את חרפת עקירת ארבעת היישובים בצפון השומרון, שנהרסו ברשעות ב־2005 על ידי אריאל שרון בתמיכת בנימין נתניהו, צריך להסיר מיד. מדובר ביישובים שנעקרו ותושביהם גורשו כדי לאותת על חיסול ההתיישבות היהודית ביו"ש כולה. כפי שהמזימה ההיא נעצרה, את חומש חייבים להחזיר לקרקע, במיוחד בגלל המיקום האסטרטגי של היישוב והקרבה לסבסטיה העתיקה.

מעניין שהייתה זו איילת שקד, כשהייתה שרת משפטים בממשלת נתניהו, שהגישה לוועדת השרים לחקיקה, כמעט בכל שבוע, בקשה לבטל את תחולת חוק ההתנתקות לגבי יישובי צפון השומרון, ביטול שיסלול את הדרך גם להקמה מחודשת של חומש. נחשו מי טרפד את כל ניסיונותיה של שקד – ראש הממשלה נתניהו. בתקופת נתניהו, אגב, פונתה גם הישיבה הפועלת בחומש, רק שבדבקות אין קץ חזרו פעיליה ליישב את ההר הקירח.

אין ספק שהישיבה פועלת בחומש ברצף מאז הקמת הממשלה הנוכחית, דבר שמקבע את הסטטוס־קוו שכל חלקי הממשלה מחויבים לשמור עליו. והנה שר הביטחון בני גנץ, האיש שראש הליכוד מנסה לפתות אותו להפוך מיידית לראש הממשלה, ניסה לנצל דווקא את רצח תלמיד הישיבה יהודה דימנטמן כדי לעקור סופית את הישיבה. כך ניתן להפר את ההסכם הקואליציוני וגם לספק לאבו מאזן, ידידו החדש, מתנה משובחת לקראת הפגישה האינטימית אצלו בבית.

בינתיים ראש הממשלה ושרי הימין הציבו לגנץ מחסום ומנעו את פינוי הישיבה, אף שמפיצי הכזבים מבית נתניהו וסמוטריץ' טוענים שהישיבה נעקרה. אכן נהרסו מספר מבנים, אבל גנץ נעצר, הישיבה פועלת, ונוסף לה מאחז צבאי ברכס שמעל היישוב העקור.

אלא שכיפוף הידיים בתוך הממשלה מול מקדמי האינטרסים של אש"ף נמשך במלוא עוזו. על הרקע הזה, בעוד הרשות הפלסטינית ממשיכה להפליל את מדינת ישראל ובני גנץ עצמו בהאג, בעוד היא מנהלת נגדנו מסע הסתה יומיומי, בינלאומי ופנימי, בוחר שר הביטחון דווקא לחזק את האויב.

הידיעות המצונזרות לגבי ההבטחות שסיפק גנץ לראש הרשות הפלסטינית אצלו בסלון מקוממות ומדאיגות בפני עצמן. בין היתר מדובר בהמשך הזרמת המיליונים, תוך הפרת החוק האוסר להעביר כספים לרשות שממשיכה לתמוך ברוצחים. והכי חמור – ההבטחות לגבי "קידום תוכניות מתאר" פלסטיניות. אנחנו כבר יודעים מה מתגלה לימים מעבר לכותרות המתעתעות הללו. ברור שגנץ דוחף לבניית המדינה הפלסטינית דה־פקטו. הוא מונע אכיפה נגד ההשתלטות הפלסטינית על שטחי C ומקדם בנייה פלסטינית בשטח הישראלי.

ראש הממשלה ושרי הימין בממשלה הסתייגו ברורות מהפגישה עם אבו מאזן והניסיון השיטתי לחזק את רשות הטרור שלו. בנט גם הודף לחצים להיפגש בעצמו עם מחמוד עבאס. להצדקת מהלכיו טוען גנץ שהמנדט שלו הוא לשמור על הביטחון וזו הדרך שלו לעשות זאת. אבל האמת היא שהוא חותר הרבה יותר רחוק.

אין ספק שמדובר בתוכנית שנדחפת בידיעתם ובתמיכתם של האמריקאים וסביר שגם בגיבוי שר החוץ יאיר לפיד. זהו ניסיון לדחוף את הממשלה, בניגוד להסכמים הקואליציוניים ותוך הפרת הסטטוס־קוו, ללכת בדרך האסונית של יצחק רבין בהסכמי אוסלו. מכאן, זכות הקיום של הממשלה מתקרבת לקו האדום. המאבק הפנימי על דמותה מגיע לשלב קריטי.

בני גנץ  (צילום: אבשלום ששוני, פלאש 90)בני גנץ (צילום: אבשלום ששוני, פלאש 90)

הליכודניק החדש

צודק בנימין נתניהו. אכן על הליכוד להקיא משורותיה כל מי שפועל נגד עקרונות הליכוד – כל "ליכודניק חדש". אין ספק שמי שחותר להקמת מדינה פלסטינית, מי שמסר את חברון ליאסר ערפאת, חתם על הסכם וואי, מנע הקמת שכונות בירושלים הבירה, חנק את ההתיישבות ביו"ש, מי שהצביע ארבע פעמים בעד תוכנית ההתנתקות, מי ששחרר באופן סיטוני מחבלים בתמורה לחייל חטוף אחד – בוגד בעקרונות התנועה. אדם כזה עונה בהחלט להגדרת הליכודניק החדש, שעל בית הדין הפנימי של הליכוד לסלקו מיידית מהשורות. זהו, מעל כולם, בנימין נתניהו. הגיע הזמן שהליכוד תאמר לו שלום ולא להתראות.

מגש הכסף

צריך לראות את הסרט החדש של אבי נשר, "תמונת הנצחון", ולו כדי לקבל פרופורציה לגבי מצב מדינת היהודים היום. גם לאדם כמוני, שגדל בבית של דור מקימי המדינה, לאבא שנפצע באורח קשה בקרבות בירושלים, החוויה חודרת לעצמות. דווקא משום שהסרט מבוסס על עובדות היסטוריות הוא ממחיש את מה שהשכל מתקשה לקלוט – את עוצם השבריריות של ההרפתקה הציונית באותם ימים, את גודל הסכנה לעצם הקמת מדינת היהודים.

בד בבד מתקבלת המחשה לכוח הרצון וההקרבה הבלתי נתפסים, אלו שבאו למיצוי בדמותה של מירה בן ארי, על המסך ובמציאות. מי שהייתה במושגי היום גדולה מהחיים. כמוה, היישוב הקטן כולו נאלץ להיות אז גדול מהחיים.

היום, כ־73 שנה אחרי הנפילה של מגיני ניצנים, מי שנאבקו באקדחים ובתת־מקלעים מול הטנקים והמשוריינים של הצבא המצרי, אנחנו חייבים לתת לעצמנו דין וחשבון לגבי כברת הדרך שעברנו. דרך שקשה היה להעלות אותה על הדעת בימי הקרבות על ניצנים, גוש עציון והעיר העתיקה, וגם עשרות שנים לאחר מכן.

בתחילת שנת 2022, ישראל נמצאת במקום הטוב ביותר שבו הייתה אי־פעם, כמעצמה כלכלית, תרבותית וגם צבאית. כזו שחבר המעצמות שמתפתל בווינה ומשתוקק לסגור עסקה מבישה עם האיראנים, לא יכול להתעלם מההתנגדות העיקשת שלה. כמה פרדוקסלי לדעת שהיום שורר שיתוף פעולה צבאי־אסטרטגי בלתי פורמלי בין מצרים לישראל, שלא לדבר על הבריתות עם איחוד האמירויות, בחריין וגם עם סעודיה ומרוקו. ובבריתות הללו דווקא המדינות הערביות הן אלו שנסמכות על העוצמה הישראלית כנגד גורמים אחרים בעולם הערבי־אסלאמי.

העוצמה הצבאית מגלמת רוח המשך לעוז של 1948, אבל היא נשענת על כוח טכנולוגי, מדעי וכלכלי. רק השבוע פורסם כי היצוא הישראלי עלה השנה בכ־20% ויגיע לכ־140 מיליארד דולר. על ההובלה שלנו בעולם ההייטק, האוטוטק, הסייבר, הביו־טכנולוגיה וכלל תחומי החדשנות כבר לא צריך להכביר מילים. ואפרופו סרטים, גם תעשיית הקולנוע והתוכן הישראלית קנתה לה מקום של כבוד בעולם, שלא לדבר על המספר היחסי של זוכי פרסי נובל ושאר עיטורים.

תמונת הניצחון  (צילום: איריס נשר)תמונת הניצחון (צילום: איריס נשר)

כל אלו מכוננים גם עוצמה דיפלומטית־אסטרטגית חסרת תקדים. חלפו הימים שבהם כל דפיקה על השולחן בוושינגטון הייתה מכניסה אותנו לתזזית. לארה"ב, כמו למדינות המובילות באירופה, יש היום הרבה פחות מנופים מאי־פעם ללחוץ עלינו. שלא לדבר על הצורך שלהם להיסמך על מה שיש לנו להציע, אם מבחינה גיאופוליטית ואם טכנולוגית.

דווקא עכשיו, כאשר מכהן בוושינגטון ממשל שעמדותיו שונות משלנו בכל כך הרבה תחומים, מומחש מהם גבולות הלחץ עלינו. ראו את ההתקפלות האמריקאית בעניין הקונסוליה במזרח ירושלים. גם מיצוב היחסים הידידותי שלנו מול רוסיה וסין, לצד המהפך באוריינטציה של חלק מהעולם הערבי, תורמים תרומה דרמטית.

73 שנים אחרי המאבק ונפילת ניצנים, אנחנו במקום שונה לחלוטין. אסור לשכוח שהמקום הזה נסמך על ההקרבה של מירה בן ארי, מגיני ניצנים ודומיהם הרבים, מאז ועד היום. אבל חשוב להביט מדי פעם אחורה, לנוכח קשיי ההווה, כדי להבין באמת היכן אנחנו נמצאים היום.