כשהיינו ילדים למדנו להאמין שאם לא נאכל יבוא שוטר, ואם נצעק "הצילו", מישהו תמיד יבוא לעזור. האמנו שיש צדק וחוק, ואם בית משפט מחליט, כך יהיה. ידענו שאם מישהו מציק לך בבית הספר, המורה תדאג להעניש או להרחיק אותו, לא אותך; שענישה קולקטיבית היא לא הוגנת, ושמבוגרים לא תמיד צודקים.
לא הייתי זוכרת את המקרה או מייחסת לו כל כך הרבה חשיבות, אם אותו נוכל לא היה מופיע לי מול העיניים במלוא הדרו, 17 שנה אחרי שראיתי אותו בפעם האחרונה. ישבתי עם חבר במסעדה ופתאום הוא נכנס. שמן, מיוזע, שערו משוח בשמן, אחד מיחידי הסגולה שמצליחים להיראות כאילו הזמן עצר עבורם מלכת. למסעדה הוא נכנס עם זוגתו, קלישאה סטריאוטיפית מהלכת על שתיים.
בלעתי שוב את הכעס וניסיתי להשלים עם העובדה שלא רק המרחב האישי שלנו הפך להיות לא בטוח, אלא גם המרחב הציבורי. וכך גם המקום הבטוח של האזרח מול המערכת, כל מערכת, שאמורה להגן עליו ולדאוג לטובתו. לצערי, אני מבינה רק עכשיו שאין חדש תחת השמש.
לא היה פה אף פעם טוב, פשוט היינו עיוורים מדי או צעירים מכדי לראות את זה. ואני מניחה שגם הילדים שלנו, אלה שאנחנו מלמדים אותם שהמשטרה שומרת עליהם, שבית הספר מגן עליהם, ושבית המשפט חותר לצדק, ייתכן שיתאכזבו לגלות ששוב שיקרנו.
התרעות פיקוד העורף