יוסי כהן
ססמת המוסד למודיעין "באין תחבולות ייפול עם", מגלמת את תפיסת הארגון. אבל כשתחבולות, מניפולציות ושקרים הופכים לשגרה גם בדברים שאינם קשורים למוסד, זו חצייה של כל הקווים האדומים. חיזוריו של יוסי כהן אחר אשת איש, שעל פי תוכנית "המקור" נערכו בעת עבודתו במוסד, מהווים את הסיבה לכך שלא ניתן להתייחס לתחקיר כאל רכילות צהובה.
שירות במוסד מותנה בראש ובראשונה באמון ובשמירה על ערכים. ומי שעומד בראש ארגון ביון, שמתגאה בערכי מוסר גבוהים ובמקביל מחזר בלהט אחרי אשת איש למרות היותו גבר נשוי, חייב לתת לציבור הסבר על מעלליו. כהן מעדיף לפי שעה לשמור על זכות השתיקה ולא להגיב לדברים.
מבקר וחשב המוסד, חשב משרד האוצר, והממונה על המשמעת בשירות המדינה, שביכולתו להעמיד לדין עובדי מדינה שעשו שימוש לא ראוי בכסף ציבורי, צריכים להיכנס לתמונה ולבחון את המעשים המיוחסים לכהן. ללא כל קשר, רק לאחרונה פורסם כי שני עובדים של המוסד, ששלחו את ידם בכספי הארגון, נדרשו להחזיר את הכספים שנטלו ואף פוטרו. כאשר מדברים על נורמות מחמירות, יש צורך בדין אחד לכולם.
אני מניח שלא כל הסיפורים שסיפר הבעל הנבגד מדויקים. הוא תאב נקם ואין אש חזקה יותר מאש הנקמה, אפילו לא אש האהבה. ואולם גם אם רק חלק קטן מהדברים נאמנים למקור, מדובר בהתנהלות מביכה, בעיקר כשמדובר במי שעמד בראש זרוע הביון של ישראל. שאלתי השבוע את ראש המוסד לשעבר דני יתום אם יוסי כהן היה חייב להדיח את סגנו, לו היה מתברר שהלה נהג בדרך דומה. יתום השיב ללא היסוס בחיוב, והוסיף "בתנאי שהדברים נכונים".
המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים מסר בתגובה ש"יוסי כהן עמד תמיד בחזית המבצעית של הארגון, ולא פעם תוך סיכון חיים וחירות. המוסד מוקיר את פועלו במשך השנים לטובת ביטחון המדינה ואזרחיה".
בעל המאה
מכירים את המונח "קנאת סופרים"? אפשר להוסיף לכך גם את המונח קנאת פוליטיקאים. חברי מרכז הליכוד, שייתכן ומתקנאים בעושרו של ח"כ ניר ברקת, הגישו הצעת חוק שתגביל את סכום גיוס התרומות של נבחר ובני משפחתו לצורך פעילות פוליטית, עד לסכום של 100 אלף שקלים לשנה.
ברקת, כידוע, מתכנן לכבוש את צמרת המפלגה. אין מחלוקת על כך שאסור לאפשר קניית שלטון בכסף, אלא שמדובר בחוק פרסונלי שמכוון אישית נגד ברקת, שמוביל במרבית הסקרים. חקיקה פרסונלית נגד ברקת, כמו נגד בנימין נתניהו, היא דבר שאסור להסכים לו במשטר דמוקרטי, במיוחד כשבשני המקרים היא נעשית על ידי קומץ עסקנים, שברור לכל על ידי מי הם מופעלים. נתניהו עצמו היה הראשון שהתרעם על חקיקת חוקים פרסונליים. ברור לכל שעושרו של ברקת והאמצעים הכספיים שעומדים לרשותו מעבירים כמה מראשי הליכוד על דעתם, והם יעשו כל מה שאפשר כדי לסכל את המרוץ שלו לצמרת.
מה קשור
הכותרת שפורסמה באחד מאתרי האינטרנט הנקראים הייתה "יצאת נוכל: חיים אתגר תפס על חם אבא של עיתונאי בכיר". מאחורי הכותרת מסתתר סיפור על אינסטלטור תושב הצפון, שהוא אבא של עיתונאי ממש לא בכיר, שמועסק באחד העיתונים. האינסטלטור, שנלכד בעדשת מצלמות התוכנית "יצאת צדיק", רחוק מלהיות צדיק. הוא נתפס כשהוא מנסה לכאורה להונות לקוחה. במקום להחליף לה "סיפון" בכיור המקלחת, שעלותו נאמדת בכמה עשרות שקלים, הוא הרס לה את המקלחת וחייב אותה בסכום כספי חסר פרופורציות.
מהצילומים מתברר שמדובר לכאורה בנוכל לא קטן, שעשה מעשה חמור שלא ייעשה. אלא שלא ברור מה הקשר בין מעשיו של האב האינסטלטור לבנו העיתונאי, ולמה יש צורך לקשור בין הדברים. בניגוד לכותרת, הבן הוא לא עיתונאי בכיר ורחוק מאוד מהתואר שהוענק לו כדי לקדם את הידיעה. ההחלטה להכתיר את העיתונאי ככזה נועדה כנראה רק כדי להצדיק את פרסומה.
למונחים עבריין בכיר, קצין בכיר ושר בכיר מצטרף עכשיו גם התואר עיתונאי בכיר. לא ברור מה חטאו של הבן, שלא קשור לעסקיו של האב ואין לו שום חלק במעשה ההונאה. כשם שלא ברור מדוע היה צורך לפרסם את שמו של העיתונאי, חוץ מאשר בגלל יצר מציצנות. אין בפרסום שמו של העיתונאי שום עניין ציבורי, ומי שחשפו את שמו נהגו בדרך בזויה. עיתונות הגונה חייבת להציב מחסומים בפני מציצנות. מה שמתרחש בכמה מהאתרים וברשתות החברתיות חצה מזמן את כל הגבולות.
מהי אומנות
ואם אתם רוצים לדעת את ההבדל בין חופש הביטוי לחופש הביזוי, אל תחמיצו את תערוכתו של האומן דוד ריב, שמוצגת במוזיאון רמת גן. ריב זועם על כך שחופש היצירה שלו נפגע כאשר ראש עיריית רמת גן כרמל שאמה הכהן הורה להסיר את אחת מיצירותיו, זאת למרות צו מניעה של בית משפט שקבע כי אין להסיר את היצירה. ביצירה המדוברת, "ירושלים", נראים שני ציורים של יהודי חרדי שעון על אבני הכותל, כשבציור העליון נכתב: "ירושלים של זהב", ובציור התחתון: "ירושלים של חרא".
שאמה הכהן נהג במקרה הזה בדרך שבה איש ציבור מחויב לנהוג. בירת ישראל אינה חרא, גם כשמדובר ביצירה אומנותית. מה גם שמדובר ביצירה שמבזה את הכותל ואת החרדים, ואין לה מקום במוזיאון ציבורי. אם האומן רוצה להציג את יצירתו במוזיאון עירוני, עליו לעמוד בקריטריונים ציבורים. אני מעריך שאם הוא יתעקש להציג את יצירתו זו בחדרי השירותים של המוזיאון, ראש העיר שאמה הכהן לא יתנגד לכך.