כשהיינו ילדים למדנו להאמין שאם לא נאכל יבוא שוטר, ואם נצעק "הצילו", מישהו תמיד יבוא לעזור. האמנו שיש צדק וחוק, ואם בית משפט מחליט, כך יהיה. ידענו שאם מישהו מציק לך בבית הספר, המורה תדאג להעניש או להרחיק אותו, לא אותך; שענישה קולקטיבית היא לא הוגנת, ושמבוגרים לא תמיד צודקים.


כשהייתי נערה חשבתי שאם מישהו מטריד אותי, אתלונן וזה מיד ייגמר. שאם מישהו חייב לי כסף, הוא בסוף ישלם. שאי־צדק אף פעם לא מנצח, שהחזק שורד אבל על החלש אמורים לחמול. שאין אינטרסים, או פרוטקציות. זאת אומרת, יש, אבל הם לא אמורים לבוא במקום החלטות מקצועיות. הייתי בטוחה שאסור לאיים עליי, שמקשיבים לי ולא משתיקים אותי. שטובתי כאזרחית תמיד עומדת בראש סדר העדיפויות של המדינה.


כשבגרתי, הבנתי שכל הסיפור של חוק, צדק, דין ואחריות של המדינה לאזרח הוא בולשיט אחד גדול. זאת אומרת, לא ממש בולשיט אלא יותר חובה שמתקיימת באופן חד־צדדי. ניסיתם פעם לא לשלם בזמן מס הכנסה, ביטוח לאומי? לא סגרתם את המינוס היחסית קטן שלכם בבנק בזמן? כמה טלפונים, פקסים, מכתבים והתראות קיבלתם? עברתם על החוק, שילמתם מיד קנס.


כשהייתי בת 27, עמדתי בפעם הראשונה בבית משפט לתביעות קטנות. השתתפתי כשחקנית בסדרת מופעים, ומפיק האירועים הגדול והידוע יום אחד פשוט נעלם. לא עזרו טלפונים, פקסים, או הגעה פיזית למשרדים שמנעולי ענק ושלשלאות חסמו את דלת הכניסה שלהם - אין קול ואין עונה. מפעל שלם שתקתק כמו שעון ומכר כרטיסים כמעט בכל ערב, נעלם למשולש ברמודה של השואו־ביזנס הישראלי.


כל מה שרציתי היה את הכסף. לא כי הרווחתי סכומי עתק. אלה היו סכומים משמעותיים לי. אני מניחה שהסיבה לכך שהחלטתי, בניגוד לשאר חבריי להפקה, ללכת עם סיפור התביעה עד הסוף, היא בעיקרה מלחמה על העיקרון ועל החוצפה והתעוזה של אדם יהיר להעסיק אותי במשך חצי שנה ולא לשלם לי אגורה. עמדתי מול שופט עם מסמכים ומונולוג מוכן. מהצד השני אף אחד לא הגיע. שלוש דקות של דיון שבו לא היה צריך להוכיח דבר, ונפסק לי פיצוי כספי הכולל הוצאות משפט.


עברו כמעט שמונה חודשים של רדיפה אחרי מימוש פסק הדין שניתן כחוק על ידי בית משפט בישראל, ועדיין שום תגובה. ייעצו לי לפנות להוצאה לפועל, אך גם הזהירו: זה עולה כסף. את עלולה בסופו של דבר לא רק להפסיד את מה שלא שולם לך, אלא גם לספוג את כל הוצאות המשפט והאגרות הכרוכות בכך. החוק לצדו, הסבירו. הוא לא ישלם מכיוון שהוא תאגיד, ועל תאגידים המדינה אוהבת להגן. למה? ככה.


החלטתי לספוג גם את עמלת ההוצאה לפועל, בימים שבהם לא הייתה לי הרבה עבודה. ידעתי שזה לא יזיז לאיש, אבל היה לי אמון גדול במערכת. בכל זאת, ניצחתי במשפט. כמובן שדבר מזה לא קרה. שנתיים אחרי צו ההוצאה לפועל ניסיתי להניע עניינים בעזרת עורך דין. הוא המליץ לי לרדת מהסיפור. "את צודקת", אמרה לי המדינה, ואפילו הוסיפה שמגיעים לי פיצויים. אבל אין לי שום דרך לעזור לך, ולעוד אלפי אנשים שנמצאים במצבך.

לשכת הוצאה לפועל (צילום: אבשלום ששוני)לשכת הוצאה לפועל (צילום: אבשלום ששוני)

לא הייתי זוכרת את המקרה או מייחסת לו כל כך הרבה חשיבות, אם אותו נוכל לא היה מופיע לי מול העיניים במלוא הדרו, 17 שנה אחרי שראיתי אותו בפעם האחרונה. ישבתי עם חבר במסעדה ופתאום הוא נכנס. שמן, מיוזע, שערו משוח בשמן, אחד מיחידי הסגולה שמצליחים להיראות כאילו הזמן עצר עבורם מלכת. למסעדה הוא נכנס עם זוגתו, קלישאה סטריאוטיפית מהלכת על שתיים.


"זה הוא", נפלט לי בקול רם, והרגשתי איך מבעבע בי הכעס. מדהים אותי בכל פעם מחדש כמה כעסים קבורים בתוכי, שאני אפילו לא מודעת להם. כעסים שיושבים בפנים, ומחכים לטריגר שיקפיץ אותם החוצה. רציתי לומר לו משהו, אבל נזכרתי שאנחנו חיים בעידן שבו מילה אחת לא במקום עלולה לגרום לסכין להישלף. שתקתי.

בלעתי שוב את הכעס וניסיתי להשלים עם העובדה שלא רק המרחב האישי שלנו הפך להיות לא בטוח, אלא גם המרחב הציבורי. וכך גם המקום הבטוח של האזרח מול המערכת, כל מערכת, שאמורה להגן עליו ולדאוג לטובתו. לצערי, אני מבינה רק עכשיו שאין חדש תחת השמש.

לא היה פה אף פעם טוב, פשוט היינו עיוורים מדי או צעירים מכדי לראות את זה. ואני מניחה שגם הילדים שלנו, אלה שאנחנו מלמדים אותם שהמשטרה שומרת עליהם, שבית הספר מגן עליהם, ושבית המשפט חותר לצדק, ייתכן שיתאכזבו לגלות ששוב שיקרנו.