האזינו לטור המלא

1. יוסי כהן והמעידות
אי אפשר לא לחבב את יוסי כהן. אי אפשר לא להעריך את יוסי כהן. הדברים אינם נכתבים בציניות. מדובר באדם עם איכויות נדירות. לא מסתובבים בינינו יותר מדי אנשים מהליגה הזו. אלה שכן שייכים אליה, נמלטים מהפוליטיקה ומהזירה הציבורית. די בצדק. כהן נראה כמי שלא חושש (ואולי זו הבעיה שלו). הוא שופע כריזמה וקסם אישי מהסוג של קלינטון, אובמה ונתניהו (שלושת האורטורים הגדולים של דורנו).

הוא חד מאין כמוהו, מתוחכם עד כאב, נחוש וחותר למגע ומצויד גם בארגז כלים קטלני הכרחי למי שרוצה להיות פוליטיקאי בישראל. מהבחינה הזו, הוא היחיד שמסוגל למלא, די בקלות, את הנעליים של בנימין נתניהו. יש לו אפילו אנגלית נוצצת (אם כי אין לו המבטא המושלם של ביבי). ויש לו יתרון בולט על פניו של רה"מ לשעבר: על צווארו לא תלויים רעיה ובן המנהלים אותו. מצד שני, אולי במקרה של כהן הוא דווקא צריך ניהול מהסוג הזה.

הגענו לחלק החיובי פחות: הולך ומתברר שבתחום הנהנתנות, הקושי להבדיל בין טוב לרע, אי־זיהוי הקווים האדומים, כהן עוד יעלה על רבו. תחקיר "המקור" ששודר עליו השבוע לא היה התקלה הראשונה שלו. הוא כבר מעד. רק חלק מהמעידות שלו פורסם. הוא קיבל טובות הנאה מג'יימס פאקר, מיליארדר שהובא לכאן כדי לסייע למיליארדר אחר, ארנון מילצ'ן, לעמוד בנטל הכבד של מימונה של משפחת נתניהו.

הוא קיבל מפאקר כרטיסי וי־איי־פי להופעות, 20 אלף דולר במזומן, מתנת חתונה כשחיתן את בתו, ועוד כמה דברים. הוא לא העלה על דעתו את האפשרות להחזיר את הכסף הלא ראוי הזה (בראיון ל"עובדה" הוא אמר, בפעם הראשונה, שהסכום "יוחזר"). הוא הרבה להתרברב ולפטפט את עצמו לדעת, גם כראש מוסד מכהן, והגיע לשיא באותו ראיון רהב ל"עובדה", שעל פי לא מעט גורמים הבקיאים בתחום גרם לא מעט נזק מבצעי למוסד.

שידור התחקיר השבוע בערוץ 13 גרר, כצפוי, ויכוח לוהט, שהפך, כצפוי, לוויכוח בין הביביסטים לאנטי־ביביסטים. צר לי, אבל אפשר לחזל"ש ולפזר את ההפגנה. תשמרו את תיאוריות הקונספירציה לקורונה. לא, זה לא ביבי שמנסה "להוריד" את כהן לפני שיסכן אותו בליכוד, זה אפילו לא ניר ברקת שמנסה לסלק מתחרה רציני, זה בטח לא אף אחד מהצד השני, כי אלה לא באמת יודעים לעבוד בתחום האפור. כהן עוד לא הכריז שילך לפוליטיקה. להפך. בשיחות סגורות הוא טוען שלא ילך. אולי כדי להוריד את העיתונאים מעל צווארו.

הסיפור של "המקור" השבוע הוא סיפור פשוט ששכב על המדרכה, יחד עם אותו בעל נבגד, ודרוקר היה הכי חד ומהיר כדי לאסוף אותו. טוב שכך. התקשורת הישראלית, בניגוד לרבות מאחיותיה מעבר לים, לא נכנסת ביוזמתה לחדרי מיטות של פוליטיקאים. מה ש"מכשיר" בעינינו כניסה למתחם האישי הזה הוא האפשרות שנעברה עבירה (אונס, הטרדה מינית, יחסי כפיפות וכו') או עניין ציבורי חריג.

במקרה של כהן, זה לא רק עניין ציבורי, זה גם עניין ביטחוני חריג. שוחחתי השבוע עם מספר לא קטן של אנשים שזו התמחותם: ביטחון שדה, ביטחון מידע, ביטחון מבצעי, ברמות הכי גבוהות. לא מצאתי אחד שלא הסגיר את הזעזוע שלו לנוכח הסיפור הזה. לכאורה.

אני מתעלם מתרבות הוויסקי והסיגרים שפשתה בשנים האחרונות בצמרת המדינית, ולמרבה הצער גם הביטחונית שלנו. אני מתעלם מהדוגמה האישית בניהול רומן חובק עולם עם אשת איש. אלה שאלות מוסריות. נשאיר אותן לדיון מוסרי. אם שמו של כהן יוצב מתישהו לבחירת הציבור, שהציבור יעשה את הבחירה. אני מתייחס רק להיבט הביטחוני.

הנה סיכום מנהלים קצר של מה שאומרים אנשי המקצוע המנוסים ביותר. אף אחד מהם לא מוטה פוליטית: "כהן נהג בניגוד מוחלט לכל הנחיות הביטחון. אם הוא היה עכשיו ראש המוסד והיו מביאים לו את התחקיר הזה על סגנו, הוא היה מעיף את הסגן מהמוסד תוך 48 שעות. הוא נסע ברחבי העולם עם הטלפונים האישיים שלו. הוא ערבב מבצעים וחיים אישיים. הוא שיתף אנשים לא רלוונטיים במתרחש בתוך המוסד.

"הוא הסגיר, כנראה ולכאורה, שיטות עבודה של המוסד. אתר של סוכנות נסיעות בערבית שלכאורה שימש כיסוי של המוסד. הוא סיפר איפה גויס, איפה היה. הוא גרם לכך שגורם לא רלוונטי (הבעל הנבגד) ידע איפה הוא, ידע מי מאבטחיו, ידע באילו מלונות הוא מתאכסן. מדובר בעבירות ביטחוניות מסמרות שיער, כשמדובר באישיות בסדר גודל של ראש המוסד. לא פחות".

זאת ועוד: "הוא השאיר חתימה דיגיטלית במסעותיו השונים. כשהוא עוזב את ראש הממשלה בצ'אד וטס בבהילות לניו יורק, כדי לפגוש את הדיילת, מאבטחיו נוסעים איתו. מי משלם על כל הנסיעות האלה? מה המאבטחים יודעים? מה הוא מספר להם? בגלל התנהגותו 'נפרם' מערך האבטחה שסביבו. העובדה שבעל נבגד הגיע באמצע הלילה לביתו של ראש המוסד והצליח להיכנס היא בלתי נתפסת. העובדה שהוא עשה את זה כמה שעות אחרי אשתו, כנ"ל".

יוסי כהן ובנימין נתניהו (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)יוסי כהן ובנימין נתניהו (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)

2. אירוע של פעם בדור
תמלילי השיחות בין כהן לבעל הנבגד, כפי שפורסמו השבוע, מוכיחים שוב שיש לנו עסק עם בעל מקצוע נדיר. "בשיחות עם הבעל", אמר לי אחד המקורות, "כהן פשוט עשה לו 'שיחת הפעלה' בשקל. הרי כהן היה אחד מגדולי מגייסי ומפעילי הסוכנים באגף צומת במוסד. אז הוא תרגל את זה על הבעל. יצר איתו מערכת יחסים עמוסת סופרלטיבים, מחמאות, הצהרות אהבה והבטחות לעתיד. פשוט 'גייס' אותו. הבעיה היא שבד בבד הוא הסגיר לא מעט פרטים מבצעיים, סיפורי כיסוי, כולל פרקים מעלילותיו שלו.

"והכי חמור", מדגישים כל בני שיחי השבוע, "אין ספק שבמהלך אותה תקופה ראש המוסד היה סחיט. העובדה שהוא מנהל רומן מחוץ לנישואים עם אשת איש בישראל ומבלה את לילותיו בביתה (עם בעלה) או בביתו (בלעדיו) היא מנוף סחיטה קלאסי. ארגוני ביון זרים קופצים על הזדמנויות כאלה כמוצאי שלל רב. יש להם את כל מספרי הטלפון האישיים של המנהיגים וראשי זרועות הביטחון. אם הם עולים על הרומן הזה בזמן אמת, זה אירוע של פעם בדור".

נשאלת השאלה, עוד לפני דרוקר, איפה הייתה המערכת? איפה הקבט"ר (הקב"ט הראשי) של המוסד? איפה סגניו של כהן במוסד? הרי השערורייה, על פי השידור, הייתה ידועה לרבים. מהמאבטחים הנדהמים ועד הצמרת. סיפורים מהסוג הזה "טסים" בתוך ארגון כמו המוסד. כשהוא טס בעקבות המאהבת שלו ברחבי העולם, טסים איתו מאבטחים. מישהו אמור לדעת על זה. מישהו אמור לשלם את זה. מישהו אמור לעשות בדק בית במערכת האבטחה של ראש המוסד, אם בחורצ'יק שחשד באשתו הצליח להיכנס אליו הביתה.

אני לא יודע לאן הפרשה הזו תוביל. לפני חודשים ארוכים פרסמתי בטורים האלה פרשה הנוגעת ליוסי כהן שהיא חמורה אף יותר, לפחות לדעתי. נכון, די "קברתי" אותה, בלי כותרות והבלטות, אבל היא התחלקה לו על הכנף והתפוגגה. יכול להיות שכהן ישרוד גם את הסיפור הזה. אפילו סביר להניח.

אישית, אני לא בטוח שאני לא רוצה שזה יקרה. עדיין, סגולותיו ויתרונותיו של האיש המוכשר הזה, שהוביל את המוסד לאחת התקופות היפות בתולדותיו, מייצרים תקווה שהוא יידע לבלום בזמן, להפיק לקחים, לאמץ לעצמו מערכת איזונים ובלמים שתאפשר לו לצאת לחיים חדשים באזרחות. אין לי מושג אם זה יקרה.

3. רק בישראל
הגענו לחלק הקומי של הסיפור. פרסום התחקיר של דרוקר עורר מיד מתקפת זעם קדוש של השופרות הביביסטים הכבדים ביותר. הם זיהו, משום מה, את הסיפור כעוד מתקפה על יקירם נתניהו. אין לי מושג למה. נכון, דיילת וכו', אבל באמת שאין קשר. לא כל דבר זה ביבי. השיא הגיע ב"פרסום בלעדי" של שמעון ריקלין, בתוכניתו בערוץ 14, שלפיו הסיפור של דרוקר הוצע קודם לאמצעי תקשורת אחרים שסירבו לטפל בו מחמת צנעת הפרט. ריקלין גם נקב בשם אמצעי התקשורת שבו מדובר: קשת 12.

מזל טוב. עכשיו קשת 12, המכונה על ידי הביביסטים בימי שגרה "אל ג'זירה", הצטרפה לצד של הטובים! החברים בחברת החדשות עברו גיור בזק לחומרה וגויסו למילואים בצו 8 מיוחד. מאל־ג'זירה לערוץ 14 ב־60 שניות. רק בישראל. המציאות שונה, כמובן. מיטב בדיקותיי מעלות ממצאים אחרים. מהיכרותי העמוקה עם מקצועני ערוץ 12, ששידרו (בצדק) בזמנו את הקלטת "שיחת הפוסיקט" של יאיר נתניהו, הם היו מפרסמים את הסיפור הזה. ועוד איך מפרסמים. בסוף דרוקר פרסם.

זה לא הפריע לג'יהאד הביביסטי על הסיפור ומספריו. בבת אחת הפכו הריקלינים לשומרי המוסר ונוטרי האנינות התקשורתית לדורותיה. מעתה אמור, שמעון ריקלין־בבלי. פתאום הם מתנגדים לכניסה לחיים הפרטיים של מאן דהוא. הגדיל לעשות, כרגיל, חברי ינון מגל. טוב, בניגוד לריקלין, הוא לפחות מצויד בחוש הומור. שוד ושבר, געוואלד, לאיזה שפל מדרגה הגעתם???!!!, זעק מגל בתוכנית הרדיו שלנו. לרגעים נדמה היה לי שהוא יפרוץ בבכי.

כשמנסים להסביר שמדובר בראש מוסד מכהן, אחד התפקידים הכי חסויים, רגישים ונפיצים בעולם, כשמנסים להגיד שהאיש תמרן את עצמו למצב שבו הוא עלול להיות סחיט, כשמנסים לטעון שמדובר כאן בהתנהגות חסרת אחריות ונטולת רסן, הם נוחרים בבוז. לא, זה לא עניינה של התקשורת, אתם בסך הכל מתנפלים על יוסי כהן כי אומרים שהוא בדרך לליכוד.

זה נכון בערך כמו שאביחי מנדלבליט ורוני אלשיך, שני אנשי ימין דתיים, תפרו תיקים לביבי כי אמרו להם שזה יגרום לרביב דרוקר ואמנון אברמוביץ' לחבב אותם. בואו נדלג שנתיים אחורה. גנץ. בני גנץ. זוכרים? עמית סגל פותח את מהדורת 12 עם הסנסציה שהאיראנים פרצו לסלולרי של גנץ. עשר שניות אחר כך כבר דיברה כל המדינה על הסרטונים המביכים שהיו שם.

הסיפור של סגל היה מוצדק. אני לא יודע מי המקור שלו, וזה לא מעניין אותי. המוטיבציה ברורה: לפרק את הקמפיין של גנץ. גם זה לגיטימי. ככה זה בפוליטיקה. העיתונאי צריך רק לוודא שהסיפור נכון. אם הוא נכון, לפרסם. כך עשה סגל. ומה עשו הריקלינים? תזכורת: במקרה של יוסי כהן, ריקלין צייץ השבוע כי "מדובר בחומר צהוב ורכילותי... היחיד שהסכים לפרסם את החומר זה רביב דרוקר. אתם כבר יודעים למה". ודי לחכימא. כשדרוקר ענה לו בציוץ נזעם, השיב ריקלין: "רביב, בניגוד אליך אני לא מפרסם רכילות. בניגוד אליך אני לא מנסה לחסל אויבים פוליטיים דרך חדר המיטות". בום.

אז בואו נשווה את זה לאירוע גנץ: היה סיפור צהוב? הכי צהוב. היו דיבורי חדר מיטות? היו. היה בו סיכול פוליטי? הרבה־הרבה יותר מהסיפור של כהן, כי גנץ עמד בראש כחול לבן, מועמד לראשות הממשלה שמאיים באמת על ביבי, בניגוד לכהן, שנמצא בכלל בתוך תקופת צינון ארוכה. ומה צייץ ריקליננו?

הנה, למשל, תגובה שלו על פרסום שלא רק לגנץ פרצו לטלפון, אלא גם ליאיר ושרה נתניהו: "רק שתבינו: זה נבדק על ידי גורמי הביטחון ולא היו דברים מעולם. גנץ רוצה להיות ראש ממשלה. גנץ נמצא במצב שיכולים לסחוט אותו. גנץ לא יכול להיות ראש ממשלה!".

אכן, אין על החשיבה האנליטית של ריקלין. העובדה שמה שנחשף על יוסי כהן קרה כשהיה ראש מוסד מכהן, לא מטרידה אותו. אתם כבר יודעים למה. בואו נמשיך. הנה עוד ציוץ ריקלינאי אופייני: "לכל מי ששאל, פקפק וערער: דנה ויס אומרת בפתח המהדורה של 12 שעל פי גורם ביטחוני התגלה מידע אישי מביך בפלאפון של גנץ. אפשר להתקדם מכאן? באמת שלא מעניין מה גנץ עושה בזמנו הפרטי. כן מעניין שהוא לא נוהג באחריות. וקצת מבאס ניסיון הכחשת המציאות של תומכי הבלגנץ".

נכון, הוא שנון. אבל לא כל כך עקבי. כי פתאום הוא תומך בפרסום "מידע אישי מביך". ופתאום מעניין אותו שגנץ "לא נוהג באחריות". אגב, לבני גנץ לא פרצו לנייד, אלא לג'ימייל (זה פורסם לראשונה בעמודים האלה). זה לא היה קשור כלל וכלל להתנהגותו. במקרה של כהן, זה קשור אך ורק להתנהגותו.

אצל כהן, שמעון ריקלין מתגייס למשמרת הצניעות של "שובו אחים", או הכלאה בין הנזירה תרזה לחנה בבלי. במקרה של גנץ, הוא דוברמן. הנה עוד ריקלין: "בלגנץ הוציאו הודעת הכחשה לכל העניין. הם משקרים כמובן. השאלה היא לאו דווקא סרטונים או לא. השאלה היא האם היה שם חומר מביך ואישי שיכול לגרום לגנץ להיות סחיט. והתשובה לכך חיובית".

תגיד, ריקלין. האם כשהוא מנהל רומן טרנס־אטלנטי עם אשת איש, כשהבעל הנבגד מגלה ועוקב אחריו, כשהבעל מגיע אליו באמצע הלילה, כשהוא עצמו טס אחריה ברחבי העולם, האם היה ראש המוסד המכהן בעמדה שהייתה יכולה להפוך אותו לסחיט? אתה יודע את התשובה, נכון? אז למה זה לא ראוי לפרסום? אתם כבר יודעים למה.

אני לא יכול לא לסיים את הסאגה הטרגי־קומית הזו בלי חברי, עמיתי ומקורבי ינון מגל, זה שהרצה בפניי כל השבוע עד כמה הוא נחרד, נגעל ונרעש מהעובדה שהסיפור של יוסי כהן פורסם. להלן ציוץ שלו מה־16 במרץ 2019. התאריך חשוב: בעוד קצת יותר משלושה שבועות, ב־9 באפריל, יש בחירות. בפעם הראשונה זה דור יש איום על שלטון נתניהו. כחול לבן. צריך לעשות הכל כדי להסיר את האיום הזה, אחרת צפויה סכנה נוראית לציונות, לישראל, או לפחות לשופרות של נתניהו.

אז הנה הציוץ: "שגנץ יעשה בזמנו הפנוי מה שהוא רוצה, זה לא עניינו של איש. העניין הוא האם בעקבות הפריצה לטלפון הוא עלול להפוך לסחיט. זה הכל".

נכון, ינון. זה הכל.

4. מורשת דרעי

מיוסי כהן לאריה דרעי. האיש רתח ממשפט שפורסם כאן בשבוע שעבר, שלפיו, על פי דעתו של הכותב, דמם של הרוגי מירון מרוח על ידיו. משפט שבא לשקף את דעתי הפרטית ולא עובדה כלשהי. משפט שהתגבש בראשי בעקבות מעקב אחר העדויות הנשמעות בפני ועדת החקירה הממלכתית לאסון מירון. ועדה שלא הייתה באה לעולם לו היה מדובר בדרעי וחבר מרעיו. או בנתניהו. טוב שבאה לעולם וטוב שקמה ממשלת השינוי שהביאה אותה לעולם.

בפני הוועדה הזו נשמעו, עד עכשיו, עדויות מפי היועצת המשפטית של משרד הדתות, הרל"שית של מפקד מחוז הצפון במשטרה ועדים נוספים, שמהן עולה בוודאות שהדחיפה לקיומה של הילולת מירון במתכונת הרגילה שלה, ללא הגבלות כלשהן, הגיעה מדרעי.

היו עדים שטענו שמדובר גם בלחץ מאסיבי של השר לביטחון הפנים אמיר אוחנה. היו עדים שאמרו שמאחורי שני אלה היה לחץ כבד של נתניהו. המעורבות של דרעי לקיים את ההילולה בלי הגבלת כניסה עולה בעדויות הללו בבירור. על פי היועמ"שית של משרד הדתות, דרעי "ביטל" את השר המכהן במשרד, נכנס לנעליו וניהל את העסק.

נדמה לי שהמסקנה שאליה הגעתי לגיטימית וחוסה בגבולות חופש הביטוי והדעה. ייתכן שהשפה הייתה ציורית מדי. הדם מרוח וגו'. בתכל'ס, הכוונה ברורה: על פי העדויות עד כה, אריה דרעי, לעניות דעתי שאינה קובעת, הוא אחד האשמים באסון מירון.

בדיעבד, הבנתי את הזעם הקדוש של דרעי, שיידה בי עורך דין שמתמחה באיומי תביעה ותביעות השתקה. הוא ידע בשבוע שעבר שהוא ברגעים הכי דרמטיים של מו"מ לעסקת טיעון באישומים החדשים שנחקרים נגדו. המשפט שכתבתי בא לו בטיימינג רע. פרקליטו התרעם גם על כי כיניתי את דרעי "עבריין מורשע". במקרה הזה, הוא צדק. הכינוי המדויק הזה הוא "עבריין סדרתי מורשע". אם אכן יחתום על עסקת הטיעון המדוברת, זו תהיה כבר הרשעתו השנייה.

בהמשך השבוע הגדיל אותו פרקליט לעשות כששיגר ליועמ"ש מכתב שבו דרש לפתוח נגדי בחקירה פלילית בגין "ניסיון להשפיע על ועדת חקירה". נדמה לי שכל מילה נוספת מיותרת. עיון בקורותיו של אותו עו"ד מעלה (על פי ויקיפדיה) שהוא גם יועץ משפטי של אגודת העיתונאים. זה יותר מצחיק אפילו ממינויה של שרה נתניהו למנכ"לית יד שרה.

בשבוע שעבר שיגר דרעי כמה מקורבים שניסו לשכנע אותי לכתוב עליו כמה מילים טובות. תזרוק איזה משפט, הפצירו בי, שנעשה לאריה עינוי דין. שהוא סבל מספיק. שההר הוליד עכבר. שאפילו היועץ אמר שמהתיק הגדול לא נשאר כמעט כלום. אמרתי להם שאשקול את זה. המקורבים האלה מכירים אותי ויודעים שברגעים כאלה אני נוטה להתייצב מול החלש. מול האדם שבמצוקה. מי זה שנעשה לו אי־צדק. הם סברו שדרעי הוא הקליינט הנכון. אני, לאחר שהפכתי שוב ושוב בנושא, חשבתי אחרת.

במשך שנים הגנתי עליו מול המבקרים הרבים. "בחזרה למקום הפשע", זעקו המבקרים, "איך יכול להיות שאדם שהורשע בשוחד בהיותו שר פנים, חוזר לתפקיד משרד הפנים. איפה הדוגמה האישית, איפה הפקת הלקחים, איפה הנראות הציבורית", הם שאלו. חלקתי עליהם. חשבתי שכל עוד החוק בישראל מאפשר את זה, כל עוד האיש שילם את חובו לחברה, מיצה את המאסר ואת הקלון, אין סיבה לא למחול לו ולהניח לו לפתוח דף חדש.

זאת ועוד: מעבודתי העיתונאית למדתי שנוכחותו של דרעי בקבינט זוכה לשבחים מקיר לקיר מפיהם של כל ראשי זרועות הביטחון לדורותיהם. בלי קשר לפוליטיקה. הוא מנוסה, הוא רגוע, הוא לא מתלהם, הוא לא רק אחראי, הוא המבוגר האחראי, אמרו לי האומרים. והיה מי שהזכיר שדרעי היה זה שסייע לראש הממשלה יצחק שמיר למנוע מהמתלהמים תקיפה בעיראק ב־1991, תקיפה שהייתה מביאה תועלת מועטה (אם בכלל) לישראל, ונזק כבד לקואליציה שהובילה ארה"ב מול סדאם חוסיין.

אני מכיר את דרעי עשרות שנים. בהתחלה, הוא היה "התקווה הגדולה" של כולנו. החרדי החדש. האיש שיהווה גשר אנושי בין החרדים לחילונים, האיש שיחלץ את החרדיות הישראלית החדשה מהגטו ויביא לנו יהדות מאירת פנים, סובלנית, אולי אפילו ציונית.

אבל אבוי, הגשר הוביל למעשיהו. וישמן ישורון ויבעט. ר' אריה למד להכיר את החיים הטובים, את ניחוח הסיגר, את שיכרון הכוח. כשהורשע, הוא הטריל מדינה שלמה עם ישיבת "שאגת אריה" ומזמורי "הוא זכאי". בלי לדעת, קיבלנו פרומו לג'יהאד הברוטלי שמנהיג עכשיו האדמו"ר האמיתי של דרעי, בנימין נתניהו, על שלטון החוק.

חסידי דרעי טוענים עכשיו שנעשה לו עינוי דין נוראי ומההאשמות האיומות שבהן נפתח התיק הנוכחי, נותרו רק כמה עבירות מס. טכנית, הם צודקים. אבל אפשר לראות את זה גם מהזווית ההפוכה: האדם המריא לשמיים, הוביל מפלגה חשובה בישראל, היה המקורב לראשי הממשלה, שר פנים כוחני, אבל מעד, נחקר, נשפט, הורשע בשוחד והלך לבית הסוהר.

מאיש כזה צריך לצפות שיפיק לקחים. מי שנכווה ברותחין, נזהר בצוננים. עכשיו, כשהוא חוזר למקום הפשע, הוא אמור להיות צדיק יותר מהאפיפיור. הוא לא אמור להתעסק בשום דבר שקשור בכסף. כשיש ספק, אין ספק. הוא צריך להיות נקי וזך כתינוק בן יומו. הוא קיבל הזדמנות שנייה. לא תהיה הזדמנות שלישית.

אז זהו, שדרעי מעד שוב. עבירות מס אינן עניין פעוט. המשטרה מנסה להדביר עכשיו את משפחות הפשע דרך עבירות מס. רבים וטובים הלכו לכלא על עבירות מס. מאל קאפון עד ציפי רפאלי (להבדיל, כמובן). העובדה שהיועמ"ש מנדלבליט סוגר עם דרעי עסקה שתאפשר לו, בקומבינה כזו או אחרת, לחזור להזדמנות שלישית, היא לא פחות משערורייה. דרעי ידע שהוא חוזר לפוליטיקה ותכנן את החזרה שלו לפוליטיקה גם כשהיה במעשיהו. ניתן לצפות מנבחר ציבור ברמה הזו להדיר את עצמו מעסקים, ממסים, מעסקאות, מקומבינות. ללמוד לקח. מה עוד צריך לקרות כדי שהוא ילמד לקח?

לדרעי היו חסידים חילונים: אמנון דנקנר וטומי לפיד ז"ל, אהוד אולמרט. הם הלכו שבי אחריו בימים העליזים ההם של "פופוליטיקה". הם נהגו לספר לי שהוא "משלנו". דעתו על נתניהו באותם ימים, ולא רק בהם, הייתה שלילית מדעתי. אם אני צריך לנחש, היא לא השתנתה. מה שהשתנה זה שהוא איבד את עמוד השדרה שלו והחליט לזרום עם הביביזם. הוא זיהה את הטרנד הפוליטי בין מצביעיו והפך את ש"ס לזנבו המרוט והמכשכש של בנימין נתניהו.

בסוף, זו תהיה מורשתו. אחרי שמינה את עצמו ל"ערב" לכך שנתניהו ימלא את הסכם הרוטציה עם גנץ "בלי טריקים ובלי שטיקים", הוא אפילו לא העז להגיד בפומבי אחר כך שנתניהו רימה את שותפו. עד כדי כך ביטל את עצמו, את מפלגתו, את עקרונות המוסר ואת מצוות התורה וההלכה בפני הביביזם.

אריה דרעי (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)אריה דרעי (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)

5. מר ורטיגו
אחרון חביב להיום: חיים רמון. אם דרעי הוא זנבו המכשכש של ביבי, רמון הוא זנבו המקשקש של דרעי. תוסיפו להם את יעקב ברדוגו ומרטין שלאף, תקבלו את החבורה העליזה שניהלה את המדינה מאחורי הקלעים בניינטיז (אין לי כלום נגד שלאף, אגב). גם רמון רותח על מה שנכתב כאן עליו. הוא אפילו, כך סיפרו לי, פרסם מאמר תגובה כלשהו נגדי. זכותו.

רמון היה תקווה גדולה אפילו מדרעי. בניגוד לדרעי, רמון יכול היה להיות ראש ממשלה. הוא בא מהמפלגה הנכונה. גבוה, כריזמטי, חד, וכחן וערמומי, רמון היה אמור להיות זה שאחרי רבין ופרס. הצבר העוקצני מהשטח הגדול ביפו שיחזיר את העבודה לימי הזוהר שלה.

במקום זה, הוא קבר את העבודה קבורת חמור. הוא ניהל את הקמפיין האסוני ביותר שנוהל כאן אי־פעם (שמעון פרס 1996) והוא זה שחתום על הניצחון הלא־ייאמן של ביבי באותה שנה.

מפה לשם הוא המשיך להחמיץ מול שער ריק עד שהתקמבן ל"קדימה" ומשם לתיק המשפטים אצל אהוד אולמרט. לשונו המתגלגלת נתחבה לפה הלא נכון בזמן הלא נכון (קצינה צעירה, בכניסה לישיבת קבינט בפתח מלחמת לבנון השנייה) והחריבה לו את הקריירה. זו הייתה כרוניקה של הרס עצמי ידועה מראש.

חיים רמון (צילום: אריאל בשור)חיים רמון (צילום: אריאל בשור)

כשהוגש נגדו כתב האישום, נמניתי עם המחנה שסבר שהאירוע לא צריך להגיע למישור הפלילי. דעתי לא התקבלה על ידי השופטים. רמון הורשע. לא הושת עליו קלון והוא חזר. בסך הכל, איזון ראוי. הבעיה היא שמאז הוא בג'יהאד נגד המערכת. לא, הוא לא רוצה רפורמות, הוא לא רוצה תיקון. הוא רוצה להחריב. הוא הגשר האנושי שעליו נוהג נתניהו עם ה־9D בדרך לבית המשפט העליון. הוא נקלע לסחרור קשה ואין לו היכולת להבין את מצבו. הוורטיגו הזה לא ייגמר טוב. הוא סיפור עצוב אפילו יותר מאריה דרעי.

כן, מר רמון. מתחתי בעבר, וגם בהווה, ביקורת חדה ותקיפה על הפרקליטות. אני תומך מסורתי זה שנים ארוכות ברפורמות דחופות ועמוקות במערכת. צריך לפצל את תפקיד היועץ המשפטי. צריך להעניק שיניים חדות לנציב התלונות על הפרקליטות. ניהלתי בעמודים האלה את מאבקה ההירואי של השופטת הילה גרסטל, הנציבה הראשונה, שנתקלה במערכת אטומה ויהירה. אני חושב שצריך לתחום את החקירות, הגשת כתבי האישום וההחלטות של הפרקליטות בזמן. אסור לתת לחקירות להתנהל שנים ארוכות. וכו' וכו'.

אבל לא, מר רמון, אני לא חושב שהמערכת תפרה לבנימין נתניהו תיקים. אני מכיר את המערכת הנוכחית, אני מכיר מצוין את התיקים, ואני מכיר הכי טוב את נתניהו ומשפחתו. מעולם לא נשקפה סכנה מיידית יותר לדמוקרטיה הישראלית מאשר בשנים האחרונות של דמדומי נתניהו. צר לי שעיניך שטופות החרון והעלבון האישי טחו מלהבחין בזה.

את המערכת צריך לתקן, לא להרוס. את הדמוקרטיה צריך לבצר ולהציל, לא לפרק. אתה, שלימדת רבים וטובים על פרצופו האמיתי של נתניהו עוד בטרם זה נודע לציבור הרחב, הופך עכשיו לשכפ"ץ האנושי של החבורה הזו, שקמה על מוסדותיה של המדינה הזו כדי לכלותם. טרגדיה.

[email protected]