המחזה שאירע במליאת הכנסת ביום רביעי בבוקר, במהלך ההצבעה על "חוק החשמל", הוא מחזה נדיר למדי, מביך למדי וצפוי למדי – באותה המידה ובאותו הסדר בדיוק. לפני שלב הנימוקים – תקציר הדרמה במשפט וחצי לטובת הקהל שלא נמנה עם הצופים הנאמנים של ערוץ הכנסת.

הדרמה בשידור חי החלה כשחברי הכנסת מהאופוזיציה הטיחו ביו"ר סיעת ימינה ח"כ ניר אורבך: "אתה לא דואג להתיישבות הצעירה, תתבייש לך!". אורבך, שמזמן עבר טירונות קשוחה מול פעילי הימין, מהתוקפניים ומהקולניים שבהם, שהפגינו ברמקולים ובכרזות במשך שעות וימים מול ביתו בעת שנבנתה ממשלת השינוי, לא נראה מתרגש במיוחד. כלומר, לא קרן מרוב אושר אך גם לא שידר מצוקה. ראש הממשלה, לעומתו, דווקא כן.

זה התחיל בקריאות ביניים שבנט קרא לעבר ספסלי האופוזיציה, וזה לא הטריד איש מחברי הממשלה, כי קריאות ביניים מפי ראש ממשלת ישראל הם בגדר שגרה, לפחות במקרים של התחממות ניכרת במליאה. תוך שניות התברר כי זה היה פרומו בלבד. לתדהמת השרים שישבו בקרבת בנט, קם ראש הממשלה ממקומו בראש שולחן הממשלה וצעד נמרצות לכיוון חברי הליכוד המצטופפים במעבר והצועקים ללא הפסקה "בושה! בושה!".

זעם באופוזיציה: ח"כ טוענת שבנט צעק לעברה "עופי לי מהעיניים"

"לא דאגתם להתיישבות, נתניהו הצביע בעד ההתנתקות. איך אתם מתנהגים, תתביישו!" – צעק להם בנט, שבשלב מסוים אף הוריד את המסיכה העטויה על פניו, לפי כללי הקורונה, כדי שמילותיו יישמעו היטב גם בפינה שבה נעמד הנמען הראשי בנימין נתניהו. הלה עקב אחר המתרחש, ונראה כי הבין שאין צורך להשתתף בסצינה, הרי בנט הורס לעצמו בכוחות עצמו ואינו זקוק לסיוע נוסף. על כן הסתובב נתניהו, השיב בתנועת יד מבטלת ועזב את המהומה בשיאה.

נתניהו, לעומת בנט, לא הוריד את המסיכה, אבל עיניו שידרו שביעות רצון מוחלטת. ובצדק: האופוזיציה נכשלה מספרית, הסתייגויותיה לא עברו ו"חוק החשמל" אושר. אך אלקטורלית, היא ניצחה ניצחון מוחץ. ספק אם הציבור מודע למאמצי־העל של עידית סילמן ושל בועז טופורובסקי לגייס רוב, לאתר ולטרפד את מזימות האופוזיציה ולהביא לתוצאה מיטבית. מה שבטוח יישאר מוטבע בזיכרון הקולקטיבי (ובעיקר האלקטורלי) הוא הרגע שבו בנט, בלי מסיכה, מתקרב לחברי הליכוד וש"ס וצועק עליהם תוך איבוד עשתונות מופגן.

יו''ר האופוזיציה בנימין נתניהו בסרטון באנגלית (צילום: דף הפייסבוק של בנימין נתניהו)
יו''ר האופוזיציה בנימין נתניהו בסרטון באנגלית (צילום: דף הפייסבוק של בנימין נתניהו)


חברי ימינה צפו במחזה והתקשו לנסח איזו תחושה מרגשותיהם המעורבים גוברת בכל זאת על השאר. "נפתלי לא אדם עצבני או היסטרי, הוא עשה את זה מתוך כוונות טובות: הוא קם להגן על ניר אורבך המבוזה, גם במחיר של איבוד נקודות תדמיתיות ואולי גם פוליטיות" – דאג לפרש את אירועי העימות אחד מאנשי ימינה.

ובכן, אם אכן זה היה המניע של בנט, יש לציין כי דאגתו להלך הרוח בתוך סיעתו היא מוצדקת ומבוססת. מבין כל סיעות הקואליציה, ימינה ורע"ם נמצאות במצב דומה מאוד ומורכב מאוד. שתי הסיעות מאותגרות על בסיס יומי על ידי מתחריהן מהאופוזיציה, אשר אינם מרפים ואינם מוותרים.
בעוד הרשימה המשותפת דואגת למרר את חיי מנסור עבאס ושות', ימינה הקטנה והלא מגובשת במיוחד נאלצת להתמודד מול כמה יריבים מהימין האופוזיציונרי. לא עובר יום בלי עוד הצעת חוק ימנית או עוד יוזמה שנועדה להביך את אנשי בנט, שבאות מגוש הליכוד.

כל אחת ואחד בתוך סיעת ימינה רואה את הסקרים, קורא את תמונת המצב, צופה את פני העתיד וחרד לעתידו הפוליטי הפרטי. לא פעם התבטאו חברי ימינה בשיחות סגורות (כי בשיחות הפתוחות הם דואגים לשדר חוסן ואופטימיות) כי "נפתלי כולו בעניינים של ממשלה, קורונה, איראן וכל השאר, והסיעה לא מתוחזקת. הוא לא איתנו". בנט, פוליטיקאי ותיק, מכיר היטב את הכלל הבסיסי שאומר כי ח"כ מתוסכל הינו פצצה מהלכת העתידה להתפוצץ בזמן הכי לא נכון.

גם אם אתה ראש ממשלה עם 40 מנדטים, אבל יש לך בלגן בסיעה, אתה בצרות. כל שכן אם אתה ראש ממשלה עם 6 מנדטים (לפי הסקרים האחרונים מהשבוע) ועם עתיד מאוד לא ברור. אז לפחות לקום ולצעוק על מי שמגדף את ראש הסיעה שלך. לפחות זה. אך מסתבר שהצעד האצילי הזה של בנט (אם נצא מנקודת ההנחה שזה מה שעומד מאחורי התנהלותו) לא השיג את המטרה.

כמה מחברי ימינה אמרו בעקבות "מחזה חוק החשמל" כי חשו אי־נוחות ניכרת: "בנט הביך את עצמו ואת כולנו. אולי חשב שהוא מעביר מסר לנתניהו כי אינו מפחד ממנו ומהטריקים שהוא ויריב לוין ממציאים כל פעם מחדש, אבל בפועל זה גרם לפגיעה תדמיתית לכל הממשלה. כשראש הממשלה מאבד שליטה, זה מצביע בעיקר על חוסר יציבותה של כל הממשלה. נזק טהור ואפס תועלת".

לא, הם לא כפויי טובה. אותם חברי ימינה שביקרו את ראש מפלגתם הם פשוט פוליטיקאים, ועל פוליטיקאי להיות פרגמטי ושקול אם ברצונו להיות גם מצליח.

ויכוחים וריבים

ובכן, מילת המפתח היא "שליטה". ובשתי מילים – "איבוד שליטה". זה מה שקרה לראש הממשלה, וזה מה שמבדיל בינו לבין קודמו וגם בינו לבין כל שאר ראשי ממשלת ישראל לדורותיהם. לא נלך יותר מדי אחורה, הארכיון מלא בדוגמאות טריות יחסית. נתניהו אינו מכונה פוליטית נטולת טעויות. הוא איבד עשתונות בהרבה סיטואציות שונות, לרוב גם מול המצלמות ולעיני הקהל הרחב.

נפתח את הארכיון של סרטוני המליאה באופן כמעט רנדומלי. בנובמבר 2020, דיון במליאת הכנסת על אישור הסכם השלום בין ישראל ובחריין. האופוזיציה צועקת לעבר נתניהו "לך הביתה!", ח"כ אלי אבידר מישראל ביתנו מאיים בקול רם "לבוא לביבי הביתה", בעוד סדרני הכנסת גוררים אותו בכוח מהאולם.

נתניהו איבד את עשתונותיו, אך עשה את זה בדרכו שלו, שהיא דרך המאסטרפיס לכל פוליטיקאי מתחיל לאיך מאבדים עשתונות בלי לאבד נקודות פוליטיות: הוא נותר נטוע במקומו, הדביק על פניו מין חיוך קפוא, וכך, בלי לזוז ובלי לומר מילה, חיכה על הדוכן עד ש"יפתרו את הבעיה". דוגמה אחת מני רבות, דפוס התנהגות שלא ברור אם נתניהו ניחן בו מילדותו או שמא אימץ את הטכניקה עם כניסתו לעולם הפוליטי.

יש לציין כי העיקרון שלפיו "ככל שאתה כועס יותר, כך תעשה פחות, ועדיף אם לא תדבר ולא תזוז כלל", שייך לא רק להתנהלותו הפומבית של נתניהו. שני בכירי הממשלה הנוכחית, אביגדור ליברמן ויאיר לפיד, נוהגים בדיוק באותה הדרך. איבוד עשתונות בסגנון ליברמן או לפיד זה אפס תנועות ואפס מילים. הם קופאים במקום וממתינים עד יעבור זעם (או עד בוא הסיוע).

בנט, לעומת נתניהו, מאז ומתמיד לא ידע להפריד בין נראוּת ומהות ברגעי הלחץ ובעתות הכעס. לאבד עשתונות בלי לאבד שליטה. "בעניין הזה בנט הוא קצת כמו דונלד טראמפ" – אומר לי איש ימין ותיק שעשה בחייו שעות רבות של בנט. "הוא נפגע ברמה אישית מאוד, כמו ילד כמעט, הוא לוקח ללב ולא תמיד יודע להסתיר את זה. לפני כמה שנים, בתקופת הבית היהודי, היה ח"כ ברשימתו, יוני שטבון, שאיתו בנט התקשה להסתדר. שטבון הוא בחור לא קל, היו שם הרבה ויכוחים קולניים, ובנט, ראש מפלגה ושר, לא ידע לשמור על פוקר פייס - ופשוט ירד לרמה של ריב אישי, ענה לשטבון באותו הסגנון, כאילו שני שכנים רבים על החניה".

אנשים שהכירו את בנט בהיותו ראש מועצת יש"ע, מצביעים גם הם על "הפתיל הקצר" של ראש הממשלה: "בעיקר, היה זה חוסר עקביות. נפתלי הוא איש מבריק, יודע להרשים ולהקסים. הוא מהיר מאוד, תופס דברים מהר והיטב, יודע לבנות מערכת יחסים חמה. אבל הוא לא מסוגל להחזיק ולתחזק את מה שבנה לאורך זמן. עשה רושם שבשלב מסוים נמאס לו לדאוג לנראוּת ולשמר את ההישגים. ואז הגיעו ריבים, ויכוחים ואיבוד עשתונות".

דחף לא נשלט

ואחרי כל הנאמר, כדאי לשים לב להיבט נוסף, שאולי הוא המניע העיקרי שדחף את ראש הממשלה לקונפליקט עם חובשי ספסלי האופוזיציה. ההיבט הזה הוא הנטייה של בנט להוכיח לציבור, לעצמו ולקודמו, כי הוא "לא פחות ראוי מנתניהו/ לא כמו נתניהו/ לא נגרר אחרי נתניהו".

ויש כמה גרסאות לתיאור האנומליה. בהתחלה, לפני חצי שנה, זה היה הכי מובן: אחרי 12 שנות נתניהו קשה להיכנס לנעליו בלי להזמין השוואות. כעת, חצי שנה אחרי, עושה רושם כי "תסמונת נתניהו" לא עזבה את בנט. לכן הוא לא סתם הלך לצעוק על הצועקים, אלא הלך לצעוק לנתניהו כי הוא־הוא זה שהפקיר את ההתיישבות הצעירה, הוא זה שהצביע בעד ההתנתקות, הוא זה שלא בדיוק ביטא את ערכי הימין בהיותו ראש הממשלה מטעם הימין. הוא, ולא נפתלי בנט.

הדחף הבלתי פוסק והלא תמיד נשלט הזה של בנט לשכנע את כל העולם כולו כי כל טענות הליכוד נגדו הן טענות סרק, והוא, בנט, לא בגד במחנה הימין – מוכיח יותר מכל את העובדה שגם עכשיו, חצי שנה אחרי הקמת הממשלה, בנט לא נגמל מ"תסמונת נתניהו" ואולי גם לא לגמרי בטוח בצעד שעשה כאשר החליט לעמוד בראש ההרכב שחברים בו, בין היתר, אנשי שמאל מובהקים, הכי רחוקים מכל מה שהוא קידם והאמין בו לאורך הקריירה הפוליטית שלו.

אם האבחון הזה נכון, הדבר הטוב ביותר שבנט יכול לעשות למען עצמו הוא להפסיק את הוויכוח הפנימי הלא בריא הזה עם נתניהו, גם אם יישאר עם תחושת ההפסד, ולהתקדם בתור רה"מ גרידא, שלא חייב לעמוד במבחן ההשוואה. אם לא ההישגים הפוליטיים שקשה להשיגם בהרכב של שמאל־מרכז־ימין בתוך ממשלה אחת, אז לפחות ביטחון עצמי שאף פעם לא מזיק לראש ממשלה, גם ברוטציה.