1. ימים של מגפה
הכנסייה הסורית־אורתודוקסית התפצלה מהזרם המרכזי של הנצרות בוועידת כלקדון בשנת 451 לספירה. היא אחת מכמה כנסיות אוריינטליות שהתעקשו על עמדה משלהן בשאלת מהות אלוהותו של ישו. אלה אומרים לישו יש טבע אנושי וטבע אלוהי, אלה אומרים לישו יש טבע אחד בלבד, מאוחד.

כך או כך, כ־50 שנה לאחר הפיצול נולד לכנסייה אחד ממנהיגיה בעת ההיא, ג'ון מאפסוס. בשנת 534 הסתובב אצלנו, בפלשתינה, אחר כך עבר לקונסטנטינופול. הקיסר יוסטיניאנוס, ששלט באימפריה הביזנטית, שלח את ג'ון לנצר את הפגאנים באסיה. ג'ון נסע הרבה, וכתב הרבה. בין השאר, העלה על הכתב תיאור מוקדם, מפורט ומזעזע של מגיפה שהשתוללה בתקופתו.

ספרו המקיף על ימי הביניים של דן ג'ונס ("Powers and Thrones") מגדיר את ספרו של ג'ון "ספר זיכרונות מהקו הקדמי של המגיפה העולמית הראשונה בהיסטוריה המתועדת". זו הייתה מגיפת דבר קשה, שהתפשטה על פני שלוש יבשות באמצע המאה ה־6, מותירה אחריה מוות וחורבן. כמה מתו במגיפה? ג'ונס כותב מיליונים, ואולי עשרות מיליונים, אך מפנה בהערות השוליים לדיון ערני של מומחים המתכתשים על המספר האמיתי. יש הסבורים שתיאוריו של ג'ון מופרזים. גם על שמה של המגיפה יש ויכוח. היא נודעה כ"מגיפת יוסטיניאנוס" אך סיעה של היסטוריונים סבורה שיש לכנותה "מגיפת ימי הביניים המוקדמת". להבדיל מהמאוחרת של המאה ה־14. המגיפה השחורה.

השאלה אם ניתן להפיק מההיסטוריה לקחים לעתיד לא הוכרעה מעולם, וספק אם תוכרע בקרוב. מה שבלי ספק ניתן להפיק מההיסטוריה הוא פרופורציה ביחס לאירועי ההווה. לכל מי שנדמה לו שאי אפשר עוד, שהקורונה היא אירוע בלתי נסבל, קשה, אכזרי, שהיא תותיר אחריה דור של צעירים שחייהם נהרסו, או משהו דומה לזה, נמליץ על דיאטה קצרה של קריאה בספרי היסטוריה. קשה לכם? קשה לכולנו? הנה התרופה.

פסקה מספרו של ג'ונס, המתארת את מה שראה ג'ון מאפסוס במסעותיו: "בעיירה אחר עיירה התנודדו החולים והסובלים ברחובות, בטנם נפוחה ועיניהם דמומות, מוגלה דולפת מפיהם. בתים מפוארים, שבהם מתו משפחות שלמות, והמשרתים, עמדו דוממים, כל חדר מאוכלס בגופות. גופות מעוותות שכבו ללא קבר, נרקבות בחום היום, בשרן נאכל על ידי כלבים רעבים".

אפשר לנסות את הספר של ג'ונס, למי שמוכן לקרוא באנגלית, או את המוקדם ממנו בהרבה, שתורגם לעברית, "ראי רחוק" של ברברה טוכמן (שנושאו המאה ה־14). הקריאה לא תמיד משובבת נפש, אבל בהחלט מכניסה את הקורונה להקשר היסטורי נכון. מזכירה שהקורונה, מעצבנת ומטרידה ככל שתהיה, לא דומה למגיפות הגדולות באמת, לא קרובה למגיפות הגדולות באמת.

2. אנחנו ננווט
פסיכולוגיה של מנהיגים היא דבר מרתק. לא מזמן הייתה לי הזדמנות לעסוק בו, במסגרת עבודת עריכה של ספר חדש, שייצא בעוד חודשיים. ספר שכתב פרופ' גדי הימן מהאוניברסיטה העברית בירושלים. ספר מרתק, אם כי מתחייב גילוי נאות, הוא ייצא בסדרת ספרים שאני עורך (הקיפוד והשועל).

הימן עוסק רוב הזמן במדיניות ביטחון שמובילה למלחמה, אבל חלק ממה שהוא כותב מתאים בהחלט גם למדיניות של מלחמה בקורונה. לדוגמה, על אופטימיות מבורכת ברגעים מכריעים. "האופטימיות", כותב הימן, "קשורה לאופן שבו המערכת הרגשית שלנו משפיעה, למעשה מעוותת, את איסוף המידע ועיבודו. להשפעה זו אנו קוראים משאלת לב, והמחקר מזהה שלושה מצבים שבהם אנחנו חשופים לה במיוחד.

הראשון הוא סביבה של אי־ודאות. ככל שהתוצאה הנחשקת מרוחקת יותר בזמן, ככל שהיא כרוכה בגורמים רבים יותר שאת חלקם איננו מסוגלים אפילו לדמיין, כך גדל ביטחוננו שנוכל להשיג את מבוקשנו". נזכרתי בפסקה הזאת, עמוק בספר, במהלך מסיבת העיתונאים של ראש הממשלה נפתלי בנט בתחילת השבוע. מסיבת עיתונאים לגמרי סבירה בטון ובמסר. כמעט היה אפשר להאמין – להתפתות להאמין – שבנט מנהל את העניינים, שלבנט יש מדיניות.

אבל אין לו. אין לבנט ואין לממשלה משהו שאפשר לקרוא לו מדיניות. למעשה, ישיבות הממשלה של השבועיים האחרונים הן לא יותר מתרגולת שגרתית של חברים שמתכנסים לדבר על המצב, כאילו יש להם השפעה עליו. כמו פרלמנטים של בתי קפה שמתכנסים בימי שישי, כמה חברים מהצבא, או מהאזרחות, שותים כוס, מתווכחים על פוליטיקה, מעמידים פנים שהם מנהלים את המדינה. אחד פוליטיקאי מקומי בדימוס, אחד עיתונאי שפרש לגמלאות, אחת סופרת שנונה, אחד עורך דין, אחד איש עסקים ורעייתו הפסיכולוגית. ההוא אומר כך, ההיא אומרת ככה, בסוף אומרים שלום וחוזרים איש לביתו למנוחת השבת.

כך הממשלה כבר שבועיים. מתכנסת כדי להתכנס, מדברת כדי לדבר. ההשפעה על המציאות זניחה. המציאות והציבור רצים קדימה, והממשלה מתאימה את ההחלטות בדיעבד למה שכבר קרה. ולא, זו לא בדיוק ביקורת. רק ניסיון להכיר במה שבאמת קורה בישראל, וצריך לומר, גם ברוב שאר העולם – בוודאי במדינות שאינן יכולות לפעול בנחרצות של שלטון בנוסח סין.

קחו לדוגמה את בתי הספר. כל מי שיש לו ילדים בבתי ספר יודע שהנחיות הממשלה בהקשר למה שקורה במערכת החינוך הן או לא ברורות, או באות באיחור, או זוכות להתעלמות של מורים, או זוכות להתעלמות של הורים. הממשלה מעמידה פנים של קבלת החלטות, משנה קריטריונים, מעדכנת קריטריונים, מציבה קריטריונים. המציאות כבר מזמן ברחה. ובנט היה קרוב להכיר בזה, כאשר פחות או יותר הסביר שכל אחד לעצמו, כל משפחה לעצמה, ונעבור את זה ביחד. מה שנכון. או לא. בנט לא יודע, אנחנו לא יודעים. איך כותב הימן? ככל שהמציאות "כרוכה בגורמים רבים יותר שאת חלקם איננו מסוגלים אפילו לדמיין, כך גדל ביטחוננו שנוכל להשיג את מבוקשנו".

מה מבוקשנו? כמה שפחות חולים קשים. על זה אין לנו שליטה. מרגע שמתאפשרת הדבקה המונית יש לנו הערכה, על סמך ניסיונם של אחרים, אך אין שליטה. אם יתברר שההערכה שגויה, יהיה מאוחר לתקן. ומה עוד מבוקשנו? כלכלה מתפקדת. גם על זה אין שליטה. הכלכלה יכולה לתפקד עם 100 אלף חולים בבית, היא מתקשה לתפקד עם מיליון בבית, חלקם מורים (אז הילדים בבית), חלקם נהגי אוטובוס (אז אין דרך להגיע לעבודה), חלקם אחראים על רשתות תקשורת (אז אין מי שיתקן את האינטרנט במשרד).

בנט מקווה שזה יחלוף בתוך כמה שבועות. שוב – זו הערכה סבירה, ותקווה מובנת. שליטה על מימושה אין לו. הוא ויתר על הניסיון לשלוט במציאות והרכין את ראשו מולה. הוא וממשלתו. האם הייתה להם ברירה אחרת? בכמה דברים קטנים מן הסתם כן, ברוב הדברים הגדולים כנראה שלא. מנהיגים צריכים לדעת מתי לוותר, ולזרום עם המציאות שנכפתה עליהם. במקביל, הם צריכים לשדר עסקים כרגיל. הציבור יודע שאינם בשליטה, אבל לא רוצה שיודו שאיבדו שליטה ושאין יותר טעם שהממשלה תתכנס לדיוני סרק. אז מכנסים את הממשלה. למה לא. שותים קפה, מחליפים דעות, מעמידים פני מנהלים.

מי מנהל את המדינה באמת? כרגע זה אנחנו. כל מי שמזדחלים בתור לבדיקה. אנחנו מחליטים מה לעשות – והממשלה מבינה את הרמז. במקרה תמיד יוצא שגם היא מחליטה, באיחור אופנתי, בדיוק את מה שהציבור כבר עושה.

3. מי בעד אלימות?
לעתים קרובות שאלה לא מעניינת, אפילו טיפשית, מייצרת תוצאה מעניינת. הנה דוגמה: "האם את/ה חושב/ת שזה מוצדק בנסיבות מסוימות שאזרחים ינקטו צעדים אלימים נגד הממשלה, או שזה אף פעם לא מוצדק?". העיתון "וושינגטון פוסט" ואוניברסיטת מרילנד שאלו את השאלה הזאת במסגרת סקר שפורסם השבוע בהרחבה. הוא אחד משורה של סקרים לקראת יום השנה לאירועי גבעת הקפיטול שחל אתמול (חמישי) – היום שבו המון מוסת השתולל מול ובתוך הקונגרס במחאה על הפסדו של טראמפ בבחירות לנשיאות. הכותרת לידיעה על הסקר זעקה: "אחד משלושה אמריקאים אומר שאלימות נגד הממשלה יכולה להיות מוצדקת".

נשמע דרמטי? לפני שמשיבים, שווה לחשוב שוב על השאלה. האם מוצדק אי־פעם לנקוט אלימות נגד הממשלה? נניח שאתם אזרחית בהונג קונג הנדרסת תחת השלטון הסיני, האם מוצדק לפעול באלימות נגד הממשלה? נניח שאתם אזרח הנתון למשטר האימים של סדאם חוסיין בעיראק, האם מוצדק לפעול באלימות נגד הממשלה? יש כמובן דוגמאות קיצוניות יותר – גם בלי להגיע עד לגרמניה של שנות ה־30. וכולן מלמדות דבר פשוט: ברור – ברור שלפעמים מוצדק לפעול באלימות נגד הממשלה. מה שמדהים הוא לא העובדה שאחד משלושה אומר שכן, אלא ששניים משלושה אומרים שלא.

הקפיטול (צילום: רויטרס)הקפיטול (צילום: רויטרס)

עכשיו נצלול קצת לעומק המספרים. מדוע מותר לפעמים לפעול באלימות נגד הממשלה? האמריקאים לא תמיד חכמים גדולים (לא יותר מהישראלים), אבל במקרה הזה, התשובה דווקא סבירה לגמרי. מתוך 34% שאומרים שאלימות נגד הממשלה עשויה להיות מוצדקת במקרים מסוימים, הרוב (22%) אומרים שמדובר במקרים שבהם "הממשלה שוללת זכויות וחירויות או מדכאת אזרחים". 15% אומרים שאלימות תהיה מוצדקת אם כבר אין דמוקרטיה, אם יש דיקטטורה, אם יש הפיכה והצבא משתלט על המדינה.

עכשיו, כשראינו את הנימוקים, האם עדיין יש סיבה להתרגש מהעובדה ששליש מהאמריקאים אומרים שאלימות תהיה מוצדקת בנסיבות מסוימות? נדמה לי שלא. נדמה לי שהשאלה קצת, איך לומר, לא מדויקת. ובכל זאת, יש בה עניין. אולי עניין מיוחד דווקא על רקע יום השנה למהומות הקפיטול. את העניין אפשר לזהות על שני צירים - ציר הזמן וציר הפרשנות - ומיד נסביר למה הכוונה בכל אחד מהם. באופן כללי, לזה כיוונתי בטענה שלפעמים שאלה לא חכמה מייצרת מידע שיש בו תועלת. ובשורה התחתונה צודקים עורכי הסקר בטענתם שהממצא מדאיג. לא משום שהאמריקאים נבונים מספיק כדי לזהות שלפעמים אלימות תהיה מוצדקת (ואפילו הכרחית). אלא בגלל שני הצירים – הזמן והפרשנות.

נתחיל בציר הזמן. לכאורה, אם השאלה לא טובה, והתשובה מובנת מאליה (ברור שאלימות לפעמים מוצדקת), אין סיבה שהאמריקאים ישיבו עליה היום תשובה אחרת מכפי שהשיבו אתמול, או לפני חמש שנים, או עשר, או 20. אבל מבט על ציר הזמן מלמד שעל השאלה הלא חכמה הזאת האמריקאים שינו את דעתם באורח די דרמטי. ב־1995 יותר מ־80% אמרו שאלימות נגד הממשלה לעולם אינה מוצדקת. היום מדובר על 62%. ב־1995 בערך 15% אמרו שאלימות תהיה מוצדקת. בשנת 2010 השיעור עלה לקרוב ל־20%. ב־2015 כבר עבר את זה. כיום הוא עומד על 34%.

כלומר, משהו גורם ליותר אמריקאים לומר שלפעמים צריך לפעול באלימות. משהו בסביבה שלהם השתנה, כך שהם יותר ערניים לכך שנסיבות מסוימות עלולות להצדיק שימוש באלימות. מהו הדבר הזה? הנה, אנחנו עוברים מציר הזמן לציר הפרשנות. ומדובר לא על ההגדרה המופיעה בנוסח השאלה ("בנסיבות מסוימות") אלא על זאת שמופיעה בהסבר של האמריקאים לשאלה מתי ירגישו שמותר להשתמש באלימות. מתי? כבר אמרנו, לדוגמה, אם "הממשלה שוללת זכויות וחירויות". הנה, כאן נכנסת הפרשנות. כאן יש צורך להוסיף ולפרט למה הכוונה במילים "שוללת זכויות וחירויות". מה הממשלה צריכה לעשות כדי שתיחשב ל"שוללת", ובעיקר, אילו "זכויות וחירויות" שיישללו מצדיקות אלימות.

כאן צריך להזכיר: כל ממשלה שוללת זכויות וחירויות כל הזמן. הדרישה לעבור ברמזור ירוק בלבד היא שלילת חירות (החירות לעבור מתי שרוצים היכן שרוצים). הדרישה לשלם מס היא שלילת חירות (החירות לעשות ברווחיי כרצוני). האיסור להכניס נשק לקונגרס הוא שלילת זכות (הזכות החוקתית לשאת נשק). כמובן, כל אלה דברים שבלעדיהם אין ממשלה ואין מדינה, רק אנרכיה. האם אלה מצדיקים פעולה אלימה נגד הממשלה? נדמה לי שבני אדם סבירים יאמרו שלא. אבל מעליהם, ישנה קומה נוספת של הגבלות ושלילות. נאמר, שלילת החירות ללכת בלי מסיכה על הפנים בימים של מגיפה. האם זו מצדיקה אלימות נגד הממשלה?

ועוד סעיף. חמישית מהאמריקאים מצדיקים אלימות נגד הממשלה אם התבצעה "הפיכה". עכשיו נשאל: איך יודעים אם התבצעה הפיכה? מי קובע שהתבצעה הפיכה? באמריקה של היום, ישנו נשיא לשעבר, מנהיג מפלגה, שטוען שהשלטון נלקח ממנו במרמה, בשחיתות. אולי זאת הפיכה? בסקר שהזכרנו, קרוב לשליש מהאמריקאים אומרים שהנשיא ג'ו ביידן לא נבחר באופן לגיטימי. בוחרים בשיעור דומה, קרוב לשליש, סבורים שישנן ראיות מוצקות להטיה ומרמה בקלפיות (אין ראיות כאלה).

עד כמה המספרים האלה צריכים להיתפס כמאיימים? יש סיבות לא להגזים בהתרגשות. כאשר ג'ורג' בוש הבן נבחר לנשיאות בשנת 2000, בחירות שהוכרעו על ידי בית המשפט העליון בפסק דין שנוי במחלוקת (בוש נגד גור), יותר משליש מהאמריקאים סברו שהבחירה בבוש לא לגיטימית. כלומר, עוד יותר אמריקאים מכפי שיש היום, שחושבים שהבחירה בביידן לא לגיטימית. העובדה הזאת לא הפריעה לבוש לכהן כנשיא במשך שמונה שנים. מצד שני, בשנת 2000 היו הרבה פחות אמריקאים שאמרו שיש הצדקה לשימוש בכוח נגד ממשלה שמכהנת שלא כדין. כך שלא חוסר האמון לבדו מדאיג, ולא ההצדקה של אלימות מדאיגה – רק שילוב של שני הממצאים הוא שעשוי להדאיג.

מסקנה? – שנה אחרי ה־6 בינואר של ההסתערות על הקפיטול, שני נרטיבים מתחרים זה בזה. אלה אומרים: ניסיון של הנשיא המפסיד לחולל הפיכה. אלה אומרים: הצלחה של הנשיא הנבחר לחולל הפיכה. מקרב הדמוקרטים, כרבע מצדיקים שימוש באלימות במקרים מסוימים. אולי הם מתכוונים למקרה שבו טראמפ היה מצליח למנוע את השבעתו של ביידן. מקרב הרפובליקנים, כ־40% מצדיקים שימוש באלימות במקרים מסוימים. השאלה היא אם הם מתכוונים למה שקרה. לכך שביידן, בסופו של דבר, הושבע. כלומר – מצדיקים אלימות שמישהו יחליט לנקוט עכשיו.

4. שלטון פקידי המגבעת
הרב הראשי, דוד לאו, חובש מגבעת של רבנים, לא כובע בוקרים. אבל לפני כמה ימים נעמד בכיכר העיר, שלף את האקדח, כיוון וירה. דוד קלינט איסטווד בצהרי היום. שר הדתות מתן כהנא איננו צלף. הוא טייס. מה יעשה מול לאו־איסטווד? נראה בימים הקרובים. לכהנא יש חוק לקדם, חוק הגיור, אבל יש מעליו גם קואליציה שצריך לשמור.

עכשיו לפרטים: הרב הראשי לישראל שלח מכתב לראש הממשלה ובו הודיע שאיננו מתכוון ליישם את הוראותיו. יותר מזה, אם תינתן הוראה, הוא ינקוט סנקציה משלו. אם הממונה על הגיור יוחלף, לא יהיו עוד חתימות על תעודות גיור. אם יקודם מתווה הגיור, לא יהיו עוד חתימות על תעודות גיור. הרב הראשי הוא עובד ציבור. הוא עובד ציבור שמאיים על הממשלה בפעולות תגמול אם תיישם את מדיניותה. במדינה מתוקנת, פקיד כזה היה מודח בתוך חמש דקות. אבל ישראל לא לגמרי מתוקנת, והרב הראשי איננו עוד פקיד – הוא פקיד עם מעמד מיוחד. פקיד שהתרגל לאוטונומיה. פקיד הסבור שבעניינים הנתונים תחת סמכותו הוא עליון על הממשלה הנבחרת.

הרב דוד לאו (צילום: פלאש 90)הרב דוד לאו (צילום: פלאש 90)

לא צריך לטעות במהלך של לאו. זו איננה התפרצות רגשות נסערת. זה מהלך קר ומחושב. לאו הזיז את הצריח לעמדת תקיפה על המגרש, משום שהוא מניח שמדובר בשח, ואולי מט. לכהנא אין דרך להגיב. למה לאו מניח כך? משום שהוא מניח שהממשלה, עם כל הרצון להעביר את חוק הגיור, לא תרחיק לכת עד כדי פגיעה חמורה ברבנות הראשית וברב הראשי לישראל. הוא בונה על כך שיהיה מישהו, או מישהי, בימינה, או בתקווה חדשה, או בכחול לבן, או איפשהו, שיגיד עד כאן (מועמד מרכזי: ניר אורבך מימינה). חוק הגיור חשוב, אבל לפגוע ברבנות זה קצת יותר מדי. הוא בונה על בנט שיבין שמוטב לוותר על מלחמה גדולה על חוק לא כל כך חשוב, כדי להרוויח את המטרה הגדולה עוד יותר של שימור הקואליציה והממשלה.

הנה, זו השאלה שהציב לאו כאשר שלף וירה: האם יש לכהנא גב רחב מספיק – לא להעברת חוק הגיור, אלא להעברת הרב הראשי לישראל מתפקידו. זה לא כל כך פשוט, ולא בטוח שאפשרי. יש כאן עניין משפטי סבוך. הרב הראשי מקבל שכר מהמדינה. אך בדומה לחברי כנסת הוא איננו עובד מדינה במשמעות של חוק שירות המדינה, ולכן לא כפוף לשיפוט משמעתי כעובד מדינה. אבל גם לממשלה יש כוח, אם לא לפטר, אזי למשטר. השאלה תמיד היא אם הממשלה מוכנה להשתמש בכוחה.

שווה לשים לב לכך שלאו עושה מהלך מחושב וקר ולא פופולרי. כאשר הוא מאיים לא לחתום על תעודות גיור, הוא מאבד נקודות בציבור הרחב. כאשר הוא מתייצב מול כהנא לקרב חזיתי, הוא מחזק את תדמיתו של שר הדתות בציבור הרחב (שאהדתו לרבנות לא גדולה, ואהדתו למי ש"נלחם בחרדים" דווקא כן). אלא שהקרב הפעם איננו על תדמית, זה קרב על חקיקה. כהנא רוצה להעביר חוק, לאו רוצה למנוע ממנו להעביר חוק. כהנא מוכן לשלם מחיר באהדה בקרב הציבור שלו. לאו מוכן לשלם מחיר באהדה בציבור הרחב.

מה סיכוייו של כהנא לנצח בקרב נגד לאו? נדמה לי שלא גדולים, אבל אולי אני מקטין בנחישותו וערמומיותו. לא גדולים משתי סיבות. האחת – יהיה לו קושי לגייס רוב יציב בנסיבות המשתנות, שיוכל לא רק להעביר את החוק אלא גם לכפות את ביצועו. השנייה – הקדנציה של הממשלה, גם אם תהיה ארוכה מכפי שנדמה לכמה ממבקריה, לא תהיה ארוכה מספיק בכדי להטמיע את השינוי לאורך זמן.

מתן כהנא (צילום: דוד כהן)מתן כהנא (צילום: דוד כהן)

ובמילים אחרות: ביום שכהנא יעזוב את המשרד, המפלגות החרדיות ידאגו לסובב את גלגל הגיור לאחור. הן עשו זאת עם לא מעט חוקים ותקנות שהועברו בממשלת נתניהו־לפיד של 2015, ויעשו זאת שוב עם לא מעט חוקים ותקנות שיועברו בממשלה בנט־לפיד של 2021. כך - אלא אם אחרי הממשלה הזאת תבוא עוד ממשלה כזאת, או דומה לזאת. קרי, ממשלה בלי המפלגות החרדיות. קרי, ממשלה שאין לה צורך להביא בחשבון רגישויות מגזריות של המפלגות החרדיות.

אבל בינתיים, וזה לשבחו של כהנא, שר הדתות לקח משרד קטן וזניח והפך אותו לאחד מהדברים הכי מעניינים בממשלה. הוא מזכיר בזה – לא באישיות ולא בשיטות, רק ביכולת הספציפית הזאת – את מירי רגב של משרד התרבות. קיבל אחוזה קטנה, ועשה ממנה מקפצה פוליטית גדולה. קיבל אחוזה בשולי הכפר, והפך אותה למקום שבו מתרחשת המסיבה הכי שמחה בכפר. מה עושה שרת התחבורה? מי יודע. מה עושה שר השיכון? צריך לקוות שמשהו. מה עושה שר החוץ? מטייל. מה עושה שרת הפנים? בעיקר פוליטיקה. איכשהו יצא שהציבור שומע הרבה יותר על מה שעושה שר הדתות מאשר על מה שעושים כל השרים האחרים.

בגלל זה, בין השאר, באתר המדד הוספנו את כהנא לרשימת השרים המדורגים על ידי הציבור. האמון בכל שר ושרה שמופיעים ברשימה מקבל ציון מ־0 עד 10. זה ציון משוקלל כדי לייצג את עמדת הציבור הישראלי. מה מצבו של כהנא במדד הזה? דומה למצבם של לפיד או בנט. בוחרי הקואליציה מדרגים אותו במקום יחסית גבוה, בוחרי האופוזיציה, במקרה שלו בעיקר החרדים, מדרגים אותו נמוך. ובמילים קצת פחות מנומסות: כהנא הוא שר דתות שזוכה לציון גבוה מבוחרים חילונים, שהעניין שלהם במשרד הדתות, בשאלות של כשרות וגיור, יחסית נמוך.

הבוחרים הללו, של מרצ והעבודה, של יש עתיד וישראל ביתנו, מדרגים את כהנא גבוה בעיקר משום שהוא שהתייצב לקרב מול אקדחו השלוף של הרב הראשי. למעשה, ככל שהבוחרים המדרגים מסורתיים יותר, או דתיים יותר, כך הם מדרגים את כהנא נמוך יותר. קודם כל, משום שאלה הבוחרים שמתנגדים לממשלה ולכל מי שחבר בה. וגם משום שאלה בוחרים שחלקם לפחות מתנגדים אידיאולוגית למהלך של כהנא