לטור המלא של בן כספית:

אין צדק בפוליטיקה

שבוע טוב עבר על נפתלי בנט. בפעם הקודמת שבנט שידר שהוא מבסוט, זמן קצר לאחר הקמת הממשלה, געו הביביסטים בצחוק וכמעט נחנקו מנחרות בוז. הם היו משוכנעים שהממשלה היא תולדה של נישואי קרובים ונולדה בלידת עכוז, מה שמבטיח לנו שתיפח את נשמתה בטרם תיבש השליה.

הם טעו. הממשלה קמה, התייצבה, התבססה, העבירה תקציב, התגברה על זן הדלתא בלי לסגור ולו פיצוצייה אחת, הנהיגה שורה של רפורמות, מנהלת מדיניות ביטחונית תקיפה (בסוריה), משקמת את יחסי החוץ של ישראל עם מדינות המעגל הקרוב והרחוק ועובדת קשה. יש קלקולים, יש תקלות, יש סקנדלים בין השותפים השונים, אבל אף אחד לא חולם לעזוב, כי לאף אחד אין לאן ללכת, ובעיקר כי הממשלה הזו עושה דברים חשובים וחילצה את מדינת ישראל מחוטפיה.

אט־אט הומרו הבוז והצחוק הביביסטי בצווחות געוואלד עולות ויורדות. השבוע קרו, במקביל, שני דברים מדאיגים: החוק המאפשר לשוטרים להיכנס ולחפש בבתים פרטיים ללא צו חיפוש עבר בקריאה ראשונה, ומכתב שכתבה היועמ"שית במשרד ראש הממשלה למשפחת נתניהו, ובו דרישה להחזיר לאלתר 21 מתנות ש"נעלמו" בתהליך העקירה (של משפחת נתניהו מבלפור). רק שלא יחליט מישהו לנצל את החוק החדש ולהיכנס לבצע חיפוש פתע בקיסריה, או בדירה ברחוב עזה בירושלים, או בבית ברחוב הפורצים, לשם הועברו רוב הקרטונים שארזה הגברת, בידי רב־המשרתים אפי אזולאי.

ובעוד בנט מתענג השבוע על מנעמי השלטון, התרוצץ קודמו המיוזע והנפחד וניסה לקושש מקופת המדינה עוד כמה חודשים של מכונית, נהג ומאבטחים (לרעייתו ושני בניו). בעוד נתניהו מצלם את הסרטון שממנו אפשר היה להבין שנחטף, שבו הוא דורש מהמדינה להמשיך להסיע את רעייתו ובניו ממקום למקום, טס בנט לקצור את פירות השלום (של נתניהו) באבו דאבי. ובעוד מסע ההסתה והיבבות של המשפחה המלכותית לשעבר שוטף את הרשתות ומעורר בעיקר רחמים, ישב ראש הממשלה בנט לארבע שעות של ארבע עיניים עם שליט האמירויות מוחמד בן זאיד (MBZ), שאותו מכנה בנט בשיחות סגורות "הארכיטקט של המזרח התיכון החדש". אין צדק בפוליטיקה.

או שדווקא יש: בנט הוא ילד הכאפות הנצחי של נתניהו. המתנה שלא מפסיקה לתת ולהיחבט. הוא ואיילתו הושלכו מהלשכה פעם אחת, ועוד פעם, ושוב ושוב. בכל דור ודור, רגע לפני הבחירות, היה נתניהו שולף את הקשית המפורסמת ומרוקן את כוס המנדטים המיותמת של בנט כרצונו. גם כשכיהנו כשרים בכירים בממשלתו, לא הייתה להם דריסת רגל במעון המלכותי או במטוס הנשיאותי. הוא פיטר ומינה אותו בקצב שבו מחליפים גרביים. כשמינה אותו לשר הביטחון, הפך את זה לבדיחה. כשפיטר אותו מתפקיד שר הביטחון, הוסיף לזה השפלה. הרי מי שהחליט להסיר מעל בנט את האבטחה שלושה חודשים לאחר שנפרד מתפקיד שר הביטחון, זה נתניהו. מעשה שמעיד על שנאה תהומית וחוסר אחריות קיצוני: שר ביטחון חשוף לכל הסודות הרגישים ביותר של המדינה. מדובר כאן לא רק באבטחתו של בנט, אלא גם באבטחת הסודות שהוא אוצר בקרבו. אבל לנתניהו, או למי מבני ביתו, היה חשוב יותר להשפיל את בנט. למרות זאת, בנט לא פצה את פיו.

לעקוב אחר הכסף

"ילד הכאפות" הוריד השבוע חתיכת כאפה לקיסר המודח. עכשיו הוא בבלפור. מי שתחנוך מתישהו את המטוס המלכותי, זו גברת אחרת. הממרה שלפיה "כל מי שדרכת עליו בדרך למעלה, ינקום בך כשתהיה בדרך למטה" התגשמה במלואה, ובאופן מושלם. רק מי שמבין את המציאות בתוך קן הקוקייה אשר בקיסריה יודע שאין בתפריט הפעולות האנושיות מעשה חמור ונורא יותר מליטול מהגברת את מכוניתה ומאבטחיה. בעצם, יש: ליטול את זה גם מילדיה. זה משול לרצח עם.

אגב המתנות. לו היה בישראל יועץ משפטי לממשלה אמיץ, חותר למגע וחסר פשרות, אב המעון לשעבר בבית ראש הממשלה, אפי אזולאי, היה צריך להיות בחקירת משטרה. הוא זה שנצפה מעביר את הארגזים לבית ברחוב הפורצים (אחד ממעונות המשפחה). שיסביר איפה המתנות. אזולאי עובד עכשיו בליכוד. כלומר, ממשיך לשרת את הגברת על חשבוננו. ממה שאני מבין, סבלנותו מתקרבת לקצה.


יש עוד הרבה אמת שטרם יצאה לאור בכל הקשור ל־12 השנים המסואבות שעברנו. השבוע עלתה לכותרות יחידת "מגן" במשרד ראש הממשלה. היחידה האחראית לאבטחה ונמצאת תחת מרותו של אלון חליוה, קצין הביטחון של המשרד. חליוה זה, הוא אפי אזולאי עם ארומה ביטחונית. במהלך השנים הפכה יחידת "מגן" לסוג של מכבסה המיועדת להכשיר הוצאות שונות, משונות ואינסופיות שהופלו שוב ושוב על קופת המדינה, באמתלה "ביטחונית". כל מה שצריך עכשיו זה "לעקוב אחרי הכסף". Follow the money. לפענח את מה שכל עובד זוטר במשרד ראש הממשלה יודע. המנגנון היה כזה: הדרישה הכספית נדרשת, מועברת על ידי דרורית שטיינמץ, המשת"פית הראשית של המשפחה במשרד ראש הממשלה, ישירות לאלון חליוה, שמאשר שמדובר בצורך ביטחוני, ומאפשר לאשר את ההוצאה.

מדובר במיליונים. ותיקי המשרד נזכרים איך דרשה מי שדרשה להחליף את המנגל העתיק בחצר בקיסריה. מנגל שהגיע, בזמנו, עם הבית עצמו (שנרכש מכונס נכסים). מנגל שכבר אז לא היה ראוי לשימוש. ולפתע נזכרה מי שנזכרה שהמנגל דורש החלפה כי "המאבטחים כל הזמן פותחים וסוגרים אותו כדי לחפש מטענים". אז אם השב"כ קלקל, שהשב"כ יחליף. וגם המדרכה. כן, המדרכה בכניסה האחורית. צריך להחליף את המרצפות, כי "ראש הממשלה הולך כאן ויכול ליפול".

אני חוזר על מה שכבר פורסם כאן פעם, ונחשף במהדורה החדשה של ספרי: אפי אזולאי, אב הבית במעון ראש הממשלה, נתפס על ידי השב"כ כשהוא דורש ולוקח שוחד מספקים לבית ראש הממשלה, במהלך עבודתו. הוא הודה, הודאה כתובה. ראש השב"כ נדב ארגמן הודיע על כך, בעל פה ובכתב, לראש הממשלה. כולם היו בטוחים שתוך עשירית שנייה יהפוך האזולאי הזה להיסטוריה. בכל זאת, האיש עובד במקום הרגיש במדינה. בינתיים אלה שהיו בטוחים, הפכו בעצמם להיסטוריה. אזולאי נשאר. ההוראה יצאה מבלפור, כמובן. ולא בפעם הראשונה.


פעם פרסמתי ששף שהחל לעבוד במעון ונשא חן בעיני הגברת, נכשל בתחקיר הביטחוני. השב"כ הורה להרחיקו. מה קרה, לדעתכם? הוא עבר לעבוד מווילה שוקן, המהווה חלק מהמתחם המאובטח של מעון ראש הממשלה. בפרשת אזולאי, החמורה בהרבה, ראש הממשלה נאלץ להתכופף. אחריו התכופפו היועמ"שית במשרד, שלומית ברנע, היועמ"ש לממשלה מנדלבליט, השב"כ וכל השאר. אירוע מטורלל לחלוטין, ספק אם היה קורה בקוריאה הצפונית. כל שדירת הפיקוד, כל הרגולטורים, כל שומרי הסף, כולם קרסו.

"שלוש שנים", הזכיר לי מישהו שעבד שם בתפקיד בכיר מאוד, "היה אסור להיכנס לחדרו של עזרא סיידוף, רק מהפחד שלא יהיה עד מדינה". סיידוף היה המוציא והמביא (בעיקר מביא) של גברת נתניהו בדור הקודם. הוא לא עמד בלחצים, הסתבך, נחקר, קרס והושעה. לא העזו להחליף אותו. שמרו על החדר שלו נעול, המפתחות אצל דרורית. המחליף שלו, שהובא במיוחד כדי לרצות את הגברת, סירב לרצות את הגברת. מה שהכי מפליא כאן זה שדווקא השלטון החדש, של בנט, נפטר מאותו מחליף ישר והגון. דרורית שטיינמץ עוד שם, כמו שלומית ברנע. אפי אזולאי ממשיך להשתכר מקופת המדינה, והמנכ"ל של נפתלי בנט, יאיר פינס, מתנהג כמו עיזה עיוורת. מסתבר, כאמור, שלא תמיד יש צדק.

המשימות של נתניהו

מה האסטרטגיה של נתניהו? תאזינו לשופרות: הם על הראש של יאיר לפיד. הצורר החדש. נקודת המשבר הבאה של הממשלה היא התקציב הבא וההחלפה בין בנט ללפיד. חובה לקעקע את הלגיטימציה של לפיד עד עפר. אלא שבינתיים זה לא מתרומם. להפגנות למען נתניהו מגיעים בודדים. אותם קולות, אותם גידופים. ההפגנה הגדולה משכה בקושי 3,000, באדיבותם של החרדים והסרוגים. הימין לא יוצא לרחובות. אין לו סיבה. אין אוסלו, אין התנתקות, אין מו"מ מדיני, אין פינוי התנחלויות. יש רק מאמץ פתטי להחזיר את ביבי.

נתניהו עצמו עסוק במשימה אחרת: לפרק את כל הימין שמימינו. מדובר בתקווה חדשה של גדעון סער וימינה של נפתלי בנט. העובדה שסער נטל מנתניהו שלושה מנדטים היא שהפילה אותו. היא, ולא שום דבר אחר. נתניהו יודע את זה. סער ובנט, לפניהם ליברמן, קראו תיגר על המונופול של נתניהו על הימין. בלי המונופול הזה, אין נתניהו. אז הוא הולך בכל הכוח על הראש של סער ובנט. לפי הסקרים, הוא די מצליח.


מי שגורם שם את הנזק המרבי, הוא יו"ר הציונות הדתית בצלאל סמוטריץ'. לסמוטריץ' יש גרסה: הייתה לו ביד, נצור וחתום, ממשלת ימין "על מלא". היו חוזים, היו טיוטות, הכל היה סגור. אבל נפתלי בנט, מספר סמוטריץ', כששמע את הפרטים, סיכל במו ידיו את האפשרות הזו כדי להקים את "ממשלת השינוי". כלומר, כדי למכור את המדינה לערבים (לא יודע כמה הערבים שילמו על המדינה, אבל הם בינתיים עושים עבודה לא רעה בכלל).

בצלאל סמוטריץ' (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)בצלאל סמוטריץ' (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

סמוטריץ' מספר את הסיפור הזה בכל מקום. ברדיו, בטלוויזיה, במאמרים (האחרון שכתב על זה היה עקיבא נוביק). יש רק בעיה אחת: את ההוכחות, החוזים, הטיוטות וההתחייבויות שומר סמוטריץ' לעצמו. הוא לא רוצה לפגוע באמינותו, הוא לא רוצה "לשרוף" אנשים שנתנו בו אמון. אגב, זה יפה מצדו (בלי ציניות). לאחרונה נודע לי שבמהלך אותו מו"מ להקמת אותה ממשלת ימין, הסכים סמוטריץ' לתת לבני שיחו ערבות בנקאית, כדי להבטיח שהממשלה שאותה תכנן להקים, קום תקום. הוא הבין שלמילה של נתניהו איש לא יאמין אף פעם (חוץ מהשופרות כמובן), אז הוא נאלץ לעמוד בפרץ. זאת ועוד: על פי המידע שהגיע אליי השבוע, הוא גם הסכים לתת ערבות פוליטית: אם זה לא יקרה, אמר סמוטריץ' לבני שיחו, אני אתמוך, מבחוץ או מבפנים, בממשלת שמאל. כך, חד וחלק.

מסלול עוקף רע"מ


על מה סמוטריץ' מדבר? לדבריו, היו לא אחד, לא שניים, אלא שלושה מסלולים אלטרנטיביים לממשלה נטולת ערבים. מתוך השלושה אני יודע כרגע לפענח שניים. הראשון, כפי שנחשף בספרי, מסלול העריקים שרן השכל וזאב אלקין. הבעיה היא שאיילת שקד התקשרה לאלקין ולהשכל ברגע האמת ושאלה אותם, בדיסקרטיות, אם אכן יערקו מתקווה חדשה כשהמנדט של לפיד יסתיים ויעבור לכנסת. הם השיבו בשלילה. לאלקין הוצע תפקיד יו"ר הכנסת לאלתר. להשכל הוצע תיק ממשלתי בכיר. הסמוטריצ'ים טוענים שהשכל ואלקין לא היו יכולים להגיד לשקד את האמת.

מסופקני. למה לא? הם ידעו ששקד מתה להקים ממשלת ימין. היא בצד שלהם. מיותר לציין שכולם, חוץ מסמוטריץ', מכחישים את האפשרות הזו. גדעון סער, הבוס של השכל ואלקין, היה מוכן להקים ממשלת ימין בתנאי קטן אחד: שנתניהו לא יעמוד בראשה. יתכבד ויזוז הצדה לטובת בכיר אחר בליכוד. ובכן, במקום לזוז הצדה, נתניהו הזיז את כל הבכירים הצדה. ולכן זה לא הסתייע.

המסלול השני מעניין הרבה יותר. קוראים לו בני גנץ. כן, כן. לפני שאתם מתפוצצים על גנץ, נדמה לי שזו זכותו הלגיטימית, אחרי כל מה שעבר עליו, לנהל מו"מ שיאפשר לו להיות ראש ממשלה. לא הוא ניהל את המו"מ הזה, אלא נציגיו. הוא שמר לעצמו, כמו שנתניהו עושה תמיד, "מרחב הכחשה". אם זה יבשיל, סבבה. בני גנץ יהיה ראש הממשלה. אם זה לא יבשיל, שיירקב. מה לו ולזה?

המתווה היה כזה: תוקם ממשלה עם כחול לבן והליכוד. גנץ יהיה ראש ממשלה. מלא־מלא. נתניהו לא יהיה חליפי, אלא יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. כן, מה ששמעתם. מפלגות הימין והחרדים בפנים. השמאל והערבים בחוץ. נותרה סוגיה קשה: תיק המשפטים. הליכוד דרש אותו לעצמו, אלא מה. נציגי גנץ סירבו. הוצעה פשרה: ימונה לתפקיד מישהו מחוץ למערכת הפוליטית, אישיות משפטית מוערכת, שתהיה מקובלת על נתניהו וגנץ, וקרובה לגנץ. הובא אפילו שם.

האם יש בסיפור הזה גרעין של אמת? כן. המו"מ הזה התנהל. האם היה לו שמץ של סיכוי להתגשם? נדמה לי שהסטטיסטיקה מוכיחה שלא. כשמדובר בנתניהו, אין לשום דבר סיכוי להתגשם, אלא אם כן מדובר בהמשך שלטונו של נתניהו. בהקשר הזה, אולי, היה מוכן סמוטריץ' לתת את הערבות הבנקאית שלו. ואת הערבות הפוליטית. אבל עד שהצדדים הבינו מה קורה ועד שהעסק התארגן, הזמן נגמר. בנט ושקד היו צריכים לקבל החלטה. הם שבעו מרורים מהבטחותיו של נתניהו. כזכור, רק חצי שעה קודם, במהלך שומר החומות, התכחש נתניהו לכל מה שהבטיח להם כמה דקות לפני כן (הצטרפות לליכוד, שריונים וחצי המלכות). אז למה שהם יקנו תסריט מוזר כזה, שגנץ עוד לא אישר, נתניהו עוד לא קיים ורוב הציפורים שלו עדיין על העץ?

זאת, ועוד: בפגישה המפורסמת של שקד עם סמוטריץ' אצל הרב דרוקמן, היא באה אליו בבקשה פשוטה: אנחנו נלך איתכם ונחתום על המסמך של נתניהו, הציעה שקד, נוותר על הקמת ממשלת שינוי ונעבור ל־21 ימי המנדט של הכנסת, בתנאי אחד. מה התנאי, שאל סמוטריץ'. שאתה תערוב לי שאם בשלושת הימים האחרונים של המנדט אנחנו רואים שהממשלה שאתם מבטיחים לא קמה, אתה מצטרף לממשלת 59 (תמיכת רע"ם מבחוץ). לזה, סמוטריץ' לא היה מוכן להתחייב.

איילת שקד (צילום: נעם ריבקין פנטון, פלאש 90)איילת שקד (צילום: נעם ריבקין פנטון, פלאש 90)

יכול להיות, אומרים בסביבת בנט ושקד, שמצפונו של בצלאל נוקף אותו היום מכיוון שהוא זה שמנע הקמת ממשלה בראשות נתניהו, אז הוא מנסה לשכתב את ההיסטוריה. ועוד משהו: אם הממשלה הזו עם רע"ם היא סוף הציונות, שואה שנייה וחורבן בית שלישי, למה הוא לא פשוט קם ומצטרף אליה? יש לו יותר מנדטים מלרע"ם. אלמנטרי, דיר בצלאל, לא?


צבא ההצלה למדינה


הנס מגולם, לעניות דעתי, בשניים: השר לשירותי דת מתן כהנא, ושר התקשורת יועז הנדל. בואו נפתח בכהנא: גדל בבית גמליאל, ישיבת נתיב מאיר, מדריך בבני עקיבא. ציונות דתית קלאסית, אבל של פעם. בסוף התיכון עבר את גיבוש שייטת 13, התקבל לשייטת, אבל גם לקורס טיס. בסוף חתם ויתור על טיס והלך דווקא לסיירת מטכ"ל. כלומר הברנש הזה עבר את שני הגיבושים הללו. סיים שירות כלוחם בסיירת מטכ"ל ובמקום להשתחרר, הלך לקורס טיס. הפך לטייס קרב מצטיין. מפקד טייסת F16. השתחרר בדרגת אלוף משנה לאחר 25 שנות טיסה קרבית. לאחרונה מסתובב עם מאבטחים, לאחר שהוצמד לו "דין רודף", בגלל רפורמת הכשרות, או משהו.

נעבור ליועז הנדל. נולד בפתח תקווה וגדל באלקנה. משפחה דתית לאומית. בתיכון הוריד כיפה, אבל נשאר שומר שבת ומצוות. התנדב לשייטת 13. השלים מסלול בקומנדו הימי, עבר קורס קציני חי"ר, חזר לשייטת, שם היה מפקד צוות ומפקד פלגה. השתתף בענבי זעם. השתחרר מצה"ל אחרי קרוב לשבע שנות שירות, אבל המשיך להתקדם במילואים והגיע לדרגת סגן אלוף. היה גם תקופת מה בשב"כ. לחם בלבנון השנייה ובעופרת יצוקה.

שני אלה, שקורצו מחומר זהה, מובילים עכשיו את מסע ההצלה של מדינת ישראל. הם נלחמים באוטונומיות שקמו כאן. הם מנסים לפרק את השבטיות. הם מובילים רפורמות חשובות שנועדו להחזיר את ישראל למה שהייתה אמורה להיות במקור: מדינה ריבונית בניהול ממלכתי. הנדל, שפגש לאחרונה משלחת מכובדת של אדמו"רים, רבנים וראשי ישיבות, נשא בפניהם את מה שמכונה היום "נאום האוטונומיות" (שעיקריו פורסמו כאן). זהו המשך ישיר ל"נאום השבטים" שנשא הנשיא ריבלין בתחילת כהונתו. הוא, כמו כהנא, יודע שזהו רגע האמת שלא יחזור. ההזדמנות הנדירה שנקרתה לנו, לפרק את האיים העצמאיים שמשגשגים כאן, לפני שיסכנו את עצם קיומה של המדינה.

אל תזלזלו ברפורמת הכשרות של מתן כהנא, שלא באה לפגוע בכשרות, אלא להפך: לגוון אותה, להכניס תחרות, להפסיק את המונופול שהביא לתעשיית שחיתות משגשגת ולדיקטטורת כשרות מושחתת. רפורמת הגיור, אם אכן תקרה והחזרתו של מתווה הכותל, אותו כנ"ל בדיוק. אחרי שהצנחנים שחררו את ירושלים ב־1967, הגיע הזמן לשחרר את הכותל מלפיתתם של הקנאים האורתודוקסים. הוא שייך לכולם. חילונים, דתיים, רפורמים, קונסרבטיבים. מה בסך הכל רוצים לעשות כאן? לתת לזרמים שונים ביהדות את הפינה הכי נידחת ומרוחקת שיוכלו להתפלל ללא הפרעה?

הנדל הולך עכשיו על רפורמת הניוד בסלולר ומפרק את אחד המונופולים הרקובים ביותר שהביאו עלינו החרדים - "ועדת הרבנים לענייני תקשורת", מונופול שמשליט טרור על חצי מיליון משתמשי סלולר חרדים. תודה לאל שהפך גם את החלטת שר הפנים הקודם, אריה דרעי, שסירב לחייב קבלנים למסור דירות חדשות לדיירים עם תשתית סיבים אופטיים. למה? בכלל הסכנה הנוראית של האפשרות שיהודים חרדים יהיו מסוגלים להתחבר לאינטרנט.

תחשבו רגע מה המדינה שלנו צריכה יותר: מנהיגים ואזרחים כמתן כהנא ויועז הנדל (שאני לא חולק איתם את רוב משנתם המדינית, כידוע), או כמה שיותר דרעי'ז, גפני'ז וליצמנים. דרעי, עבריין מורשע שדמם של 45 נספי אסון מירון מרוח על ידיו, ליצמן, הלוחש לפדופילים וחשוד בעבירות קשות, וגפני, שהתנחל בוועדת הכספים של הכנסת משל היה החשב הכללי.

"מה שחשוב", אמר לי השבוע הנדל, "זה שאנחנו לא מתרפסים בפניהם. זה נגמר". הוא המחיש את זה הלכה למעשה כשפירק את דודי אמסלם השבוע מעל דוכן הכנסת. "אפשר היה לטמון את הראש בחול עוד עשור או שניים", אומר הנדל, "אבל זה היה מוליך אותנו לאבדון. המדינה צריכה או חוקה מסודרת שתגדיר אותה, או פשוט לשבור את האוטונומיות שמאיימות על ריבונותה.

רק עכשיו מתגלה הריקבון במירון, איזה אוטונומיה שגשגה שם שנים, עד האסון. צריך להבין, אי אפשר להמשיך לנהל מדינה של שבטים. יש לנו אידיאה: האזרחים צריכים להיות חלק מהמדינה. לשרת בצבא או בשירות אזרחי, ללמוד, לעבוד, לשלם מסים, לציית לחוק, לתרום לחברה, לכלכלה. אי אפשר להמשיך עם האוטונומיה החרדית מצד אחד, והאוטונומיה הערבית מצד שני. אם לא נתעשת, עלול להיות מאוחר מדי. ראינו בשומר החומות מה קורה עם האוטונומיה הערבית, ואני שמח שהממשלה משקיעה עכשיו הרבה כסף ומאמצים בניסיון לפתור את זה. ובקורונה ראינו את האוטונומיה החרדית. אם לא נפתור את זה עכשיו, זה לא ייעלם. זה לא כן או לא ביבי, זה עצם קיומנו כאן".

אם כבר אתה מזכיר את ביבי, אמרתי לו, התעצמות האוטונומיות האלה קרתה במשמרת שלו. "נכון", אמר הנדל, "מה שקורה עכשיו זה ההשלכות מכהונתו הארוכה. הוא מכר את האידיאה בשביל שלטון. הוא ויתר על המדינה לטווח הארוך, בשביל הטווח הקצר. הוא לא הפעיל את הריבונות מול האוטונומיה החרדית והערבית. אנחנו מנסים עכשיו לתקן את זה. זו הזדמנות שלא תחזור".



טרנזיט משוריינת


אי אפשר בלי מילה טובה לאיילת שקד. היא מנהלת מלחמת חורמה רבת־שנים נגד מסתנני העבודה שכבשו את דרום תל אביב. בעיקרון, היא צודקת. בפרקטיקה, קצת פחות. היא הייתה שרת משפטים ימנית שמרנית, והיא גם שרת פנים ימנית שמרנית. על הרקע הזה, הופתעתי מאוד כשהיא מצאה מתווה שיאפשר להשאיר בארץ את הילדה דניאל לב, ששברה את כל הלבבות שנתקלו בסיפור שלה.

דניאל היא בת לאב ישראלי יהודי ואם תאילנדית. הם התאהבו, נישאו, התגוררו בארץ והביאו לעולם את דניאל. אבל אביה לקה בדום לב ומת במפתיע. משרד הפנים הוציא צו גירוש לאמה. דניאל יכולה להישאר כאן, כמובן, אבל היא לבד בעולם. ילדה קטנה. איך תישאר.

שקד הפגינה חשיבה יצירתית והמתווה פשוט ואנושי: אמה של דניאל, קלוטילדה, תכבד את פסק הדין (שקבע שעליה לעזוב את הארץ), ותחזור לתאילנד בסמוך להגשת הבקשה של רשות האוכלוסין לבית המשפט. עם הגעתה לתאילנד, תגיש האם בקשה חוזרת לשוב לישראל, ורשות האוכלוסין תשיב לה תשובה חיובית בתוך 30 יום. מדובר במקרה יוצא דופן, והדרך שבה נפתר מונעת ממנו להפוך לתקדים שינוצל בעתיד על ידי אחרים. מצד אחד, פסק הדין ייאכף. מצד שני, הילדה תגדל במקום שבו נולדה, עם אמה. שקד הוכיחה שאפשר להיות ימני, שמרני ואנושי. המדינה תשרוד את זה.

אגב שקד וסידורי אבטחה, מעטים יודעים שבעלה, אופיר, עבר לאחרונה הכשרת נהיגה מיוחדת על רכב משוריין כבד. מעשה שהיה כך היה: לבני הזוג שני ילדים. בנסיעות משפחתיות, סופ"שים וכו', הם שש נפשות: אבא, אמא, שני ילדים, מאבטח ונהג. מכיוון שנקבע כי נדרשת אבטחה סביב שקד (עקב האיומים הרבים שספגה), נאלצת המדינה בכל פעם שהמשפחה יוצאת לנסיעה מהסוג הזה לשכור טרנזיט ממשלתית משוריינת יקרה להחריד. שקד הציעה שבעלה, אופיר, ינהג על הרכב המשוריין הקיים, והמדינה תחסוך את שכירת הטרנזיט. המדינה סירבה.

אבל אופיר נוהג ביומיום על F16, אז הוא לא יכול לנהוג על טרנזיט משוריינת? המדינה התעקשה. אז אופיר עבר הכשרה מיוחדת ועכשיו הוא יכול, סוף־סוף, לנהוג את הטרנזיט המשוריינת, זה מוריד את הצורך בנהג ואת הצורך בטרנזיט השכורה. ובא לציון גואל.

משהו קטן לסיום: הטריגר של הביביזם לצווחות על "סוף הדמוקרטיה" הוא החוק שמתכוונת הממשלה להעביר שלפיו אפשר יהיה, בצו שופט, להסיר מרשת האינטרנט והרשתות החברתיות פרסומים פוגעניים או שקריים. מלחמה בפייק ניוז. הביביסטים בטנטרום, שאותו מובילים האב (בסרטונים על "קץ הדמוקרטיה") והבן (שהוסיף את דגל קוריאה הצפונית לחשבון הטוויטר שלו).

הליכוד, מפלגה שנחטפה, צייצה השבוע סדרה ארוכה של ציוצים נגד החוק הנוראי הזה. פתאום נזכרתי בדובר הליכוד, זה שאחראי על הציוצים. לאיש קוראים אלי ורד חזן. לא מזמן פורסם סרטון (דפנה ליאל) שבו נואם חזן בפני פעילים בספטמבר בשנה שעברה. זה מה שאמר, מילה במילה: "האמת לא משנה יותר, העובדות לא משנות יותר. אגב, אני לא תמיד הייתי כזה. הפכתי להיות כזה... אני (מילה לא ברורה) פייק ניוז כתגובה להם, אני לא הייתי כזה, עניינה אותי רק האמת, אבל הגעתי למסקנה שאנחנו צריכים להיות טראמפ. האנשים האלה לא מבינים בטוב. הם מבינים רק במלחמה. אתם רוצים מלחמה ברשתות? ניתן לכם מלחמה ברשתות".

סוף ציטוט, מה שהיה להוכיח.


[email protected]

אני לא חושב שסמוטריץ' משקר. האיש קיצוני מסוכן, אבל הוא היום אחד הפוליטיקאים האמינים במדינה (מה שמוכיח לאן הגענו). אני חושב שהוא אונס את המפה ומאמין לכל התסריטים, החוזים, הטיוטות, ההבטחות ובנייני הקלפים שנבנו אז סביב נתניהו, במאמץ נואש להציל את האיש שרימה את כולם. בשורה התחתונה, בנט ושקד נתנו לנתניהו את האפשרות להקים ממשלה, אבל הוא לא הצליח. לגרור את המדינה לבחירות חמישיות היה ממיט על כולנו, מימין ומשמאל, ערבים ויהודים, אסון כבד. הם קיבלו את ההחלטה הנכונה, לטובת המדינה. הממשלה שהקימו היא נס שקרה לנו.