עד מדינה לא הושפעה מהחקירה ואפילו לא מהתרגיל המלוכלך שהחוקרים עשו לו, לא שינתה את הטרנד הביביסטי. גם העובדה שרק הנפגע עצמו (כלומר חפץ) יכול לבקש את פסלות העדות מבית המשפט (והוא לא מבקש) לא הצליחה לקלקל את מצעד זכויות האזרח המגוחך של הביביסטים, שבימים כתיקונם האזרח היחיד שהם נלחמים על זכויותיו הוא האזרח ביבי.

לו חפץ היה דוגמה חריגה לשימוש באמצעי חקירה דורסניים, גם אני הייתי מתקומם. לא זו המציאות. כך חוקרת המשטרה בישראל. את כו־לם. וזה עוד כלום לעומת מה שהשב"כ עושה לנחקרים ביטחוניים. הנה, בואו נרענן את זיכרוננו: שולה זקן, שנחקרה בפרשיות אולמרט, אמרה לאחר חקירתה את הדברים האלה: "עכשיו אני מבינה למה אנשים מתאבדים אחרי חקירות. אתה מאבד צלם אנוש בתא המעצרים. ניסו להפליל את אולמרט בכל מחיר. החוקרים אמרו לי שהוא משתין עליי, אבל סירבתי לתת יד לסיכול הממוקד שלו". זו הייתה אמת לשעתה, כי זמן קצר אחר כך, כשהתברר לה שהיא עומדת בפני מאסר ארוך, היא התהפכה על אולמרט, שלפה את ההקלטות והפלילה אותו.

הפרקליטות השתמשה בחקירות אולמרט בכל האמצעים, מלוכלכים פחות או יותר, כדי לנעול את ראש הממשלה לשעבר. זוכרים את ה"עדות המוקדמת" של משה טלנסקי? התירוץ היה שנשקפת סכנה לחייו של העד. כלומר, שאולמרט, שהיה אז ראש ממשלה מכהן, עוד עלול להתנקש בו. עד כמה שזה נשמע מופרך, זה עבר את בית המשפט. וטוב שכך.

שולה זקן ואהוד אולמרט, ארכיון (צילום: יוסי אלוני,יוסי זמיר, פלאש 90)שולה זקן ואהוד אולמרט, ארכיון (צילום: יוסי אלוני,יוסי זמיר, פלאש 90)


מה אמרו הביביסטים כשטלנסקי נחקר בחקירה מוקדמת? כלום. מה הם עשו במהלך המצוד, שבמסגרתו פתח היועמ"ש דאז מזוז אין ספור תיקים וחקירות פליליות נגד ראש ממשלה מכהן? כלום ושום דבר. הם נהנו מכל רגע. מה נתניהו אמר אז? האם הוא הזהיר נגד תפירת תיקים? האם הוא נאם נגד אמצעי חקירה פסולים? לא בדיוק. יום אחד, בהיותו יו"ר האופוזיציה, הוא ישב ליד הג'ינג'י עו"ד אליעד שרגא מהתנועה לאיכות השלטון, והסביר למה יש שחיתות בישראל. תעשו רגע גוגל, זה סרטון בלתי נשכח. תעקבו אחרי שפת הגוף של גדול השחקנים מקרב הפוליטיקאים בהיסטוריה האנושית. המימיקה. תנועות הידיים. "אתה יודע למה השחיתות חודרת?", שאל נתניהו את שרגע שהסב לצדו.

"למה?", שאל שרגא. "אני אגיד לך למה היא חודרת", הטעים נתניהו בטוב לב אופייני, "אני אגיד לך את זה מתוך ניסיון חיים, תאמין לי לא פחות גדול משלך בתוך מערכות השלטון. השחיתות חודרת כי העיתונות אינה חושפת את הפוליטיקאים המושחתים. היא איננה באמת חושפת אותם. ומערכות החוק והאכיפה מאוד מאוד מאוד, הייתי אומר, רכות וסלקטיביות".

נו, טוף. העיתונות כנראה שמעה את נתניהו, והחלה בסדרה אינסופית של תחקירים וחשיפות בעניינו של ראש הממשלה שכיהן אז. בעקבותיה הגיעה מערכת האכיפה שניהלה מצוד מאורגן ויעיל נגד אותו אולמרט. זה לא ממש הצליח בסבב הראשון (אולמרט זוכה כמעט מכל האישומים), אבל הצליח מאוד בסבב השני. אולמרט הפך לעבריין מורשע והלך לבית הסוהר. עוד קודם, הוא העדיף את טובת המדינה על פני טובתו האישית והתפטר עוד בטרם הוגש נגדו כתב אישום.

את הירושה קטף, כצפוי, נתניהו. מאז ועד היום הוא משקיע את מרב האנרגיה שלו בחיסול אותה עיתונות ש"לא חושפת". אם היה משקיע באיראן את האנרגיה הזו, האייתוללה חמנאי היה מתגייר מזמן. להיסטוריה חוש הומור משלה ולמרות כל המאמצים לחסל את התקשורת החופשית ואת מערכת שלטון החוק, נתניהו חזר לעמדת המוצא שלו: הג'ינג'י אותו ג'ינג'י, התקשורת החופשית נמלטה בעור שיניה ומערכת שלטון החוק הצליחה, איכשהו, למצוא עוד חשוד בשחיתות ולהעמידו לדין. הפעם היה זה נתניהו עצמו. חד גדיא.

4. מדם לבה

מדברים בח"כ גלית דיסטל אטבריאן גבוהה־גבוהה. הגברת, שהוצנחה לרשימת הליכוד כמינוי משוריין אישי של נתניהו, מספקת את הסחורה משל הייתה שילוב של מילצ'ן ופאקר גם יחד, רק בלי השקיות השחורות. היא גם ביביסטית לוהטת, גם צעקנית מדופלמת וגם ניחנה בהילה אקדמית בני ציפרית שמעמידה את החיזיון כולו באור מגוחך במיוחד. במילים אחרות, מירי רגב, מאי גולן ושאר הצעקניות יכולות לאכול אבק. להלן כמה דוגמאות:

השבוע, לאחר שפרשת הסרסור לכאורה בסוהרות שב"ס (חלקן חיילות שהושאלו מצה"ל) בשירותם של אסירים ביטחוניים התפוצצה, צייצה הגברת את הציוץ הנוקב הבא: "אני חוששת שפרשיית הסוהרות תגווע שוב, לא סומכת על הפרקליטות. אולי יש כאן כמה פמיניסטיות מצהלה שמוכנות לעשות קצת רעש? הרי הן הפכו את העולם בשביל תיירת בקפריסין, מה זה בשבילן מטר מהבית עבור ישראליות בנות 18 שסורסרו? הייתי מקימה רעש בעצמי, אך לצערי אני שייכת לשבט נטול הדעות הנכונות".

איזו שנינות מופלאה. פאנץ' מדויק, זעם קדוש במידה הנכונה, מלאכת מחשבת. שני ציוצי תשובה לדמגוגיה הזו צדו את עיניי. הראשון על ידי עו"ד גליה שמילוביץ גרונגרד: "גלית, אני פמיניסטית מצהלה, והמשרד שלי, משרד של עורכות דין פמיניסטיות בצהלה, מלווה את אחת הסוהרות (זו המכונה יעל), מזה למעלה משנה, הרבה, הרבה לפני שכל כך הרבה אנשים, עיתונאים וחברי כנסת התעניינו בה. נעים מאוד".

השני, על ידי ח"כית מרב בן־ארי (יש עתיד), יו"ר הוועדה לביטחון הפנים בכנסת. "את יכולה לבוא מחר ב־09:30 לוועדה לבט"פ בראשותי לדיון בנושא (הדיון יתכנס בוועדת המדע - קומה 1), אם את לא בכנסת בשעות האלה, אשלח לך קישור לזום ותצטרפי. אם זה ממש מטריד אותך, יכולת לכתוב לי כבר בשבוע שעבר שכדאי לקיים דיון, אבל הבנתי את האירוע, קבעתי לבד דיון ופרסמתי גם פה וגם באתר הכנסת".

אחרי בן־ארי אני עוקב שנים, עוד לפני שהובאה לרשימת "כולנו" על ידי משה כחלון. קצינת חינוך של חטיבת גולני, מצטיינת אלוף הפיקוד, פעילה חברתית שהשקיעה עשר שנים מחייה (הקצרים) בהקמת עמותות למען נוער במצוקה ושיקום נערי רחוב. בן־ארי, בניגוד לאתם־יודעים־מי, היא לא פייק. אז תשמעו עוד סיפור. בסוף יולי האחרון התפרסם שאישה קשת יום בת מעל 50, שמתפרנסת מאיסוף בקבוקים ומתגוררת בדירה דלה בדרום תל אביב, הותקפה ונאנסה על ידי מסתנן אריתראי. המשטרה, על פי הפרסום, הכחישה את האירוע וניסתה להסתיר אותו. לא היה אונס, אמרו שם. רק בעקבות הפרסומים, האנס נלכד.

ח''כ גלית דיסטל אטבריאן (צילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת)ח''כ גלית דיסטל אטבריאן (צילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת)


לא לוחמת כח"כ דיסטל אטבריאן תפספס הרמה כזו. ציוצים נזעמים מדם לבה, שאילתות נזעמות לא פחות בכנסת, השיא הגיע בנאום מכונן מעל הדוכן שבו דיסטל אטבריאן דמעה ממש: "אישה נאנסה בדרום תל אביב, איך אף אחד לא מדבר על זה", זעקה כאמיל זולא בשעתו, "כולם עוסקים בגל גברעם, כשפה יש סיפור מזעזע וכולם שותקים. רק אותי יש להם? אישה נאנסת בדרום תל אביב! למה אף אחד לא מדבר על זה? רק דוגמניות? לא במהדורות, לא בעיתונים, רק אני, רק אני!!".

ובכן, מסתבר שרק היא לא בדקה עד הסוף. ח"כ בן־ארי יצאה לסיור בדרום תל אביב אתמול וקפצה לבקר את אותה אישה שהותקפה. מ' חיה בדלות מזעזעת בדירה דולפת ומוזנחת בשכונת התקווה. היא אכן הותקפה על ידי פועל זר, אבל לא נאנסה. לא, היא לא נאנסה. היא ישבה עם בן־ארי שעה ארוכה וגוללה את כל הסיפור. היא אכן נלקחה לחדר 4 באיכילוב (אליו מביאים נפגעות אונס), אבל כשדיברו איתה הבינו שזה לא רלוונטי. תקיפה הייתה, אבל בלי אלמנט מיני כלשהו. כלומר כל המיצג של דיסטל אטבריאן היה פייק.

"היא סיפרה לי את הסיפור בפרטי פרטים", שחזרה אתמול בן־ארי, "הפורץ תקף אותה, העיף עליה קומקום, דקר אותה, אבל היא הצליחה בגבורה להדוף אותו ולהתקשר למשטרה. היא אישה מסכנה, שהמדינה צריכה לעזור לה", המשיכה בן־ארי, "אבל זה ממש לא הסיפור שהוצג בכנסת. אני זוכרת איך ישבתי שם מכווצת כשח"כ דיסטל אטבריאן נאמה, שאלתי את עצמי איך אני, שכל החיים עוזרת לאנשים כאלה, לא יודעת את כל הפרטים האלה שגלית יודעת. והסצינה שהיא עשתה, היא בכתה וצעקה, ואני באמת לא ידעתי איפה לשים את עצמי, איך אני לא יודעת על מקרה מחריד כזה? ואל תבין אותי לא נכון, הייתה תקיפה, וזה מקרה קשה, אבל זה לא מה שתואר. עצוב לי שמבחינת דיסטל אטבריאן כל הזדמנות לנגח ח"כיות מהצד השני או ארגוני נשים כשרה. לפחות תבדקי את הפרטים קודם. אגב, באותו יום עלתה הצעת החוק של מיכל רוזין בנושא האלימות נגד נשים ואולי כעונש, דיסטל וחברותיה הצביעו נגד".

5. מועדון המעריצים

כזה הוא הביביזם. חלול לגמרי, פייק מוחלט, פוזה שאין מאחוריה דבר. נתניהו הפך, לקול שופרותיו, למנהיג "ישראל השנייה", נציג החלשים, האיש שמייצג את עולם התורה, את ערכי היהדות, את החרדים והדתיים והשמרנים למיניהם. במציאות, נתניהו הוא המנהיג הרחוק ביותר מהערכים הללו ביקום כולו. הוא מולטי־מיליונר קמצן להחריד, נהנתן כפייתי, חילוני אדוק, זולל שרצים וסובא טריפות כיד המלך. סילבי גנסיה, עוד עובדת אומללה שנקלעה ל"מעון ראש הממשלה" בעידן נתניהו ועכשיו תובעת את "הגברת", הגישה השבוע באמצעות עו"ד אופיר שמשון את תצהירה לבית המשפט.

לא אלאה את קוראי הטור הזה בעשרות התיאורים המזעזעים של מה שקרה שם. מכיוון שהמשפחה הזו הוכתרה כנציגת השכבות החלשות ויראות השמיים עלי אדמות, אסתפק בסיפור קטן מתוך התצהיר. גנסיה, עולה חדשה מצרפת, אישה שסגרה את הפעוטון שניהלה מרוב התרגשות על שהתקבלה לעבוד בבית ראש הממשלה, שאותו העריצה, סיפרה את זה: "במועד נוסף, בנה של הגב' נתניהו, אבנר, הגיע למעון והשאיר את התפילין והסידור על השולחן. אני, אישה מסורתית ומאמינה, סידרתי את הסלון ואגב כך נטלתי את סידור התפילה ונישקתי אותו.

כשהגב' נתניהו הבחינה בכך, התפרצה בכעס לעברי בזעקות רמות ותוך כדי הטחת עלבונות והשמצות בדבר היותי 'מזוהמת', 'טיפשה', ו'סתומה'. מיררתי בבכי וניסיתי להסביר לה כי גם אני יהודייה וכי זה מנהגם של יהודים, לנשק סידור תפילה או ספר תורה שאותו מרימים. תחנוניי לא הועילו, והיא המשיכה בעלבונותיה הגסים".

גנסיה צריכה להודות למזלה על כי אינה אתיופית. אלה כלל לא הורשו לעלות ל"קומת המגורים". אגב, במהלך השנים התברר כי כל אותם עשרות אנשים שנפלטו, במצב צבירה כזה או אחר, מאותו קן קוקייה אשר בירושלים, נמנים עם ישראל החלשה. כמעט כולם מעריציו, במקור, של בנימין נתניהו. אני מניח שלשרלטן שמפיץ את תורת "ההגמוניה" שזוממת לחנוק את מתיקותם של בני "ישראל השנייה" תימצא גם תיאוריה המסבירה מדוע כל אלה קשרו קשר להדיח משיח מכהן מתפקידו, מבלי שהיו מודעים לכך.

6. לחץ סלולרי

באחד השבועות האחרונים סופר כאן על רפורמה חשובה (נוספת) שמוביל שר התקשורת יועז הנדל. לאחר שחילץ את מבצע פריסת הסיבים האופטיים מהביצה שבה היה שקוע במשך שנים, מפרק עכשיו הנדל את המונופול של גוף הנקרא "ועד הרבנים" על קווי הסלולר החרדיים. המהלך הזה נפיץ במיוחד, לאור העובדה שהשליטה הזו בחצי מיליון משתמשי סלולר שווה הון תועפות.

על הדרך, מנוצלת השליטה הזו גם לפיקוח חודרני על משתמשי הסלולר עצמם. המספרים ה"כשרים" שמונפקים להם, מאפשרים לרבנים לדעת אם מחזיק הסלולר הזה משתמש במכשיר "כשר" (כלומר חסום לאינטרנט) או לא. כל מי שפוזל הצדה ומנסה לאפשר לעצמו לקרוא חדשות דרך הסמארטפון, נלכד. קוריאה הצפונית בבני ברק.

הנדל, כפי שסופר כאן, מתכוון לפרק את זה. אין לו בעיה עם הפיקוח הרבני על צאן מרעיתם ועם המאמץ למנוע מציבור להיחשף לשלל האשפה המשייט ברשתות השונות ובאתרים מפוקפקים. יש לו בעיה עם מונופול, יש לו בעיה עם מניעת תחרות חופשית, יש לו בעיה עם זה שמחצי מיליון בני אדם נשללת האפשרות לשוק חופשי שיוזיל מאוד את השימוש בסלולר ובחירה חופשית במוצרי צריכה. והוא מתכוון ללכת עד הסוף.

שר התקשורת יועז הנדל (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)שר התקשורת יועז הנדל (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)


השבוע הוא קיבל בלשכתו משלחת של רבנים, אדמו"רים וראשי ישיבות. אחד המפגשים המוזרים ביותר אי־פעם שמעיד, בעיקר, על הלחץ העצום שהרפורמה הזו מעוררת בממסד החרדי. השתתפו במפגש, בין היתר: האדמו"ר מוויז'ניץ, הגאון רבי אליעזר יהודה פינקל, ראש ישיבת מיר וחבר מועצת גדולי התורה, הגאון רבי משה צדקה, ראש ישיבת פורת יוסף, חבר מועצת חכמי התורה הגאון רבי ראובן אלבז, ראש ישיבת 'אור החיים', הגאון רבי עמרם אופמן, הגאון רבי יצחק קולדצקי חתנו של הגר"ח קנייבסקי, והאדמו"ר מסטריקוב, שמוביל את המאבק נגד חנויות הסלולר בבני ברק. והיו רבים נוספים. לא זכור לי מפגש דומה אי־פעם.

בעקבותיו, פורסם בחלקים מהעיתונות החרדית שהנדל דיבר בזלזול אל הקהל הקדוש הזה (לא בציניות) וטען ש"אני העגלה המלאה". זכיתי לצפות השבוע בדבריו המלאים של הנדל. זלזול לא היה שם. אמת, הייתה. הנה, בקיצורים ועריכה, מה שאמר:

"אני מאוד מעריך את זה שבאתם. אני יודע שעשיתם מאמץ ומכבד את זה. האדמו"רים שכאן לא מכירים אותי, אני אשרטט לכם את תמונת המציאות. אני לא נוהג למרוח דברים. המציאות היום היא שרבים בחברה החרדית מחזיקים שני טלפונים. כשר, ולא כשר.

אנחנו במציאות שבה לפחות 50% מהחברה החרדית מחוברים לאינטרנט. אם אתם רוצים לטמון את הראש בחול, זה בסדר, אבל זו המציאות, אלה המספרים, אי אפשר להתכחש לזה. אתם רוצים למצוא לזה פתרון? זה בסדר. וכאן אנחנו מגיעים לפולמוס. אין לי בעיה עם התפיסה שלכם, להפך, אני מכבד אותה וחושב שהיא חשובה, שאתם לא רוצים שהאנשים ייפגעו מהתוכן שעובר באינטרנט. זה חשוב. אני לא חושב שאני דואג לילדיי פחות מאשר אתם דואגים לילדיכם, ואני חושב את אותו הדבר. הזכירו כאן את החפץ חיים, המשל של העגלה הריקה והמלאה. אני מרגיש שאני עגלה מלאה לגמרי. אני מכבד אתכם מאוד, ואני מרגיש נוח מאוד לשבת איתכם... בסוף, הוויכוח האמיתי הוא איך מתייחסים למדינת ישראל, והאם המדינה יכולה להסדיר את מה שקורה במרחב שלה. ואני אומר לכם, אי אפשר לאחוז את המקל בשני קצותיו.

אי אפשר מצד אחד להיות בפוליטיקה, להוביל, להנהיג, ואתם נמצאים בכל מקום במרחב החיים הציבורי, אולי חוץ מהעדה החרדית, ואני מכבד את זה, ומצד שני להגיד המדינה לא מתערבת. בעיניי זה לא נכון. השאלה היא במה המדינה מתערבת. מה היא עושה. וזה הפולמוס. אני רוצה שתהיה לכם אפשרות לחסום תכנים מזיקים לילדים שלכם. אבל אני לא מוכן שיחסמו לצורך העניין משרדי ממשלה או טלפונים לחירום. אני בעד שתהיה לכם יכולת לקבל מסלולים כשרים, אבל באותה נשימה אני אומר לכם שלכל אזרח חרדי מגיעה תחרות בשוק. ואני אומר לכם שאני מבין היטב את החשש שלכם, על התוכן שעובר בסמארטפונים, אבל באותה מידה אני אומר לכם שהעניין הזה משתמש בתדרים, והתדרים מתקדמים, זו הטכנולוגיה, אי אפשר לעצור אותה, לשם זה הולך.

בעוד שנתיים לא יהיה דור שני ושלישי, יצטרכו לעשות התאמות, וכשעושים התאמות תהיה תחרות. אזרחים חרדים צריכים לקבל את אותה הזדמנות כמו כל אזרח לקנות ולרכוש ולמכור כמו כל אזרח. זה מגיע להם. זה לא פוסל את הבסיס שעליו אנו מסכימים. קשה לי מאוד עם ההשוואות ההיסטוריות. אני לא אוהב שמשתמשים במושג שואה... עם ישראל קיים גם בזכות שירות בצבא וגם בזכות לימוד תורה וגם בזכות זה שיש לנו מדינה ריבונית.

אני פוגש אתכם כדי לשמוע, ואני לא אומר את זה מהשפה ולחוץ. כל דבר שנעשה, קודם נשמע ונקשיב לכם. לא אכפת לי איך תציירו את זה בתקשורת החרדית. זה לא רק שזה לא נגד היהדות או החברה החרדית, זה בעדה. התפיסה שלי ממלכתית, זה אומר שאני דואג לכל אזרח ישראלי בין שהוא מהעדה החרדית, ובן שהוא מצביע ש"ס או מצביע אגודה, למרות שהוא לא קשור אליי פוליטית, כי הוא אח שלי ואני דואג לו.

כן, ערבות הדדית. עם ישראל ערב זה לזה, גם אצלנו זה קיים, לא פחות מבחברה החרדית. הדיון יכול להיות הרבה יותר יעיל, אם נתייחס לאנשים שמולנו בצורה יותר רצינית. דיברתם על זה שאי אפשר להתפשר. גם אני מגיע ממקום שבו לא מתפשרים, שירתי בשייטת, בקומנדו הימי, לא מתפשרים שם, מסתערים כל היום וזה קשה. לא מתפשרים. אני פוגש אתכם כי אני מאמין שאתם מגיעים עם לב פתוח שרוצה לשמור על מה שקיים ולדאוג לילדים ולציבור, ואני מקבל את זה. בשני הצדדים יש אנשים רציניים שרוצים את טובת ישראל".

הרפורמה הזו חיונית ומסמלת את המאמץ להחזיר לחיים החרדיים את מרותה של המדינה. של הממלכה. אף אחד לא דורש מהם לשנות את אורח חייהם, ואף אחד לא שואף להעביר אותם על דתם. להפך. מן העבר השני, הם לא יכולים להמשיך ללכת עם ולהרגיש בלי. גם עליהם מוטלת מחויבות. גם הם צריכים להכיר ולכבד את כללי המשחק.

הרפורמה הזו פופולרית מאוד ברחוב החרדי. למעט קבוצה מצומצמת (המקורבת לאותו "ועד רבנים"), החרדים יודעים שהנדל צודק. הם גם אומרים, לוחשים, מסמסים ומאותתים לו את זה. הוא יודע. הרפורמה הזו היא רק סמל לצורך החיוני של החרדים להתנתק מעטיני השלטון ולבלות תקופת מה באופוזיציה. החיבור ההיסטורי שלהם לשלטון גרם נזק להם, לנו ולמדינה.

עד כמה שזה מזעזע, העובדה היא שעד שנות ה־80 אחוז הגברים החרדים שעבדו היה כ־80%, דומה מאוד לאחוז הגברים החילונים שעבדו, דומה מאוד לאחוז החרדים שעובדים בריכוזי החרדים בחו"ל. מהפך 77' שהעלה את הליכוד לשלטון הכניס גם את החרדים לתוך האוהל. זה היה אסון. מאז ועד היום ההשתתפות בעבודה צנחה בשיעורים ניכרים. היא מאיימת על הפריון, על הצמיחה, על המשק כולו. הברית הפוליטית בין החרדים לימין גרמה להתנוונותם של שני הצדדים. למען כו־לם, טוב שהממשלה הנוכחית עשתה אתנחתא עם הסיפור הזה. מוטב מאוחר.