מה שמדהים בפוסט שהעלה בפייסבוק השחקן־במאי־קריין אייל גפן ("אני עומד עם חזה נפוח מול איזה ילד צעיר בארומה ומבקש לקנות כוס קפה… החתיכת ילדון פספוס הזה לא הכיר אותי... חמישים שנה על הבמה, על הבד, מאחורי המצלמה… והילד האבוד הזה לא הכיר אותי… למה שיכיר אותי, לא הצטלמתי לאיזה תוכנית אוכל שצווחים עליך כמו במחנה ריכוז") - הוא בעצם כתיבתו. 

המחשבה של כוכב בינוני מסוף האלף הקודם על כך שאף אחד כבר לא מזהה אותו היא עצובה, פתטית, אבל היא פרטית. אתה לא מצפה לראות אדם בעליבותו זועק להכרה בדיעבד. הוא בעצם מודה שכל שנות פעילותו היו רק למטרה אחת: להיות מפורסם, שזו בדיוק הביקורת שלו על דור הסלבס הנוכחי.

המבחן הגדול של גפן הוא עכשיו, בסוף 2021, בבגרותו, כשהוא בן 71 ורוב העשייה שלו מאחוריו. והנה, עומד מולו בחור צעיר שכל עתידו לפניו, שהוא מלא בשאיפות, רצונות ויכולות. האם מוכר הקפה התמים יצליח לראות את מה שהשחקן־במאי־פרסומאי הזה היה פעם, או לפחות את מה שנשאר מכבודו העצמי, כשהוא מבקש קפוצ'ינו קטן אבל בעצם זקוק לצומי גדול?

והוא שואל אותו, מי אתה? זה אפילו לא "מי אתה בכלל?", אלא פשוט מי אתה, מה השם שלך? בשביל המוכר בארומה הוא רק עוד אדם מבוגר שמבקש קפה. בלי היסטוריה, בלי פרסומות, בלי קמפיינים, בלי סרטים. ולמה גפן מצפה בעצם? להיכנס לארומה ושהצעיר יגיד: "יא, אני לא מאמין! אייל פאקינג גפן מ'תשע בריבוע' פה! הלם. כריך סביח ואמריקנו על חשבון הבית"? אבל העולם התקדם, וגפן נשאר, במובן המטאפורי, זרוק ועזוב, זועק כילד: תראו אותי! ודווקא מוכר הקפה בארומה אומר לו בדרכו: זמנך עבר.

להבדיל, גם נשיא ארצות הברית לשעבר דונלד טראמפ הוא ילד שכל מה שמעניין אותו זה מתי ואיך שלח ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו ברכה לנשיא הנבחר ג'ו ביידן. "זה היה מוקדם מדי ובווידיאו", זעם טראמפ, וקילל.

אנשים מבוגרים אמורים להיות נשואי פנים, בעלי תבונה, חכמים, במיוחד אלו שהיו במוקדי כוח. והנה, הם מתגלים כאינפנטילים, נעלבים כרוניים, מקוששי כבוד ותשומת לב וכשהם לא מקבלים אותם, הם מקללים או פורצים בבכי מטאפורי מול הציבור. כך, אגב, התנהג השבוע גם נתניהו עצמו, לאחר שנלקחה האבטחה ממשפחתו. מתקרבן, מתבכיין, נעלב. 

עוד מופע של ילדותיות נחשף בסדרה הדוקומנטרית החדשה "גט בק" על הביטלס (בהפקת דיסני). בזמן שחברי הלהקה מתכנסים לחזרות על שירי המופת שלהם, ומתאמנים בנגינה על היצירות הגדולות ביותר שידעה האנושות, מקנן שם ילד קטן שרק מאיים להתפרץ. ג'ורג' האריסון נעלב מכך שלא הקשיבו לשיר שלו, וכשפול מקרטני (החכם, המוכשר והבוגר) העיר משהו על נגינתו בגיטרה, האריסון קם ואמר: "טוב, אז אני עוזב את הלהקה עכשיו". 

ההיסטוריה נותנת לך הזדמנות להיות חלק מהדבר הגדול ביותר בעולם, ובמקום להתעלות על הרגע, אתה מתקטן ומתקטנן. הולך הביתה להיכנס מתחת לשמיכה ולבכות: אף אחד לא מבין אותי, המוכר בבית הקפה לא הכיר אותי, לקחו לי את האבטחה, פול אמר לי משהו לא יפה על איך שאני מנגן בגיטרה. כנראה שאף פעם לא מאוחר להתנהג כמו ילד בן 5. 

הפרדוקס הוא שדווקא תצפית על ילדים קטנים באמת מגלה שעושים להם עוול כשמייחסים להם תכונות ילדותיות שליליות. העונה החדשה של "החיים הסודיים של בני החמש" (יס) עוקבת אחר התנהלות זאטוטים בגובה מטר, שמתגלים כגדולי נפש אמיתיים. תומכים ומעודדים זה את זה.

דווקא הם מתנהגים בבגרות ובאצילות נפש, ובלי מאמץ מצליחים לעורר השראה באמת. זה מהניצולים הציניים והחמודים ביותר שהטלוויזיה מספקת. ללא עכבות וללא חשש הם מנפצים דעות קדומות ("אתה ערבי, ג'מאל? אז אותך אנחנו אוהבים"), ופשוט נמצאים שם. משחקים, מתחברים, מצחיקים ומקסימים. הם כובשים את המסך בתמימות בכנות ובשפע של אינטליגנציה רגשית, שהופכת את הצפייה בהם לממתק שובה לב. 

אפשר רק לדמיין בגן הזה את טראמפ, ביבי או ג'ורג' האריסון, שבטח היו ילדים חמודים שנעלבים אם מישהו היה הולך לשחק עם ילד אחר, כמו ביידן. אבל מיד היו משלימים, בונים ארמון בחול ושרים יחד: לט איט בי, לט איט בי.