בראשית הגיעה השאלה. "תגידי, מי המוזיקאי שפוגע בנשים?". לא עניתי, אבל הסקרנות, אוי, הסקרנות. ישבתי והקלדתי מילות חיפוש. אנחנו, בני האדם, אוהבים לחשוב על עצמנו כעל חלק מדבר גדול, בשעה שאנחנו חלק ממרחב מצומצם ונקודתי, איים זעירים שהמרחק הגיאוגרפי ביניהם כמעט שלא משפיע עליהם.
מהר מאוד הגעתי לטקסט מפרך של מישהו שזו לא הפעם הראשונה שהוא תופס טרמפים על אומללות של אחרים, ובמקרה הזה, אחרות. שם כבר נשתלו רמזים די ברורים. למחרת הטלפון צלצל. על הקו הייתה מפיקת מסיבות מהימים שהיו פה מסיבות. "שמעת?", שאלה. "את יודעת מי זה שמסמם נשים ואז עושה את מה שעושה, כן?". התמונה הלכה והתחדדה. יודעת מי זה. כמובן.
עד אותו רגע התייחסתי אליו כאל חצי קוריוז. בחור מוכשר, בעל יכולת לרקום מעשיות אוטוביוגרפיות וכמו אומן טוב, אחד שחתום על התקפי טנטרום פומביים. צועק, מתפרע, אבל כזה שסולחים לו כי הוא מקצוען ו"זה בא אצלו ממקום יצרי" או כל תיאור מוזר אחר שנועד לתרץ התנהגויות בלתי סבירות. עכשיו נוספה לרזומה הזה עוד שורה: אדם שפוגע בנשים, ואני לא נכנסת לתיאורים הגרפיים האלימים והדוחים שנשמעו לי כמו גרסה דלת תקציב של סצינות קולנועיות על חייהם של כוכבים גדולים שאיבדו את המצפן.
ואז קרה עוד משהו. מישהי העלתה בדיון קבוצתי שם נוסף של מוזיקאי ועוד מישהו הציע כיוון שאף אחד לא חשב עליו. עוד שם עלה, ועוד אחד והנה, יש לנו כבר חמישה חשודים. לכל אחד מהם אפשר לתפור תיק שיסודותיו מוצקים מאוד. עם כל אחד מהם התיאורים יכולים להתיישב. הם לא יודעים שעכשיו הם חשודים, ואולי לא רחוק היום שבו מישהו או מישהי יגיעו ויפעלו בשם הנקמה. יותר גרוע: דבק בהם כתם שאף פעם לא יהיה אפשר להסיר באמת. השם שלהם נקשר למעשה מאוד מסוים, ומאותו רגע כך הם ייזכרו. תמיד יימצאו האחד או האחת שיגידו: "אתם יודעים, אמרו עליו ש...".
יום אחד הגענו הביתה ומצאנו דף A4 מקופל יפה־יפה מבצבץ מתיבת הדואר שלנו. לפני שפתחנו אותו, משהו תפס את עינינו. התיבה שלנו לא הייתה היחידה שממנה בצבץ דף זהה. פתחנו וקראנו. היו שם האשמות חמורות על תפקודו של ועד הבית, כולל רמיזות על שוד הקופה. עכשיו, כל מי שהיו אי־פעם בוועד הבית יודעים עד כמה מדובר במשימה חסרת ברק וכפוית טובה, שכרוכה בעיקר בכאבי ראש, בתלונות ובנקישות בדלת בשעות לא שעות. וכמו שלימדה אותנו מפקדת הקורס בצבא: "צוערת טובה לא יודעת שהיא טובה. צוערת לא טובה, לעומת זאת, יודעת גם יודעת. יש מי שמעדכן אותה ונותן לה בראש".
"תמוה הדבר כי הוועד מסתיר את הדוחות הכספיים", נכתב שם, "האם יש לוועד מה להסתיר?". תמיד מצחיק אותי שאנשים משתמשים במליצות בשביל לחזק את הטיעון שלהם. הפעם זה לא הצחיק אותי בכלל. הוועד היה אנחנו. על המכתב שהיה מלא בהשמצות אף אחד לא חתם. פתאום כולם נראו לי מנוולים בפוטנציה. עם כולם הסתדר לי הרעיון שהם מספיק פחדנים בשביל לכתוב מכתב כזה מרושע ולא לחתום עליו. עברתי דלת־דלת ושאלתי: "זו את? אתה? אם יש תלונות, דברו איתנו. למה ככה?". התגובה המופתעת שלהם נראתה לי אמינה. למרות זאת קול קטן ניקר בי. אולי הם משקרים? אחרי הכל, מישהו הניח את המכתבים האלה בתיבות הדואר, וזו לא אני. יומיים התהלכתי שפופה מהעלבון. כולם נראו לי חשודים.
בסוף הגעתי אל שכנה מבוגרת. בהתחלה הכחישה. אחר כך, בלחץ החקירות, התוודתה שהיא זו שמאחורי המעשה. "למה לא פשוט ביקשת לראות את הדוחות? הרי הכל מסודר", שאלתי בעלבון. לפני שענתה, רצתי במורד המדרגות ואחרי כמה דקות חזרתי אליה מצוידת במגדל קלסרים משנות התנדבותנו בוועד הבית. הנחתי על מפתן דלתה ואמרתי: הנה לך. בהצלחה. על לוח המודעות תליתי שלט: "הוועד מסיים את תפקידו. כל החומר נמצא אצל גברת כך וכך. לבירורים, אנא גשו אליה".
כי אם כבר, אז שיהיה פנים אל פנים. לא באנונימיות, לא עם הטלת דופי באנשים שאולי לא עשו שום דבר. ואם עשו - שישלמו על מעשיהם כמה שיותר. סוף־סוף הבנתי למה סבתא שלי התכוונה כשנהגה לחזור על המשפט: "זה שגנב, עשה עוון אחד. זה שגנבו לו, מכתים חפים מפשע וצובר עוד ועוד חטאים". בשיחה הבאה שהגיעה עם השאלה מי המוזיקאי, עניתי: "לא יודעת. אני כן יודעת שברגע שתגיע אליי מתלוננת אחת, אעשה הכל כדי שהיא לא תישאר לבד והצדק ייצא לאור".
התרעות פיקוד העורף