ההצגה הכי טובה והכי חשובה באזור היא הניסיון להגיע להסדר עם האיראנים בווינה. להבדיל מיחסינו עם הפלסטינים, שהם טרגדיה אלימה שהורגת בשם אלוהים ומולדת, בווינה מדברים על כסף ועל כבוד, ערכים שניתן לסחור בהם. הכסף הוא הסנקציות שמוטלות על טהרן והפוטנציאל של השקעות ומסחר בעתיד, הכבוד הוא האורח שבו פקחי סבא"א יפשפשו בתיקים ובכיסים הגרעיניים של האיראנים.

מה שברור הוא שאיש לא יודע מה באמת קורה כיום בווינה. אפילו לא המשלחות עצמן, למעט שתי תובנות בסיסיות: אף צד לא רוצה בהמשך החיכוך האלים הנוכחי או במלחמה של ממש; ובסופו של יום, חודש או שנה ייחתם הסכם. כלשהו. הכל תלוי בעיקר באיראנים, והם לא דיווחו לאיש לאן פניהם מועדות. בינתיים כולם מנהלים מגעים באמצעות תמרונים תקשורתיים וצבאיים וערוצים חשאיים.  

לקיביצר המצוי, גם אם אינו מצוי במהלכים התת־קרקעיים בין המשלחות לבין עצמן, או בין המשלחות למדינות ששיגרו אותן, עדיין יש אפשרות לאפיין כמה מהלכים מרכזיים שגובו בהצהרות פומביות. האמריקאים אמרו שהם מעדיפים את המסלול הדיפלומטי, כלומר הם מאמינים שניתן להגיע עם האיראנים להסדר כלשהו במהלך המו"מ. אני מניח שההחלטה הזו מגובה בהערכת מצב ריאלית שאומרת שההסדר בר־השגה, והיא מבוססת על מידע מודיעיני תקף ולא על תחושות בטן. ב־CIA יש אלפי עובדים שמרחרחים סביב איראן, ואני מניח שהרוב תומך באופציה הדיפלומטית. אלמלא כן הבית הלבן לא היה הולך לקנוסה שבווינה. נושאי המחלוקת הם פרויקט הטילים הבליסטיים (שלא היה חלק מהסדר הגרעין של ברק אובמה), הפיקוח על תהליכי העשרת האורניום והסרת הסנקציות.

בעניין מעורבות ישראל בשיחות, ניתן להניח שהאיראנים דורשים מהאמריקאים ללחוץ על ישראל להפסיק חיסולים ופגיעות באתרי גרעין באיראן, מטרות חיזבאללה בלבנון ומיליציות איראניות בסוריה. הנעלם שלא מדובר בו ויש לו קשר ישיר לשיחות בווינה הוא המתח בין ארה"ב לסין ולרוסיה. מצד אחד כאילו אין קשר בין מלחמת הסחר והשלכות זכויות אדם ובין שיחות הגרעין. מצד שני כשארה"ב רוצה הסדר בכל מחיר עם איראן ולסין יש מנוף בנושאי מחלוקת אחרים עם ארה"ב - וינה זה המקום לסגור עניין. הבטחה של ג'ו ביידן להפסיק ללחוץ במגוון נושאים, מזכויות אדם עד סנקציות על אמצעי תקשורת סיניים, עשויה בהחלט להקל על סין לדרוש מאיראן לחתום על הסכם הגרעין. גם הסינים לא רוצים עוד מדינת גרעין שיש לה קשר עם אללה כזה או אחר. סין כזכור מתחזקת כיום את כלכלת איראן ברמה של הצלה מקריסה, ואם היא תחליט להגביר את הסיוע לאיראן, זה בהחלט עשוי לתדלק את עיקשות האיראנים.

ריכוך נושאי זכויות אדם וסנקציות הם גם עניינה של רוסיה, שגם היא לא מאושרת מהאפשרות של שכנה עם פצצה. שיחות וינה הן מקום לא רע לדחוף את האינטרס הרוסי באוקראינה מול ארה"ב, שמתחזקת את כוחות הממשלה האוקראינית ומאיימת על מוסקבה בסנקציות. לחץ רוסי על איראן בתמורה להכרה אמריקאית שקטה בחבל דונייצק כשטח השפעה רוסי עשוי להחיש או לעכב את החתימה. האמת? אין סיבה

ואצלנו: ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל, מפקד חיל האוויר, ראש המוסד ואפילו הנשיא - כולם מניחים בחבטה את האופציה הצבאית על השולחן. התגובה להעשרה חייבת להיות תקיפת מנע, שאין דרך להציגה אלא כאופציית שמשון. הרי ברור שהאמריקאים לא ישתתפו במשחק חרף התמרונים המשותפים, והרוסים במקביל מעניקים לאיראנים חבילה צבאית, כולל סוללות 400־S שבין השאר מאיימות על עליונות חיל האוויר שלנו. ככה? ישראל מאיימת, והאיראנים מחזירים בתצוגת תכלית של טילים בליסטיים וכתב"מים קטלניים.

נפתלי בנט (צילום: Abir Sultan Pool/Pool via REUTERS)נפתלי בנט (צילום: Abir Sultan Pool/Pool via REUTERS)

לידיעת עם ישראל: זו לא הייתה הצגה. לאיראנים יש יכולת טילית קונבנציונלית באיכות ובכמות שהרסה לחלוטין בסיס אמריקאי אחרי חיסול קאסם סולימאני. לפני כמה שנים העריך אהוד ברק שתקיפה באיראן תעלה לנו "500 הרוגים". לא האמנתי לו אז שאכן התכוון לתקוף, ואני לא מאמין עכשיו לאיש ממקהלת לתקוף. היום ברק אומר שהשתנו התנאים (1,500 הרוגים?), ואני מבין שהוא מודע ליכולת הטילית של איראן.

את המכה האפקטיבית ביותר על הצהרות הרהב המלחמתי מנחיתים האיראנים בחזית הדיפלומטית. הם מפרסמים שאינם מתכוונים ולא התכוונו ללכת על אורניום מועשר 90%. בישראל לא מאמינים לאיראנים. בכלל. לא רק בענייני אחוזי העשרה. אגב, האיש היחיד בצמרת שמעז לומר את האמת הוא שר האוצר אביגדור ליברמן, ש"העריך" שעוד חמש שנים תהיה לאיראנים פצצה. לליברמן אין כמובן מושג אם תהיה לאיראנים פצצה ומתי, אבל יש לו ביצים. תפסיקו לעשות דרמה הוא נוזף ביהודים, והסאבטקסט הוא שישראל תמשיך להתקיים גם אם תיוולד פצצה איראנית, ולכן תפסיקו לבזבז את הכסף שנשפך לטובת ביצה שלא נולדה ותקיפה שלא תהיה.

מצד שני, ייתכן שפרץ האחדות של מקהלת לתקוף הוא תולדה של תערובת של געוואלד וקדימה הסתער בשירות קמפיין הפחדה אמריקאי. הספקולציה הזו הועלתה כאן לפני כמה שבועות, ואני בספק אם זה יעבוד. מצד שלישי, אם לא נתקוף, אולי נרוויח עקב התאפקותנו ההרואית בסגנון יצחק שמיר במלחמת המפרץ איזה צ'ופר מחנות הממתקים של האמל"ח האמריקאי. אולי, אם האמריקאים יהיו בטוחים שלא נתקוף אלא באישורם, נקבל מטוס תדלוק שבלעדיו ההשקעה ב־35F תתרסק לטמיון. מטוס התדלוק, אגב, ישכון ברגוע לצד כנף ציון, מטוס ראש הממשלה, שנולד כמוהו עקב הערכת מצב מגלומנית.

האמת: אין לישראל שום סיבה לתקוף. ככה פשוט. רוצים תקיפת מנע? תביאו הוכחה ל־90% אורניום מועשר ופיתוח ראש קרבי גרעיני. הבעיה היא שבסופו של יום או חודש או שנה יהיה הסדר, כלשהו, ואנחנו נהיה רועי הרוח שמתויגים במחלקת הרועה הבדאי שהזהיר: זאב, זאב. הימין נגד הסדר אמריקאי־איראני, משום שמשמעו "חולשה" אם לא "כניעה", שתוליד ח"ו כניעה בנושאים חשובים יותר, כמו מה יקרה במאחז אביתר.

האיש שיכול להכריע, חרף חוסר משקלו הפוליטי, הוא רה"מ בנט. כיום הוא עדיין מחזר על פתחי הבלוק של ביבי ואינו רוצה להיתפס שם כחלש או כנכנע, ועדיין לא החליט מה יעשה כשיהיה גדול. הקדנציה הנוכחית היא רק הפרומו. עצתי שאיש לא ביקש: תהיה מנסור עבאס. השבוע בנט הוכיח שהוא מסוגל כשאמר כי לא יתנגד להסכם שייחתם: "אנחנו לא דובי לא־לא ולא מחפשים לריב, יכול להיות גם הסכם טוב". יופי, ילד. 