1. השבוע נדמה היה לרגע שהממשלה מאבדת שליטה על הטיפול בקורונה, וגורמים באופוזיציה אף טענו כי היא "מרימה ידיים". זה לא מדויק. הממשלה מנסה בעצם להתאים את האסטרטגיה המבולבלת שלה למציאות מתעתעת, וכמו תמיד, העיקר הוא אמינות וקביעת ז'רגון נכון.
צריך למשל להפסיק עם "הגלים", כי אין מדובר בגל ועוד גל אלא בסערה. גל הוא דבר חולף, אתה מוריד לרגע את הראש והוא מאחוריך. הקורונה נוכחת על כדור הארץ כבר שנתיים ועושה רושם שהיא לא הולכת לשום מקום. מדובר בנגיף חמקמק ובלתי צפוי, עם וריאנטים שונים, והמציאות היא שאנחנו לא יודעים מה מסתתר מעבר לפינה ומתי הוא יגיח שוב וישפיע על חיינו. וכמונו כל אנשי המחקר, המדע והרפואה בעולם.

אנחנו מצויים בתוך סערה מתמשכת, רב־שנתית, של ניסוי וטעייה, ניהול סיכונים וצורך לסגל חיי בריאות, כלכלה, לימודים ושגרה – לצד הקורונה. ממש כפי שבאלסקה חיים כל השנה עם השלג הכבד, בנורווגיה עם חושך או אור מוחלטים ובאפריקה עם חום כבד – אנחנו עם הקורונה.
במסגרת האסטרטגיה החדשה והרלוונטית שהממשלה צריכה לנקוט, יש לקבוע שהיא זו שאחראית על ריכוז המידע, הידע וניהול הסיכונים, על קבלת ההחלטות, הנמקתן והסברתן לציבור, על הטלת המגבלות כשצריך ועל הפיצוי למגזרים שנפגעו. הממשלה אחראית גם על רכישת החיסונים והבדיקות, על הבאתם לישראל ועל מערכת הבריאות שתבצע את המהלכים הלוגיסטיים.

ואנחנו אלה שנצטרך להיות שותפים פעילים באחריות על חיינו: לקיים את ההנחיות, להתחסן, לוודא שבני המשפחה מתחסנים, להקפיד על עטיית מסיכות, ריחוק והיגיינה. עד שהקורונה תלך מפה.


 
2. פחד אלוהים להתעטש ברחוב, במעלית או בסופר. מה לעשות שאני קצת רגיש לחריף, וגם קצת לחילופי מזג האוויר, וכשאני מוצא עצמי מתעטש, עשרות עיניים ננעצות בי באימה, ואנשים תופסים מרחק. בתקופה האחרונה אני מתעטש בשקט אל תוך השרוול או שאני תופס לי פינה, אם אפשר, מהחשש שמישהו יצרח עליי.

השבוע מצאתי את היתרון היחיד בגילי המופלג ולקחתי את אמא שלי, שתחיה, וביחד רצנו להתחסן ב"כללית". לא מעט יעצו לי: חכה, תן לאחרים להתנסות, זה רק שבוע ראשון וכדומה. אני אומנם היפוכונדר, אבל עד עכשיו, ברוך ה', לא חליתי. התייעצתי באולפן עם פרופ' יריב יוגב ועם פרופ' ארנון אפק, ושניהם לא רק שהמליצו בחום, אלא גם העידו שהתחסנו יום קודם לכן. ולכן בחיסונים אני נוהג כמו יהודי: נותנים לך תיקח, מרביצים לך תברח.

כשייפלו כאן טילים במלחמה הבאה, והממשלה דרך פיקוד העורף תורה לי להיכנס לממ"ד או למקלט, כך אעשה. הנגיף הזה מסכן אותי לא פחות, ואני סומך על אנשי המדע והרפואה שלנו. וכי למי אאמין?


 
3. מעבר לכאב, לקורבן ולאבל הכמעט לאומי, תאונת "העטלף", שבה נספו שני טייסי חיל האוויר, חשפה גם התנהגות לא ראויה של כלי תקשורת ופוליטיקאים, שמיהרו למסור הצהרות, לרבות בענייני חיים ומוות, עוד בטרם יצאה הודעת דובר צה"ל ובטרם נמסרה הודעה למשפחות.
האירוע החריג הביא את דובר צה"ל תא"ל רן כוכב לפרסם הודעת גינוי חריגה וחריפה, שהחזירה אותי ליום הארור ההוא שבו שמעתי ביחד עם הרמטכ"ל ומפקד חיל האוויר את רונה רמון ז"ל מספרת לנו כי שמעה על נפילת בנה, סרן אסף רמון ז"ל, מכלי התקשורת.

לפני עשרות שנים, ומאז שוב ושוב, הסמיכו עורכי כלי התקשורת לסוגיהם את הצנזור הצבאי הראשי לתאם עבורם (ועבורנו) מעין "צנזורה ערכית מרצון" על פרסום אירועים שיש בהם הרוגים או פצועים קשה. בכך הם ביקשו ומבקשים לבטא קודקס אתי ומוסכמה ציבורית - שזהו המעט שבמעט שאנחנו יכולים להעניק למשפחות הנופלים.

זה מחזיק מעמד שנים וצריך שיחזיק גם הלאה. נכון שהטכנולוגיה, הרשתות החברתיות והוואטסאפ מאתגרות מאוד את הנוהג הקדוש הזה, ובעיקר כאשר יש עדים לאסון כמו במקרה האחרון. ולצערנו, עדיין צפויים לנו אתגרים ומאבקים שבהם נידרש גם לכאב ושכול. אנחנו חייבים למצוא את הנוסחה להישאר מחויבים למשפחות, לפחות בשעות הראשונות שבהן מחשיך השכול על מפתן ביתן.

אזרחים עם שברי המסוק (צילום: שלומי גבאי, וואלה!)
אזרחים עם שברי המסוק (צילום: שלומי גבאי, וואלה!)

 
4. לפני כעשר שנים עזב יאיר לפיד את אזור הנוחות בערוץ 2, ב"ידיעות אחרונות" וכפרזנטור של בנק, והבטיח ללכת לעבוד קשה עבורנו. מאז הוא בנה מפלגה עם תשתית איתנה ברחבי הארץ, גיבש סביבו צוות יציב ומקצועי, הציב רשימה של אנשים ונשים טובים וראויים, והוכיח שהוא יכול ומוכן לתפקד גם סביב שולחן הקבינט וגם במדבר האופוזיציוני.

ובעיקר הוא הצליח להוכיח כי הוא יודע לסמן יעד, ולא לאבד איתו קשר עין עד שהמטרה הושגה (ובמקרה האחרון – הוצאתו של בנימין נתניהו ממבצרו בבלפור). מוקדם עדיין לנבא את עתידה של הממשלה הזו ואם הרוטציה תצא אל הפועל, אבל לפיד כבר השיג דיבידנד לבוחריו ביש עתיד, וגם לגוש השינוי הזמני שהתאחד כדי להחליף את נתניהו.

לפיד גם עשה ועושה שגיאות פה ושם. הוא לא הסתער על הקורונה ואיחר ליטול חלק בישיבות הקבינט שעסקו בנושא, ויש עתיד נתפסת כמפלגה לא דמוקרטית עם שלטון יחיד, שאיש בה לא מעז להתמודד מולו. אין לה מוסדות פעילים, שרים וח"כים מרגישים לא תמיד שותפים פעילים, אבל בסך הכל מאזן העשור שלו חיובי.


 
5. אין לי שום קשר אישי או משפחתי לרב בניהו, שמונה השבוע בידי השר מתן כהנא לראש מערך הגיור ברבנות הראשית, אבל אני אוהב את העובדה שלתפקיד מונה רב מארגון צֹהר. הם יהודים טובים ומאירי פנים לא פחות מאחרים.

בכלל, אני די מרוצה מהמהלכים שמוביל שר הדתות, בן לציונות הדתית שגדל בטייסת ובסיירת ולא רק באוהלה של תורה, במוסדות רבניים ובפוליטיקה של הדת. כהנא אמור לחבר את העם ליהדות הטובה, החכמה, הידידותית, שרוצה זהות ואורח חיים יהודיים. כך במערך הגיור, כך במערך הכשרות וכך הלאה.


 
6. אינני יודע מי בדיוק בוחר את מדליקי המשואות ביום השואה ב"יד ושם", אבל אני די מתבייש מכך שמישהו מטעמם מסר לנעמי שניאור, דרך ממליציה, שהיא "לא עומדת בקריטריונים".

את נעמי, ניצולת שואה בת 93, הכרתי כשהצטרפה כעדה למסע "עדים במדים" שלנו עם הרמטכ"ל לאושוויץ־בירקנאו. נחשפתי לגיבורה ואשת מופת של דוגמה אישית, אמונה, חזון והקרבה.

בשנת 1956, בעקבות קריאת בן־גוריון, ירדו נעמי וטובי בעלה לנגב, התגוררו בצריף של משרד החקלאות והדריכו בערבה. נעמי, מורה, מחנכת, מנהלת בית ספר, גידלה כאן שלושה בנים: סרן אפי ז"ל, שנפל בקרב על החרמון וזכה בעיטור העוז, עוזי - טייס קרב בחיל האוויר, וד"ר יאיר שנאור, מ"פ בגולני וסמח"ט במילואים, לצד עבודתו במפעל הטקסטיל בדימונה.

אז מי אם לא נעמי עומד בקריטריונים? אישה זקופה, גאה, חדה כתער, עם מפעל חיים של שואה ותקומה, של חזון וחלוציות, של ציונות והקרבה, ואני אומר כאן: לא נעמי זקוקה להדליק משואה – אנחנו וילדינו וכבודנו צריכים את זה.


 
7. גם הקורא הנאמן דני שמעון, גם הגולש אבי מזרחי ועוד רבים וטובים, קוראים לי שוב ושוב במיילים וברשתות החברתיות "לעשות לעצמי טובה" ולהסיר את התלתל המעטר את מצחי. כבר שנים שאני מתלבט אם זהו מטרד או "סמל מסחרי".

וכעת אני בעיצומה של עבודת מטה יסודית שבוחנת את כלל ההיבטים והמשמעויות של הסרת ההלוואה והחיסכון. תראו: עמיר פרץ הוריד שפם וזה השפיע לרעה, אהוד אולמרט הוריד את התלתל והסתבך, אהוד ברק הוריד את "הפלולה" ואיבד את המזל ויצא מהפוליטיקה... מנגד, זה כנראה יפה והולם יותר.

מה תגידו?
בריאות ושבת שלום.