האזינו לטור המלא

יותר מכל החלטה רעה שתקבל הממשלה הזו, והחלטות רעות הרי מתקבלות מדי פעם תחת כל שלטון, נזקה הגדול באמת של הממשלה הנוכחית טמון במקום שבו היא מנוונת לנו אט־אט, יום אחר יום, אירוע אחר אירוע, את הרפלקסים הבריאים שלנו. את אותם אינסטינקטים שעד אתמול ידעו להתקומם כשחשו כאב, ולמחות כשמשהו פסול התרחש, ולזעוק מול מציאות שנגדה את עולם הערכים שלנו - ומרגע לרגע הולכים וקהים.


כלום כבר לא מרגיש לנו חריג, ודבר לא נראה לנו בלתי נורמלי, והבנליות והשגרה מקשות עלינו יותר ויותר להבחין בין טוב לרע. נוכח עינינו המתעייפות מתנהל תהליך שיטתי של ריקון תודעתי של כל מה שהגדרנו עד לא מכבר כערכים לאומיים, ציוניים, יהודיים ופטריוטים. ואם אתם רוצים לזקק את הריק הערכי הזה לכדי אירוע אחד נקודתי, לכו אל מה שהתרחש כאן בימים האחרונים סביב שחרורו מהכלא של מנהיג הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, השייח' ראאד סלאח.


ראאד סלאח הוא אויב של כל מה שמופיע בתעודת הזהות הלאומית שלנו. אויב של הציונות. אויב של היהדות. אויב של המדינה. אויב של צה"ל. איש אנטישמי, שונא ישראל, התומך בפיגועים ותומך במפגעים. הוא קרא לנו "חיידקים", הוא כינה אותנו "קופים", הוא הבטיח ש"לא יחלוף זמן רב עד שירושלים תהפוך לבירה אסלאמית עולמית עבור ח'ליפות אסלאמית עולמית". "אתם תיעלמו", התנבא, "ויום יבוא ורחובות ירושלים יתבהרו מהדמים ששפכו חיילי הכיבוש שכבשו את אל־אקצא, והכבוד יחזור".


מי שלא ראה את חגיגות השחרור שלו מהכלא, שאליו נשלח אחרי שהילל ושיבח את המחבלים שרצחו שני שוטרים בהר הבית, לא ראה פסטיבל מימיו. חגיגות של אלפים, שיירות של רכבים צוהלים עם דגלי התנועה האסלאמית, וסתם עולים לרגל שהגיעו לברך את השייח' ולחזק אותו. חברי כנסת באו ללחוץ את ידו. ראשי מועצות הגיעו לכבד אותו. אתר "הקול היהודי" חשף שגם מנהלי בתי ספר ומשלחות של תלמידים ממוסדות חינוך המתוקצבים על ידי משרד החינוך עברו בסך כדי לכבד את האיש לרגל שחרורו מכלא "הכיבוש".


כשאסיר ציון נתן שרנסקי עלה לארץ, לא הייתה כאן חגיגה כזו. וכן, גם נציגי קואליציית "עשר מעלות ימינה" הגיעו. היה שם יושב ראש הפלג הדרומי, זה שמנסור עבאס הוא סגנו. היה שם גם ח"כ מאזן גנאים, זה שבזכות האצבע שלו מכהנים בתפקידם נפתלי בנט, איילת שקד, גדעון סער ואביגדור ליברמן.

גנאים הצטלם מחויך עם השייח' האנטישמי, המסית לרצח יהודים, ופרסם את התמונה המשותפת שלהם ברשת החברתית, כשהוא מוסיף: "היה לי הכבוד להיות אורחו של השייח' ראאד סלאח ולברכו על צאתו מהכלא בשלום... נבקש מאללה עבורו יציבות, חירות ובריאות". בחברה בריאה, חפצת חיים, היודעת מה היא רוצה מעצמה, משטרת ישראל הייתה פושטת על שבוע החגיגות הזה ויוצאת ממנו עם ערימת ענק של כתבי אישום.

מנסור עבאס, מאזן גנאים (צילום: פלאש 90)מנסור עבאס, מאזן גנאים (צילום: פלאש 90)

במדינה כזו אירועי ראאד סלאח היו מטלטלים את כל מהדורות החדשות, והממשלה הייתה יוצאת מגדרה כדי להבהיר שיש קווים אדומים שהיא לא תאפשר לחצות, ושתומכי רוצחים אנטישמים לא יארגנו כאן מסיבות ברחובה של עיר, וחברים בקואליציה היו מודיעים שמאזן גנאים, שכבר תמך במחבלים בעבר, לא יכול להיות שותף שלהם לכלום.


והעובדה שאירועי השבוע הזה לא טלטלו כמעט אף אחד, היא ההוכחה לתהום הערכית שהממשלה הזו הצליחה לדרדר אליה את כולנו. לכך שהשריר החשוב ההוא, שאמור להגיב כשכואב, הולך ומתנוון. לזה שכולנו הולכים ושוקעים אל מצב של כשל עמוק של המערכת החיסונית. אין בנו עוד פליאה על כלום, ואין בנו עוד תמיהה על כלום, ואין בנו עוד הצורך לזעוק "געוואלד" על כלום. כולנו חלק ממשל הצפרדע שבסיר. כולנו הולכים ומתרגלים. ואין נוראה מההתרגלות הזו.


בכיס של מאזן גנאים


בתחילת הדרך עוד מרטנו שערות כשראינו את נפתלי בנט כורת ברית עם אנשי רע"ם ועם אבתיסאם מראענה - כל מי שהוא עצמו ביקש מוועדת הבחירות לפסול, בטענה שהם תומכי טרור. אחר כך למדנו לחיות עם מינויו ליו"ר ועדת הפנים של ווליד טאהא. מי שהצהיר שהציונות היא "פרויקט גזעני אכזרי".

מי שבמבצע שומר החומות, כשאנחנו נלחמנו בטרור הערבי, הפגין עם הצד השני והאשים אותנו שאנחנו "מטמאים את אל־אקצא". מי שהכריז שהפלסטינים, בניגוד ליהודים, הם "בעלי הארץ הזאת, ולא הגיעו אליה מרוסיה ואוקראינה". מי שקודם לכן תמך ברוצחי החיילים שלנו ב"ליל הקלשונים".


עזבו את כל זה, הסבירו לנו, העיקר שאין בחירות חמישיות. העיקר שיעבור תקציב. ועכשיו, כשחתן השמחה המסית מסיים את שבוע החגיגות שלו, אין פוצה פה ומצפצף. לא בקרב החברה הערבית או בקרב האגף השמאלי, שממנו כבר אין הרבה ציפיות, אלא גם בקרב מי שעדיין מספרים לעצמם שהם אנשי ימין.

נפתלי בנט, מנסור עבאס ושרן השכל (צילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת)נפתלי בנט, מנסור עבאס ושרן השכל (צילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת)

זאב אלקין הסביר שהוא מעדיף את השותפות עם גנאים על פני "בחירות בלתי פוסקות". יועז הנדל, שידע לגלות עמוד שדרה כשהצהיר בגבורה שלא יישב באותה קואליציה עם איתמר בן גביר, הסתפק הפעם בהערה כמעט מצחיקה, שלפיה המפגש של גנאים עם סלאח "פוגע בדו־קיום". האחרים אפילו לא מצאו צורך להגיד משהו.

ח"כ גנאים מתגלגל מצחוק, ויודע שהוא יכול לעשות מה שבא לו, ולתמוך באיזה טרוריסט שיחפוץ, ואיש בקואליציה הזו לא יהין להעיר לו. גנאים יודע שכאשר הוא עולה לרגל אל המסית האנטישמי מאום אל־פחם, הוא מחזיק בכיס מכנסיו את הקריירה הפוליטית של גדעון סער, ואת זו של איילת שקד, ואת זו של זאב אלקין ואת זו של יועז הנדל, ואיש מהאידיאולוגים הללו לא יכול עליו. ואתה רואה את זה ובא לך לבכות. 

לבכות ולא לשכוח שכל מי שנאחזים עכשיו בהתרגשות בהתבטאות של מנסור עבאס על המדינה היהודית, בוחרים במודע להתעלם מכך שרק לפני שנה וחצי הוא הלך לחבק את אותו ראאד סלאח, אחרי שזה הורשע בהסתה, והצטלם כשהוא מניח את ידו על כתפו ומבהיר לו: "אנחנו איתך, כל בני העם יחד, אנחנו איתך מאוחדים ואיתנים בדרכנו".


ההתיישבות הבדואית


נפתלי בנט וחבריו, משיקולים פוליטיים צרים, בחרו להעביר את עולם הערכים הציוני של כולנו להילוך אחורי, ולהושיב את התנועה האסלאמית ליד כיסא הנהג. אלף סיפורים של יועז הנדל על שירותו הצבאי, ואלף זיכרונות של נפתלי בנט מעמנואל מורנו והסיירת - לא יוכלו למחוק את החרפה.

חבר קואליציה אחד חושב שאנחנו מטמאים את אל־אקצא. חברי קואליציה אחרים מתחזקים קשרים עם יושב ראש הרשות הפלסטינית - זה שהחל מהשבוע ישלם משכורת חודשית לרוצחיו של יהודה דימנטמן הי"ד - וכולם יחד ימשיכו לספר לנו שהכי חשוב שמנענו בחירות חמישיות. אוסף של אנשים שהכל מתחיל ומסתיים אצלם בשנאה לאיש אחד וברצון שלהם לנקום בו, ומוכנים לשלם תמורת זה כל מחיר שיידרש. אין דרך ואין חזון, אין מצפן ואין מצפון. יש "רק לא ביבי".


"לאן יכול עוד אדם לדרדר את עצמו", שאל השבוע בני בגין את בנימין נתניהו, על רקע הסרטונים שצילם יו"ר האופוזיציה באנגלית. ואת אותה שאלה בדיוק ראוי להפנות אל בגין עצמו. אתה, בני בגין, שהתמודדת לכנסת ברשימה אחת עם רחבעם זאבי. אתה, שעזבת את הליכוד כי הרגשת חריקות אידיאולוגיות. אתה, שידעת לקרוא ערבית טוב מכולם, ולחשוף מה מתכנן לנו יאסר ערפאת ומה הוא באמת רוצה.


אין לך מה לומר על מה שמתרחש מסביב? רק הסרטונים של נתניהו מטרידים אותך? יש לך בממשלה אנשים שתומכים בטרוריסטים. במסיתים לרצח יהודים. אין לך מה להגיד על זה? האנשים האלה מחזיקים את הכיסא שלך. הרי בלי מאזן גנאים ובלי ווליד טאהא אין לך קואליציה. מה נשאר מבני בגין ההוא, האידיאולוג של פעם? אין לך מה לומר על הבא בתור ברשימת רע"ם לכנסת, שתומך בירי טילים על ישראל ועכשיו מברך את ראאד סלאח?


איך שאלת את נתניהו? "לאן יכול עוד אדם לדרדר את עצמו"? איך אתה ישן בלילה כשהקואליציה שלך נמצאת בידיים של התנועה האסלאמית? כשאתה יודע שרע"ם תקבע מה יהיה עם חוק האזרחות, ורע"ם תקבע כמה בתים בלתי חוקיים בנגב יחוברו לחשמל, ובעצם רע"ם תקבע כאן הכל. וזה מדהים כמה מהר הרגילו אותנו למצב ההזוי הזה.

שהרי עד אתמול איילת שקד הייתה פוליטיקאית בכירה מהמיינסטרים הציוני של המדינה הזו, ווליד טאהא היה פרחח לאומני בשולי שוליה של הפוליטיקה הישראלית. והנה, ברגע אחד, בהסכמתה שלה, התהפך לו הגלגל. הוא, מצדו, מציב דרישות ותובע תביעות. היא, מצדה, עושה קולות של "רמבו", אבל יודעת שבלעדיו אין לה קיום.

מנסור עבאס ואיילת שקד  (צילום: נועם מוסקוביץ',לע''מ)מנסור עבאס ואיילת שקד (צילום: נועם מוסקוביץ',לע''מ)


באיזה עולם הגיוני מדינת ישראל הייתה מכשירה חיבור לחשמל של המוני בתים בלתי חוקיים שנבנו? באיזה עולם היינו מלבינים את כל העבריינות הזו, שמכסה את הנגב, בניגוד לכל אינטרס לאומי וציוני? ולמה שנאשר לבדואים יישובים חדשים גדולים ורחבים? הרי עשרות אלפי מגרשים פנויים ממתינים ביישובים המוסדרים והחוקיים, עבור בדואים שיהיו מוכנים לעזוב את הבנייה הבלתי חוקית שלהם, והם לא רוצים. אז למה להוסיף עוד? רק מפני שהם מחזיקים את הקואליציה במקום רגיש?


כן, נכון, גם הממשלה הקודמת הייתה בדרך לאשר את היישובים האלה. גם אז זה היה רע. אבל אז לפחות זה הותנה בהסדרה מקבילה של ההתיישבות הצעירה ביו"ש. עכשיו זהו. אין התיישבות יהודית. ההתיישבות היהודית יצאה מהמשוואה. עכשיו, כשמדברים על "התיישבות", לכולם ברור שמדובר בזו הבדואית.


ואני מסתכל על הערבים, בין אם אלה אזרחי ישראל ובין אם אלה הפלסטינים, ומקנא. איזו דבקות. איזו נחישות. איזו אמונה. הם בונים ביהודה ושומרון בהיקפי ענק, כי הם חושבים שזו ארצם. ואנחנו? אנחנו - עם היסטוריה יהודית עתיקה בחברון, ובבית אל ובשילה - מגמגמים. כי מה כבר אפשר לעשות בממשלה שחלקים חשובים בה לא מחוברים להיסטוריה היהודית, וחלקים אחרים תלויים בהם? תראו איזה הבדל יש בינינו לבינם.

הם שורפים לנו בתי כנסת ומבצעים בנו לינצ'ים, ואנחנו מחפשים להרגיע את הרוחות. הם נלחמים על אל־אקצא, ואנחנו עוצרים יהודים שמא ילחשו תפילה על הר הבית. הם בונים בשטחי C, ואנחנו מקימים יחידות שיטפלו ביהודים שבונים שם. והנה, סוף־סוף, אוי לבושה, נמצאה נקודה אחת שבה אנחנו מיישרים איתם קו: הם נלחמים בחומש, ואנחנו נלחמים בחומש. הם בדרכם, וממשלת ישראל בדרכה.


שוברים שתיקה


אם המצב היה מאפשר לשים את כל זה בצד, מילא. אבל זהו, שלא. די לצפות במה שנחשף בדיוני הוועדה לביטחון הפנים בכנסת בראשותה של ח"כ מירב בן ארי, היחידה שמתעקשת לנער את המערכת פעם אחר פעם, כדי להבין שאת המערכה על גורל המדינה הזו אי אפשר יהיה לנהל בקואליציה נטולת דרך שכזו, הנשענת על רצונה הטוב של התנועה האסלאמית.


בימי מבצע שומר החומות, כך נחשף בוועדה, 322 שוטרים נפצעו, 297 כלי רכב משטרתיים ניזוקו, ו־11 מהם נשרפו. נציג הכבאות הציג נתונים שלפיהם נרשמו בימים ההם 184 אירועים של שריפת כלי רכב. בדיון אחר בוועדה הזו התברר שהגניבות והנזקים לתשתיות, אלה שאחראים להם הבדואים בנגב, עולים למדינה מאות מיליוני שקלים. חברת החשמל דיווחה על 35 אלף צרכנים שמחוברים לחשמל באופן פיראטי. נמצא פער גדול בכיסוי המודיעיני של הערים המעורבות, ופער גם באמצעים הטכנולוגיים שהוקצו לערים האלה.


אתם יודעים למה זה קרה? כי עד היום לא היה לנו נעים להתייחס אל הציבור הזה כאל אויב פוטנציאלי. נו, ועכשיו אתם מאמינים שזה יכול להשתנות? כשחלקים בקואליציה הזו תומכים בטרוריסטים, וחלקים אחרים מתעניינים יותר במאבק במתנחלים? אני רק מזכיר כאן שאת בנייתה של שכונת ענק עם אלפי יחידות דיור בנגב הפסיקו בהוראה ממשלתית, רק כי היא הייתה כרוכה בפינוי בנייה בלתי חוקית של משפחת אלחרומי.


אז מישהו חושב שניתן יהיה להתמודד עם שומר החומות הבא, בקואליציה שבה ווליד טאהא מחזיק את כולם במקום רגיש, וקובע מה יהיה ומה לא? מישהו חושב שמשהו כאן יכול להשתנות, כשמשימת ביטחון הפנים מופקדת בידיו של מי שרק לפני שלוש שנים התנגד לקריאת המפלגה שלו "המחנה הציוני", מחשש שמא המילה "ציוני" תפגע בערבים?

ווליד טאהא (צילום: דני שם טוב, דוברות הכנסת)ווליד טאהא (צילום: דני שם טוב, דוברות הכנסת)

מישהו מאמין שמשהו ישתנה כאן כשהשר הזה מסתובב כבר כמה חודשים ומחפש מתחת לאדמה הסברים למה הערבים רוצחים כאן, ובלבד שלא יצטרך להגיד את מה שכולם יודעים, שמא יפגע במי מהם? פעם, מסתבר, הם עושים את זה כי רע להם, ופעם כי הם חיים בהזנחה, ופעם נוספת בגלל המאבקים בין החמאס לרשות הפלסטינית, ובפעם האחרונה המחבלת ניסתה לרצוח יהודייה, כך הוא הסביר, בגלל מריבה עם אבא שלה, אחרי שעישנה נרגילה.


אז השטח בוער, ויהודים נרצחים, ובלוד נמשך הירי, אבל עמר בר־לב משקיע כוח אדם במחוז ש"י כדי להילחם בפשיעה הלאומנית היהודית, ובני גנץ משקיע כוח אדם באותו אזור כדי להילחם בבנייה הבלתי חוקית היהודית, וכל נציגי ממשלת ה"עשר מעלות ימינה" שותקים כמו דגים מלוחים.
הלו, נפתלי בנט, מנכ"ל מועצת יש"ע לשעבר, אתה שומע? הפלסטינים, כך לפי הנתונים של עמותת רגבים, בונים שבעה מבנים בלתי חוקיים בכל יום, ולך דחוף עכשיו להתעסק עם היהודים? ומה שהכי גרוע זה שגם לכך נתרגל.

חמש דקות הליכה מהמטה הארצי, בשכונת שמעון הצדיק, לב לבה של ירושלים, משטרת ישראל לא מסוגלת לספק ביטחון ליהודים, והתרגלנו. הרי חלקים חשובים בממשלה הזו משוכנעים שאין לנו מה לחפש שם בכלל, אז למה אפשר לצפות? על הר הבית, מקום המקדש, מקום שבו יהודים נאסרים בתפילה, התנוססה תמונתו של המחבל שרצח את אליהו קיי הי"ד. למישהו כאן זה אכפת?


שנים שהסיפור הפלסטיני לא בשיח. שנים שרק השוליים הקיצוניים בשמאל מתאמצים לשווא להנשים את ההסתה על האלימות של המתנחלים. והנה, לקחו אותם בנט ושקד וסער וליברמן וגאלו אותם ממקומם בקצה המחנה, ופינו להם מקום בראש השולחן. ואם עד אתמול השקרים שלהם היו נחלתו של שמאל קיצוני קטן ובלתי חשוב, היום הפכו אותם כמה מ"אנשי המחנה הלאומי", לקולה של הממשלה. בעולם כבר לא צריכים לצטט אגדות של "שוברים שתיקה" כדי לטנף עלינו. עכשיו אפשר לצטט את נציגיה הרשמיים של ממשלת ישראל.


יְמִין שָׁקֶר


המחנה הלאומי - שפעם היה רחב, ופעם היה ברור מי נמנה עם אנשיו ומי לא - התנפץ לרסיסים. הייתה בו ישראל ביתנו, זו שפעם רצה תחת הססמה "בלי נאמנות, אין אזרחות", ושהמנהיג שלה קרא לא לעשות קניות בוואדי עארה, ולא לאכול במסעדות בוואדי עארה ולא לקבל שירותים מתושבי ואדי עארה, והיום נשען פוליטית בלי שום בעיה על אותה ואדי עארה.

היה לנו גדעון סער, שפעם נראה כמו מועמד ראוי להנהגת המחנה הלאומי, עד שהחליט שעם כל הכבוד לתפיסת העולם הלאומית שלו, עדיף לו לקומם את השמאל הישראלי ולשתף פעולה עם אבתיסאם מראענה ועם מוסי רז ועם יאיר גולן ועם ווליד טאהא, ובלבד שלא יצטרך לעשות את זה עם בנימין נתניהו. והיו לנו נפתלי בנט ואיילת שקד, שעליהם נדמה שכל מילה נוספת תהיה מיותרת.


אם פעם חשבנו שיש לנו בישראל מחנה לאומי אידיאולוגי גדול ורחב, באו כל אלה, עם אלקין והנדל והאוזר ואחרים, והודיעו שנגמר. שאין יותר כלום. שהכל אישי. שכדי לזרוק את נתניהו אפשר לזרוק גם את האידיאולוגיה, ואפשר לכרות ברית עם תומכי טרור, ואפשר לשתף פעולה עם מסיתים נגד המתנחלים, ואפשר לעצום עיניים כשהשותף שלך מחבק שייח' אנטישמי התומך בפיגועים.

זאב אלקין ואחמד טיבי  (צילום: נועם מוסקוביץ')זאב אלקין ואחמד טיבי (צילום: נועם מוסקוביץ')


נכון לנקודת הזמן הזו, צריך להודות בצער, קשה לדמיין משהו שיכול לגרום למי מהם לחזור למה שהיה פעם, לפני שהטירוף הזה השתלט עליו. ייתכן שהגענו לרגע שבו צריכים נאמני המחנה הלאומי להבהיר לכל מרכיבי החבורה הזו, שהם צועדים בדרך שלא בטוח שתהיה ממנה חזרה.

שמי שמעדיף שותפות עם תומכי טרור, עם התנועה האסלאמית ועם השמאל הקיצוני, על פני שותפות עם יו"ר הליכוד, ויהיה זה ראוי לביקורת ככל שיהיה, הרי הוא מכריז על עצמו כעל פסול חיתון לעתיד לבוא. לא מטעמי ענישה. לא מטעמי הרתעה. מן ההכרה הפשוטה שיש אנשים "אֲשֶׁר פִּיהֶם דִּבֶּר שָׁוְא וִימִינָם יְמִין שָׁקֶר".