נדרך מערבה עצרתי לשבוע בוושינגטון. אני שונא לטוס ואוהב להגיע, אבל הייתה לי תחושה מנומקת ששלושה ימים של נהיגה רצופה היו גדולים עליי ועל מצבי החורף הזה. אני מכיר את המטוסים הקטנים מבנגור, ואיני מצפה מהם לכלום. רק להגיע. אם מחלקים שתייה ושקדים מלוחים, אני באקסטזה. הטיסה כולה שעה ו־40 דקות, ונוחתים לפני שנהיה ממש לא נוח. נמאס לי שנוסעים עולים למטוס עם תיקים ומזוודות בגודל של רהיטים ומנסים לדחוף אותם בכוח למגירה הצרה. אבל יש בעיות גדולות יותר.

המלון בוושינגטון השקיף על מתחם מסעדות קטן, שום דבר לכתוב עליו, ופעם ביום בערך בשעה שיהודים בפלורידה אוכלים ארוחת ערב, כלומר לפני שמחשיך, חציתי את הכביש לכיוון "Julii" והתיישבתי בשופי על הבר. בערב השלישי כבר הייתי “רגיל". למרות המשקאות שהברמנים ניערו במרץ עם מיני פירות שצפו למעלה; האופן שבו הדליקו במבער אבקה ריחנית ואחר חנקו אותה כדי שתעשן עם כוס הפוכה; למרות הקעקועים והקרחות במה שכונה ביסטרו ים־תיכוני ו"טוב לראות אותך שוב הערב"; נצמדתי ל־IPA אחד שהיה טעים וקפוא והצלחתי להישמר מטאג'ין כבש עם אורז ומשמשים.

מריבה במטוס (צילום: רון מיברג)מריבה במטוס (צילום: רון מיברג)


שנים רבות אני אוכל מול הטלוויזיה ואני כה חלוד, מבוהל ונידף ברוח שמיד התגלו אצלי התופעות הבאות: אינני יכול להביא כוס או מזלג אל פי מבלי שידי תרעד וחצי יישפך בדרך. כמו לאכול על טרמפולינה. בתחילה ייחסתי את זה להתרגשות מבואי בקרב בני אדם, אבל מכיוון שזה ממשיך, כנראה שזה משהו מזן הפרקינסון, מדומה או אמיתי. זה הופך את פעולת האכילה להרפתקה מסמרת שיער וממש לא הדרך לקבל תשומת לב מקבוצות הנשים הצחקניות שמשום מה תמיד התיישבו סביבי על הבר.

במקום שכולם יצעקו “הנה נורם", כאשר תפסתי כל ערב את מקומי הרגיל על הבר, נדמה לי שהנוכחות התעמקו יותר בדרינקים שלפניהן. לא חשוב. הפער בין מה שאני חושב על עצמי לאיך שאני הוא כנראה גדול יותר ממה שנדמה לי.

בתים במליבו  (צילום: רויטרס)בתים במליבו (צילום: רויטרס)


זה החורף שבתחילתו החלטתי שאינני ערוך יותר, פיזית ונפשית, לחיות חודשים ארוכים בתהייה אקלימית אם אעבור אותו מעל או מתחת לאפס מעלות; לבוקר שבו שכחתי ללבוש כפפות וידי נדבקת לידית הדלת של המכונית טרם שהספקתי לקרצף את הקרח מהשמשה. קניתי את כרטיסי הטיסה להפוגה משוערת בין נהירת האמריקאים לבתיהם בחגים ורגיעה מסוימת בקוביד־19. זה אף פעם לא משעשע, גם כשהקומדיה הרלוונטית היא בהשתתפות ג'ון קנדי וסטיב מרטין. נוסעים מעל גיל מסוים אמורים לדעתי לטוס במחלקת עסקים כחלק מההטבות של מדיקייר. זה לא ריאלי אבל רעיון חיוני.

אחרי שהתגברתי על הצ'ק־אין האלקטרוני ונטול כוח האדם, שבו היה עליי להצמיד את הנייד עם הכרטיס למסך ולהדביק בעצמי את התוויות של המזוודות, נגררתי לשער הרלוונטי וצנחתי על מושב להמתנה. בין הזמן שבו קניתי כרטיסים ובין הטיסות הרים האומיקרון את ראשו המכוער.
אין היסטריים מאמריקאים שאין להם מושג מה קורה. שוועות עפו לכל כיוון. איסורי טיסה. ניו יורק נסגרה כמו צב עם כאב ראש. ובשדה התעופה ע"ש רונלד רייגן הסתובבו עשרות אלפי נוסעים ממוסכים בתכלת או בחרטומי ברווז וחרחרו. אני מחוסן שלוש פעמים ותומך נלהב בזהירות, אבל להסתובב יום שלם ולנשום כמו דארת' ויידר זה לא להיט.

יש דברים שאי אפשר להמציא: בתור העלייה למטוס ללוס אנג'לס, שש שעות טיסה, ראיתי לפניי גב של אישה שהכל בו היה מוכר: היציבה, ההסטה העצבנית של השיער (שהפך לשיבה) מהעיניים, האופן שבו הרימה אותו בשתי אצבעות מפניה. צדקתי, אבל כדי להגיע למפגש המקרי איתה צריך לספר עליה ועל הקורות אותה.

יפה במובן הקלאסי לא הייתה אף פעם; הלוחות הטקטוניים של פניה נעו זה מול זה כדרכם של לוחות טקטוניים והסתדרו מחדש; אפה הרומי החד הסתתר בסבך שערה החום הארוך, שנכרך סביב פניה ונפרס על כתפיה, מטופח ומבריק; מרלין הייתה תמיד יותר מסך כל חלקיה; גבוהה ויציבה במגפיים; רזונה המופגן היה בניגוד מובהק לנוכחותה המרשימה שגרמה לגברים להשקיע אנרגיה עודפת בלמצוא נקודה סתמית בחלל להביט בה.

בעשור האחרון חיה מרלין לבד ברומא. הדירות שבהן גרה, הלכו ונעשו קטנות יותר ככל שאזל כספה. היא נדחקה מהשכונות היפות לשיכונים הלא נחשקים בפאתי העיר. הגברים בשיער השחור הרטוב ועיני שמן הזית שבאו להישאר נזכרו אחרי שבוע באישה שמחכה להם בברגאמו. הקריירה שלה כמאיירת נחשבת של ספרי אוכל ולוחות שנה עם סוכנת בניו יורק, התייבשה בעידן שבו איבדו איורים את כוח המשיכה שלהם. היא למדה עם נעמי באוקלנד וציירה בעפרונות צבעוניים בגישה תובענית וחסרת פשרות.

החלק המסויט של חייה החל בלילה שבו העירה אותם סדרה של טלפונים זועמים, רוויי קללות ואיומים מלקוחותיו של ג'ורג', שעם פתיחת המסחר ביפן גילו שהפסידו את כל כספם. ג'ורג', כך למדה מרלין ברגע טרגי אחד, שדד את לקוחותיו, שהגיעו עד פת לחם. לא דיברו בו, מכיוון שברני מיידוף היה גדול פי כמה, אבל היעדר אמפתיה לזולת באשר הוא לקוחו היה שם בדליים. כך הפכה שותפה לפשע.

ערב אחד עצרה מכונית מול הבית, וג'ורג' הושלך מתוכה חבול, מדמם, עם שברים בידיים וברגליים מול הבית ונותר מונח בתעלת ניקוז, עד שמרלין מצאה אותו בבוקר ללא הכרה. מרלין הבינה שמה שנותר לה לעשות זה למלט את עצמה.

לילה אחד מצאה מרלין את ג'ורג' עם קנה רובה הציד של אביו תקוע בפיו. גברים חזקים כאלו משאירים לאישה שאיתם את מוחם מחליק על הקיר ודבוק לווילונות. מסורת. הוא הסיר את גרביו כאשר מרלין מצאה אותו, מגשש עם הבוהן בתוך שמורת ההדק. לילה אחד, שעה שחצו במכוניתם את גשר המפרץ, נשרו גלגלי המכונית, והברגים שמישהו שחרר התגלגלו על האספלט. המכונית החליקה כמה מאות מטרים ללא גלגלים. אש וגצים עפו מהצירים העירומים שהתחככו בכביש. וואו, אמר ג'ורג' וחייך למרלין, זה היה קרוב. מרלין פתחה את דלתה, יצאה מהמכונית ועצרה מונית. מאז הם לא התראו.

פגשתי את מרלין לפני כעשור בבר של “הפלזה" בניו יורק ושתינו יותר מדי. מרלין בכתה כל הערב, והדמעות התערבבו בוודקה. “רוצה לשמוע משהו מצחיק?", שאלה אותי מרלין. “ג'ורג' מת", אמרה. “דום לב, נפל ומת". בנזונה פחדן, אמרתי. לדעתי בקול רם.

שנה לאחר מכן הגיע ממרלין מייל. זה היה זמן קצר לפני שהקורונה זללה את איטליה. היא גרה בדירה קטנה יותר. הגבר שהיה חזר לאשתו. היא לא ביקשה עזרה במילים מפורשות. כסף לתת לא היה לי. אבל עשיתי את הדבר הקרוב ביותר: יש לי בית ריק וגדול במיין, כתבתי לה, את מוזמנת לחיות בו. קומה משלך, פרטיות שלמה.

לא הצעתי לה להיות חברים עם זכויות. שנינו היינו כבר עם שיניים ארוכות. הושטתי לה יד. עלה בדעתי שלא נעים לה לחיות בבית שנעמי השקיעה בו אהבה. בבית. בין השורות הסתבר שאסור למרלין לחזור לאמריקה או לא מומלץ. ואז הקורונה השתוללה והיא לא ענתה למיילים שלי.

כבר שנים רבות אינני שותה אלכוהול בטיסות. המקום היחיד לשתות בו הוא מחלקת עסקים. אני שותה ג'ינג'ר אייל עם הרבה קרח. לאחרונה קראתי שג'ינג'ר אייל הוא המשקה המומלץ לטיסות. לא התעמקתי. מרלין, ששני הוריה היו אלכוהוליסטים, שותה במקום שמוזגים. לא חזרנו לטריטוריה שכבר כיסינו. נתנו לה להיכנס לאמריקה כדי להגיע להבנה עם השלטונות. את הנכסים שהיו להם מכרו כדי לפצות את הלקוחות. מרלין אמרה שנמאס לה מהרגאצו באיטליה. הם תמיד לוקחים ממך מה שהם מספיקים בשבוע ואז נעלמים על הווספה. כן, והיה עליה להרדים את הכלב.

זאת הייתה טיסה ארוכה, אין לכם מושג כמה, ואחרי שנגמר המקום לבקבוקונים הקטנים על המגש המתקפל מול מרלין, הדיילת פינתה אותם בפרצוף עקום. הרגשתי כמו ב"אני ובובי מקגי" עם המגבים מכים בקצב ושרנו את כל השירים שהנהג הכיר. עלה בדעתי שבחמש שנים בסן פרנסיסקו בשנות ה־70 הכרנו יותר אנשים וחברים לחיים מאשר הכרתי ב־16 שנה במיין. היינו מוזמנים לארוחות ערב. היו חמלה וידידות באוויר. אנשים היו נדיבים עם זמנם וסקרנים. במיין נקלעתי פעם אחת לארוחת ערב. היו זמנים שהרגשתי חנוק מחוסר חמצן. זה הגיע לכך ששאלו אותי מה שלומך והייתי מספר את סיפור חיי רק כדי לדעת שלא גירדתי את הישבן כל חיי. מרלין הייתה שיכורה. אין דרך אחרת לומר את זה. מחשבותיה נדדו.

“סיפרתי לך שהיינו בוודסטוק?", שאלה.

“איזה וודסטוק?"

“המקורי, 1969. נסענו על אופנוע ממסצ'וסטס. באחד הגיליונות המיוחדים שעשו ב'לייף' במלאת 25 שנה, הופיע צילום שלנו עטופים בשמיכה".

“אתם הזוג בשמיכת הטלאים? זה לא אתם. ליד הצילום הופיע צילום עדכני שלהם".

“לא הטלאים! אתה חושב שזאת הייתה השמיכה היחידה בוודסטוק?"

“ומאז הידידות עם פוגרטי?"

“לא בדיוק, אבל קצת".

ואז, דרך המסיכה, התחלנו לשיר שירים על לוס אנג'לס.

אני התחלתי: “Comin' into Los Angeles, bringin' in a couple of keys, don't touch my bags if you please mister customs man"

“אני מתה על ארלו גאתרי", אמרה מרלין, “ועל הגיטרות האקוסטיות בפתיחה. שיר פרנויה".

“תורך", אמרתי.

“Blue Jean baby, L.A. lady, seamstress for the band

“Pretty eyes, pirate smile, you'll marry a music man"

“קל", אמרתי, “Tiny Dancer".

וודסטוק (צילום: gettyimages)וודסטוק (צילום: gettyimages)


מה שהחל כהמולה קולנית בירכתי המטוס בתחילת המחרוזת הידרדר לתגרה. אם זה לא קשור אליי, אני לא מסובב את הראש, אבל כל היאבקות חופשית בגובה 36 אלף רגל קשורה אליי. מה שהצלחתי לראות היה בחור גדול שהתנשא בראש מעל מי שניסו לרסן אותו וחילק ראסיות. סטטיסטית, מתוך כ־5,000 תקריות אלימות עם נוסעים שמסרבים לעטות מסיכות במטוס, הגיוני שאחת תתרחש בטיסה שלנו. מה שהיה פחות הגיוני היה העובדה ששני מרשלים עם אקדחים שקשורים לקרסוליהם לא היו חזקים ונחרצים דיים. המרשלים עושים את מיטבם להיראות כחוטבי עצים חסרי כל עם כובעי מצחייה, אבל אין להם מה להציע. עד כדי כך שהתגודדות הנוסעים עם ניידים מצלמים כדי למכור לרשתות, העבירה משקל לזנב המטוס, והקברניט ביקש מהם לחזור קדימה. הם מסכנים את הטיסה.

זה נמשך שעה לפחות עם נוסעים שהלכו ושבו מהירכתיים כדי לעדכן את הפחדנים מלפנים. ככל שחלף זמן האקשן הפך מעיק ומדאיג יותר. אתה לא רוצה לשלוף נשק חם במטוס, אבל הבחור היה בגודל של לברון ג'יימס, והייתה לו דעה מנומקת על מסיכות בטיסה: לא הוא מאדרפאקרס. זה נמשך עד שלא היה אפשר להמשיך, ואז הפעיל הקברניט את מערכת הכריזה ולחש בסוד שמסיבות שונות עליו לנחות באוקלהומה סיטי, שזה בדיוק חצי דרך ללוס אנג'לס. עכשיו הבאסה ועיקרה תחילה.

כשנפתחה הדלת, זרם למטוס כוח משימה של שוטרים, מרשלים, FBI ו־TSA, מרק האותיות הרגיל. קודם איזקו את המתפרע במיומנות. אחר כך הצעידו אותו לאורך המטוס עם שני מקררים שמחופשים לשריפים ואוחזים בו כשהוא נפרד מכל נוסע בנפרד. כולם הסתתרו מאחורי ניידים שלופים כמו ועידה של יוצרים תיעודיים. נזכרתי שאני עיתונאי והבזקתי שני פריימים של ידי העצור וכרסו של השריף.

ביקרתי באוקלהומה סיטי כמה פעמים, וזאת אינה עיר שאתה רוצה להיתקל בשוטרים שלה שנבחרים לפי משקל. הקטע המבאס יותר היה שכוחות הקרקע היו זקוקים לשעתיים נוספות לגביית עדויות מנוסעים, בהנחה שאחרי שהמטוס ימריא לדרכו לך מצא אותם. היינו באיחור של שעתיים עם שעתיים וחצי נותרות של טיסה. מרלין לא הבינה דבר מההתרחשות, וזה גם לא היה חשוב. האישה סבלה די בחייה. אז המשכנו לשיר.

“I'd be safe and warm if I was in L.A.", שרה מרלין.

“'קליפורניה חולמת'", אמרתי. זה היה קל. עכשיו תורי.

“I'm just a lonesome L.A. cowboy, hangin' out hangin' on".

זה לא היה הוגן. גם אם היית שכן שלהם, מי זוכר את “דה ניו ריידרס אוף דה פרפל סייג'" מתוך “פנמה רד", אלבום מסטולים, 1973. אחר כך שרנו ביחד כל מה שזכרנו מוורן זיבון.

איכשהו מרלין ידעה מה קרה לדברה שלמדה איתי קולנוע ועבדה כעורכת. מסקנה: אם יש לך דיבור טוב עם מישהי, לך על זה. אחרי שבעלה מת לפני כמה שנים, נשארה דברה עם שני בתים במליבו. אחד על החוף ואחד על המצוקים. את הבית על המצוק מכרה ב־13 מיליון דולר, ואת השני היא משכירה ב־70 אלף בחודש. נחמד שאנשים שאתה מכיר הסתדרו בחיים.

מרלין לא נידבה תשובות, ואני לא שאלתי שאלות. אחרי הזובור האווירי ומשום שהגענו לא בשעה היעודה, לא היה שרוול פנוי. לא מדדתי, אבל נדמה לי שנהגנו לשער עם עשרות הפסקות בערך בזמן שלקח לנו לחצות את אמריקה. הקברניט כה התבייש שהוא הפסיק לשקר בכריזה והשתתק.

מעולם לא אהבתי את לוס אנג'לס אף על פי שגרתי בה ולא ביקרתי כ־20 שנה. בנסיבות של הביקור הזה, עם האומיקרון שועט מערבה ולי נמאס לקפוא מקור, מצאתי בה - במיוחד בבית שבו אני מתארח - מזור לפצעים רבים, פיזיים ונפשיים.

כפי שכבר כתבתי, נתתי את הבית למתווכת. לב החורף אינו זמן לקנות בתים במיין. אבל זה שוק מוכרים כה מטורף, שביומיים הראשונים ראו אותו שישה קונים פוטנציאליים. בניתי על תהליך ארוך ומייגע שבו איני ממהר להחליט, אבל כעבור כמה ימים היו שלוש הצעות קונקרטיות. שלושתן ביותר כסף מהותית ממה שביקשתי. חתמתי על אחת מהן ויש לי זמן עד מאי להתפנות.

הבעיות, שלא בסדר חשיבות: אין לי מושג כיצד אורזים בית שתכולתו אמורה להתחלק לשלוש לפחות ורובה (כל חיי) צריך ללכת לאחסון. נראה ששוב נהיה באחד מגלי קוביד־19, אבל מן אללה. ובעיקר, אין לי מושג קלוש לאן פניי מועדות. אני מקווה שמישהו עובד על תרופה לחיים שהתחרבנו. 