כמעט שנה עברה מאז שסבתא שלי נפטרה. מוות במשפחה שממנה אני בא הוא לעולם לא פרטי, אף לא לגמרי שלך. אתה חולק אותו עם הציבור. ככה זה אצלי, כמעט אין לך רגע לגמרי שלך כשאתה סוחב איתך את שם המשפחה “דיין". ואולי בכלל המילה “סוחב" איננה נכונה, כי באיזשהו שלב של חייך, כשאתה כבר יודע להתבונן בדברים כפי שהם, אתה מבין את האמת הנוראית - לא אתה סוחב את שם משפחתך, אלא שם משפחתך סוחב אותך.
הלוויה במשפחה שלי, כמו זו של סבתי, היא אירוע חדשותי, ואני לא חושב שהרבה מבינים מה זה אומר להיות אירוע חדשותי. זה היה יום שישי בבוקר, כשהודיעו לי שסבתי נפטרה. כמה שעות אחר כך כבר אספתי את בני בן ה־7 מבית הספר.
קצת אחרי תחילת הנסיעה התחיל דיווח ברדיו על מותה של סבתי, ובני, שישב במושב האחורי, שאל ״אבא, למה כולם יודעים שסבתא שלי מתה?״. האמת היא שלא ידעתי מה לענות לו. שתקתי, והוא הוסיף ״כשסבתא של ארבל ויונתן מתה, לא כולם ידעו״.
עצרתי את האוטו בצד. לפעמים שאלות של ילדים יכולות להיות חדות כמו סכין קצבים. הסתובבתי אל בני ואמרתי לו: ״כי... ככה... פשוט ככה...״. אני חושב שזלגה לי גם דמעה מהעין בזמן שאמרתי את זה. ועיניים זה נושא רגיש במשפחה שממנה אני בא. ב־1941 סבי איבד את עינו השמאלית, עטה רטייה ומאז כולנו רואים שחור בעין אחת.
הרטייה הפכה גם לסמל המסחרי של המדינה הקטנה שנלחמה בכולם עם רטייה ובלי רתיעה. אומנם אני הנכד הכי קטן, מהבן הכי קטן, ואני היחיד שנולד לאחר מותו של סבי, כך שלא זכיתי להכיר אותו, אבל גם בלי הנוכחות שלו בחיי דמותו הורגשה היטב כל הזמן. העין האחת נשארה תמיד פקוחה, והרטייה נשארה מתוחה, ואני חושב שאפשר להגיד שכולם במשפחה גדלו בצלה של אותה הרטייה. ובצלה כולנו נחים, קמים, מתמכרים, מתגרשים, רבים, נטרפים, בוגדים, משקרים, נלחמים, יוצרים, שרים, נואמים, כותבים.
אמא שלי מספרת שכשנולדתי, שמו אותי במרכז התינוקייה והרחיקו את כל התינוקות האחרים. כשאחת האמהות הייתה מבקשת מהאחות לקבל את הילד שלה, היא הייתה ממש זורקת עליהם את התינוק, אבל כשהיא הייתה מבקשת אותי, האחות הייתה נדרכת, מוציאה אותי בעדינות מהעריסה ומגישה אותי לאמי בעיניים נוצצות ואומרת לה ״הנה הוא, הנסיך״. מאז אני נסיך ללא ממלכה, ובכל פעם שכותבים עליי כתבה או מראיינים אותי לעיתון, מאז שעברתי לצד הציבורי, תמיד משתמשים באותה כותרת ראשית: ״נסיך הגאות והשפל״.
בתשובה לשאלה אם זה נטל או זכות להיות חלק מהמשפחה הזו, אני מספר שפעם ישבתי באיזה אירוע משפחתי עם אבא שלי ובן דודו, הבן הקטן של אביבה דיין שהתחתנה עם ישראל גפן, ושמו יהונתן גפן. גם בנו, אביב גפן, ישב שם. הסתכלתי עליהם וחשבתי לעצמי שאם נופל פה טיל, הנה הלכו להם 60%־70% מהתרבות הישראלית. אין ״גבעת חלפון״ וסרג׳יו קונסטנצה, החיים כבר לא על פי אגפא ואין “הכבש השישה־עשר" ואין ״מקום לדאגה״, ואין ״אור הירח״ וחושך על פני תהום. ואז הבנתי שזו זכות גדולה להיות חלק ממשפחה שיש בה כל כך הרבה כישרון. וגם שיגעון. אבל יש שיגידו שזה הולך יד ביד.
לפני כמעט שנה סבתא שלי נפטרה. חודש לפני שהייתה אמורה לחגוג את יום הולדתה ה־104. בגיל 104 אתה כבר לא יודע מה להביא במתנה. במיוחד לסבתי, שנדמה שכבר היה לה הכל. אפילו אריה היה לה. יותר נכון לביאה. קראו לה רותי, וסבתי קיבלה אותה במתנה מאיזה ברון צרפתי שהיה לו גן חיות. כשהם ישבו לארוחת ערב, הוא אמר לה כבדרך אגב שאחת הלביאות המליטה כמה גורים ואולי היא רוצה במתנה גור אריה. היא אמרה לו ״למה לא?״. במשפחה שלי לא אומרים “לא" לדברים מעניינים.
ואני זוכר שלפני שנתיים פגשתי את כבוד הנשיא לעתיד בוז׳י הרצוג, שהתגורר בשכנות לסבי וסבתי בשכונת צהלה בתל אביב, והוא סיפר לי שיום אחד מישהו הציק לאבא שלי בבית הספר היסודי של צהלה. אבא שלי לא חשב פעמיים ואמר לילד המציק שמחר הוא מביא אריה לבית הספר שיטרוף אותו. הילד צחק. אבל למחרת, כשאבא שלי הגיע עם אריה קשור בחבל, הוא כבר לא צחק. למעשה אף אחד בבית הספר לא צחק. הילדים והמורים לקחו את עצמם במהירות והחלו לרוץ מחוץ לבית הספר בפאניקה. בית הספר נסגר לשבוע. אם מישהו מהמשפחה שלי אומר שהוא יביא אריה, הוא יביא אריה.
״אבא״, אמר לי בני אחרי שארזתי את עצמי והמשכנו לנסוע, ״אפשר לשאול עוד משהו?״.
״כן, בטח״, אמרתי לו.
״אני יכול לבחור אם אני רוצה שכולם יידעו שסבתא שלי מתה? אני יכול לבחור שלא כולם יידעו?״.
״לא ממש״, השבתי לו בשקט, ״לא ממש״.
בניגוד אליי, הילד שלי מאוד מוזיקלי. הוא יודע לנגן שירים משמיעה ראשונה על האורגן החשמלי הקטן שקניתי לו והוא ממציא כל מיני שירים שהוא כותב ומלחין. לפני חודש בערך הוא השמיע לי שיר חדש שכתב, שנקרא ״כשאני אהיה כלב, אני אהיה מפורסם״, והוא הולך כך:
״אבא שלי נכנס לטלוויזיה יום אחד
בטלוויזיה הוא הרבה יותר נחמד
בטלוויזיה הוא כלב עם ראש מחודד
הב־הב־הב
כשאני אהיה כלב אני אהיה מפורסם
הב־הב אני אנבח על כל העולם
ארבל אמר לי שיש לי סבא מפורסם
גם הוא כלב מן הסתם
כלב שמירה שקוראים לו אסי
שזה כמו לאסי בלי האות הראשונה
ולא מזמן גיליתי שגם סבא–רבא שלי הוא כלב
כלב רטייה
ואני חושב שבעצם יש הרבה כלבים אצלי במשפחה"