פעם היה קל לזהות את האויב, כך לפחות למדתי מהספרים כשהייתי ילדה. בסדרת "חסמבה", למשל, האויבים היו בריטים, ערבים, מרגלים ופושעים מקומיים ובינלאומיים, בעלי מאפיינים מובהקים שהקלו על זיהוים: מכוערים, דבילים, עילגים ורעי לב. "מסוכנים ואכזריים מאוד", במילותיו של יגאל מוסינזון. מרביתם היו זרים, לא משלנו.
האויב יכול להתגלות כנבחר או נבחרת ציבור, שעולים לפודיום במליאה ומתנסחים באופן בוטה, אלים וגס, ומסמנים את הדרך לצעירים שמסתכלים עליהם וחושבים שכך צריך לנהוג. הם מסרבים להפנים שככל שהצעקה רמה ומחרישת אוזניים יותר, כך הטיעון נתפס כחלש יותר. אויבים מכל כיוון.
כולנו מתהלכים פה עם לוח מטרה על הגב ולמרות הכל, אני מסרבת להתייאש. זה הבית שלי. הבית היחידי שלי. אין לי דרכון זר, ואני לא מתכוונת להימלט מפה. יש פה הרבה טוב ואסור לתת לו להידחק תחת האויבים הרבים שקמים נגדו. זהו.
בשביל לסגל את תפיסת עולם הזאת ולזהות את השינויים הבלתי צפויים, נדרשים אורך רוח, השתדלות ואחיזה בטוב. זו חוכמה גדולה לכתוב עלילה קצבית ודינמית במילים מדודות, בהירות ומחויכות, ובמשימה הזו עומדת בכבוד אילה חן, סופרת צעירה שזהו ספר הביכורים שלה. על האיורים הנפלאים שמספרים את העלילה באופן אופטימי, הופקדה ענבל לייטנר, והתוצאה היא ספר צבעוני ומעורר מחשבה, והראשון בסדרת "הכל לטובה" מבית ההוצאה.
התרעות פיקוד העורף