בתחרות הצמודה הניטשת בין תגובות הפליאה על בחירתי לחיות את חיי בירושלים לעובדה שאני בוחרת שלא להשתמש ברישיון הנהיגה שלי - המתמודד השני הולך ומתקרב לקו הגמר. על השאלה מדוע אני בוחרת לא לנהוג, יש לי תשובה בהירה ומנומקת: אני נהגת די איומה.

רק פעמים ספורות עשיתי שימוש ברישיון שהצלחתי להוציא, בעיקר הודות לחמלה של הטסטר. הבהרתי בפניו שרישיון הנהיגה נועד לתוספת במשכורת ולמקרי חירום, ופרט לכך אין לי שום כוונות להשתמש בו. יש שעושות ועושים את זה טוב ממני. הוא האמין לי, ואני עומדת בדיבורי כבר לפחות שני עשורים.

עם השנים הצידוקים שלי מתעבים ולמדתי שמצב הביש המתמשך שגזרתי על עצמי יכול להוציא מתוכו תירוצים יפים. "אני אוהבת לפגוש אנשים חדשים ולהכיר מקומות דרך הרגליים", אני אומרת עם ברק בעיניים. "חוץ מזה, זו הדרך היחידה שלי לעשות קצת כושר". ואם נדמה לי שהשומעים לא השתכנעו דיים, אני שולפת את נשק יום הדין: "כלכלית, זה יותר משתלם מלהחזיק רכב שני. הרבה יותר". "האמת?", אני ממשיכה בחשיבות, "זה גם משתלם יותר מלהחזיק רכב ראשון".

כך יוצא שאני נואמת על יתרונות תענית הנהיגה, בשעה שבמציאות אני מתמרנת בין כל כלי הרכב האפשריים כמעט. הגעה לתל אביב, למשל, כרוכה בנסיעה שראשיתה ברכבת הקלה, אחר כך ברכבת או באוטובוס - תלוי בשעות העומס. ואז, בתוך תל אביב, מונית, אוטובוס או צעידה, והכל בסיעתא דשמיא, כי בתל אביב אפילו להולכי רגל יש פקקים.

מפונקת! יש שיקראו מהיציע, בחרת לא לנהוג, אז תהיי בשקט! ובכן, לא מפונקת. השבוע חיפשתי אוטובוס. בדיוק עבר. המתנה של 25 דקות בקור וברוחות לא נראתה לי מפתה. חיפשתי "תיק תק", שזה שירות חדש של אגד. רעיון לא רע, האמת, אבל לא תמיד פעיל. גם בשירות הזה הנסיעה הצפויה הבאה הייתה בעוד כחצי שעה. אז אמרתי: אצעד קצת ברגל, והתחיל גשם מאובק שאני לא מאחלת לאף אחד. הזמנתי מונית. עמדנו ועמדנו, הנהג החביב ואני בפקק. רק המונה רקד במרץ.

בזמן שעמלתי על הוצאת רישיון הנהיגה הבלתי שמיש שלי, ערכתי מגזין סטודנטים. יום אחד עלה במוחנו הרעיון לבחור ממשלה דמיונית, שכל כולה מושתתת על אנשי מקצוע. חשבנו שראוי למנות שרת בריאות שהיא פרופ' לרפואה עם ניסיון בניהול מערכות בריאות גדולות. מינינו כלכלן בכיר עם ניסיון עסקי נרחב לשר האוצר, פרופסורית למשפטים עם רקע של פעילות למען זכויות האזרח, ולתפקיד שר התחבורה מינינו מומחה לתחום, שיזם את חוק המאבק הלאומי בתאונות הדרכים. באותה שנה, אגב, מספר כלי הרכב המנועיים הגיע לכ־1.8 מיליון, מתוכם כ־1.4 מיליון כלי רכב פרטיים.

שר התחבורה שנבחר לקבינט האלטרנטיבי שלנו החליט שהנושא הראשון במעלה לטיפול היה פיתוח תשתית התחבורה: מערכת כבישים עם הרבה מאוד כבישים מהירים ומעקפים לתחומים האורבניים, ומערכת מסילתית שתיצור קשר יעיל ומהיר באמצעות רכבות מהירות ורכבות פרברים. כל זה בתיאום עם תחבורה ציבורית יעילה של אוטובוסים ומוניות.

אחת הדאגות שלו הייתה הצפיפות בכבישים, שהייתה כבר אז מהגבוהות בעולם. "כל בעיות הבטיחות, תאונות הדרכים ופקקי התנועה ילכו ויחמירו מאוד אם לא תפותח התשתית המתאימה, ובהתאם יעלה מספר ההרוגים והפצועים בכבישים", התריע. התמונה שצייר הייתה גרועה, אבל אופטימית יחסית למה שהגיע אחר כך. בשנת 2010 היו כשני מיליון כלי רכב פרטיים. עוד עשור קדימה, ובסוף שנת 2020, היו בכבישי ישראל כ־3.2 מיליון רכבי נוסעים פרטיים. תכף יגיע המשלוח החדש עם רכבי 2022.

83.20 שקלים. זה הסכום ששילמתי השבוע לנסיעה במרחק של פחות מ־5 קילומטרים, ואפילו לא בשעות השיא. כי, איך נגיד, המשפט התלמודי היפה "ירושלים של זהב" מקבל פרשנויות חדשות. ירושלים של מי שיש לו זהב, עדיפות לפלטינה. לחיות פה, סלחו לי, הפך לעסק כמעט בלתי אפשרי. חמש תאונות איימו על הנסיעה הקצרה־ארוכה, ורק הודות לערנותו של הנהג הצעיר (והמיואש) אנחנו לא ז"ל.

בזמן שתל אביב הוכתרה כעיר היקרה בעולם, ירושלים, כדרכה בקודש, עושה הכל בשקט, בצנעה - אבל בגדול. זה כך לא רק בירושלים. כמעט בכל מקום. ובבקשה אל תספרו לי על הפריפריה ועל הציפורים המצייצות שם. גם שם התשתיות חנטריש אחד גדול וכל יציאה מהבית כרוכה בפקקים. סליחה. לא בפקקים. בפקק אחד, מקצה הארץ עד קצה.

אז מה המסקנה? להפסיק להסתתר מאחורי המילים "פיתוח עתידי" ולהתעלם מההווה. בלי הווה אין עתיד. להתעקש בכל תחום על מינויים של כמה שיותר אנשים שבאמת יודעים על מה הם מדברים. לבחור ראשי רשויות שיידרשו להיבחן על היכרותם עם העיר ולהתחייב לנסוע אך ורק בתחבורה הציבורית. אף פעם לא מאוחר להתחיל.

תאקי חראקי (צילום: הילה גושן)תאקי חראקי (צילום: הילה גושן)

המלצתרבות

פסטיבל "החג של החגים" נחגג זו השנה ה־28 ברחבי חיפה ביוזמת בית הגפן, עם סיורים מיוחדים ומפגשים בין־תרבותיים לכל המשפחה. מחר, שבת, ייצא מבית הגפן סיור־משחק בשם "יד ביד" שיעבור ברחבי חיפה בעקבות רמזים (10:00־14:00, 70־10 שקלים למשפחה). תערוכת ציורי הילדים הארצית תיפתח ביום זה ותציג בספריית בית הגפן אומנות של ילדים יהודים וערבים מכל הארץ בנושא ״מחבואים״ (חינם).
עוד בחצר בית הגפן: מופע הקרקס הזוגי "לוקי" בשעה 15:00 ו"תאקי חראקי", מופע דו־לשוני לכל המשפחה עם שירי ילדים אהובים מהעולם הערבי בעיבודים מחודשים בשעה 16:00.
17.12־23.12, ברחבי חיפה, בית הגפן, בן־גוריון וואדי ניסנס. לפרטים: haifahag ,04-8525252

טוטו וחברים, גלידת תות  (צילום: עיצוב: אורית ברגמן)טוטו וחברים, גלידת תות (צילום: עיצוב: אורית ברגמן)

קריאה ראשונה

זוהי אומנות בפני עצמה, לכתוב ספר פעוטות שידבר אליהם באופן בלתי מתיילד, אבל כך שיבינו את משמעותן של המילים ואת מה שמאחוריהן. אומנות גדולה לא פחות היא לחבק את המילים באיורים שאפשר לצלול אליהם. אם זו גלידרייה, לחוש את הטעמים ואת הצבעוניות. אם זה בים, לחוש את חמימותו של החול ואת הגלים המלטפים, וכך הלאה.

המאיירת והכותבת אורית ברגמן שולטת בשתי האומנויות האלה להפליא. סדרת "טוטו וחברים", פרי יצירתה, התחדשה עכשיו בשלושה כרכים עם קורותיו של טוטו הפילון התמים והשובב וחברי "מחבואים", "גלידת תות" ו"שלי מהבית". שלושתם עוסקים בדברים שיכולים לטרוד את מנוחתם של קטנטנים: רכושנות, קנאה, כושר המצאה ויישוב מחלוקות, והכל בהומור ועם ליווי של דמיון מפותח.
"טוטו וחברים", כתבה ואיירה: אורית ברגמן, הוצאת כנרת. 74 שקלים 

טוטו וחברים, שלי מהבית  (צילום: עיצוב: אורית ברגמן)טוטו וחברים, שלי מהבית (צילום: עיצוב: אורית ברגמן)