1. קשה לי להסביר למה בכל פעם שאני רואה בפרלמנטים של מדינות זרות קטטות המוניות, שבהן חברי הפרלמנט מכסחים את הצורה אחד לשני באגרופים, בעיטות, נגיחות, סטירות והשלכת חפצים - אני מתמוגג מנחת. אחר כך אני מדמיין איך תיראה תגרה כזאת בכנסת ישראל, בית הנבחרים של העם הנבחר, עם הסגולה, עם הספר, שחלק גדול מנבחרי הציבור שלו הם ברמה נמוכה יותר מים המלח, מכל זווית שנבחן אותם, ואינני משתמש במילה "תת" מחשש שאחטוף בראש כמו שחטף אלוף (במיל') סגן שרת הכלכלה יאיר גולן.

הקטע בישיבת המליאה, בזמן ההצבעה על "חוק החשמל", שבו היה חשש כבד שתגרה עומדת לפרוץ באולם המליאה, גרם לי לשבת במתח מול המסך. הגבהתי את הווליום, מזגתי כוסית ג'וני ווקר, עודדתי את המתכתשים, שהתקרבו זה לזה תוך כדי קריאת דברי השמצה, קללות וגידופים. בדמיוני הפרוע השתעשעתי במהלכים שהיינו רואים פעם רק בהיאבקות חופשית או בסרטים מצוירים: נפתול תעלול נותן ימנית בלסת של דודי אמסלם, דמיינתי לרגע את אמסלם מזנק על צווארו של יו"ר הכנסת מיקי לוי וחונק אותו בתפיסת נלסון, את גלית דיסטל אטבריאן שורטת את פניה של תמר זנדברג, את איתמר בן גביר מרים את ניצן הורוביץ באוויר ומשליך אותו על יאיר לפיד. ואת לפיד, המתמחה בקרבות מגע, נותן בעיטת קרטה לשיקלי, שמגיב בקריאות כאב מעוררות רחמים.

כל זה לא קרה. פתאום, איזה כוח עליון מנע את הקרבות שכבר דמיינתי, ו"הסמרטוטים" (ככה הם קוראים אחד לשני) חזרו למקומותיהם, או הלכו למזנון. "בושה, בושה", צעקתי לעבר מסך הטלוויזיה והטבעתי את יגוני על הקרבות שלא היו בכוסית ג'וני ווקר שחור משובח, שיש לו יכולות ריפוי מאכזבות קשות. לחצתי על השלט ועברתי לערוץ אגו, לראות קרבות מזירת בלאטור, שם לוחמי ולוחמות קרב מגע מקצוענים קורעים אחד לשני את הצורה ברצינות, ולא כמו הסמרטוטים מזירת הכנסת.

אם מישהו חס וחלילה שכח, כדאי להזכיר לו שחברי הכנסת הם שקובעים, באמצעות חקיקה, איך יתנהלו החיים במדינה. הם אחראים על הרווחה, הבריאות, הביטחון, התרבות, החינוך. וכשאתה מביט עליהם, שומע אותם, רואה איך הם מקללים ומגדפים זה את זה, נדהם מהשחצנות, הבורות וההתנשאות של חלק מהם - מתעוררת חרדה גדולה לעתיד לבוא על המדינה המשוגעת הזו. ומשום מה, אני מתחיל לפזם כהרגלי את השיר שכתב יוסי גיספן ומבצע אלי לוזון הגדול, "מאה ועשרים כופים".

אין עבודה, יש אבטלה
המיתון חוגג, הלכה הכלכלה
את הפרנסה לקח מס הכנסה
את השאר לקחה הממשלה
מאה ועשרים כופים קובעים לי איך לחיות
ואני תקוע פה, בים של בעיות
את הגב אני שובר, עובד כמו חמור
את החודש לא יכול לגמור
לא יכול עם החובות, נמאס לעזאזל
כי אותי החודש מחסל
אין עבודה יש אבטלה...

מאה ועשרים כופים עליי את החוקים
והם חיים סבבה, אנחנו חנוקים
יש להם שמנת, לנו אין מה לאכול
למה רק להם מותר הכל
כל אחד מוצא כיסא, תופס ולא עוזב
ואנחנו כאן אוכלים ת'לב

אין עבודה יש אבטלה....

2. הרבה שנים לפני שחבר הכנסת מיקי מכלוף זוהר הגדיר את משנתו הפוליטית בשלוש הכ"פים - כוח, כסף, כבוד - גיליתי להפתעתי שעבור חלק גדול מחברי הכנסת, התואר שלהם, ח"כ, תואם יותר לצמד המילים חולה כסף, חולה כבוד, חולה כוח, חולה כורסה (מעור צבי), ונהגתי לומר שלמחלה שלהם אין מרפא.

שני אנשים מכובדים שהגיעו למעמד של ראש הממשלה בארץ הקוידש ידועים כח"כים כבדים בקטע של כסף. שני המכובדים, שאינם מדברים אחד עם השני ומתעבים אחד את השני, הגיעו השבוע לבית המשפט בתל אביב, מלווים בשומרי ראש אף על פי שהם לשעברים. לא בגלל החשש שמישהו ינסה להתנקש בהם חס וחלילה, אלא בגלל החשש שהם עלולים לנסות להרביץ זה לזה - אני לא צוחק.

אהוד אולמרט טוען שנתניהו, אשתו ובנו הם חולי נפש. הנתניהוס נפגעו קשות מהדברים והגישו לבית המשפט תביעת דיבה בסדר גודל של קרוב למיליון שקל. השופט ניסה לפשר בין הצדדים כדי שהדיון בבית המשפט לא יהפוך לקרקס כדבריו, אבל אולמרט לא מוכן להתנצל ולשלם, והנתניהוס לא מוכנים לוותר. אנשי התקשורת מריירים מהנאה.

עכשיו, קוראים יקרים, תעשו רגע חושבים, אלו שני אנשים בשנות ה־70 לחייהם, שהיו לא מזמן ראשי ממשלה בישראל ומילאו עוד שורה של תפקידי שרים, שני אנשים שקיבלו החלטות על יציאה למלחמות ולמבצעים, שהורו על ביצוע פעולות הרות גורל, שהיו אחראים לחייהם ולגורלם של מיליוני בני אדם. בימים מטורפים אלו, כשהמגיפה מכה במדינה, עשרות אלפים חולים, מאות אלפים מבודדים, כשמאות אלפים חוששים לפרנסתם, כשיש מתח ביטחוני עם חמאס, חיזבאללה, איראן ועוד מרעין בישין; בימים טרופים אלו, כשהאלימות ברחובות שוברת שיאים, ורוצחים ואנסים הורסים בני אדם ומשפחות - בימים האלו האיש שטוען לכס ראש הממשלה, מר בנימין נתניהו, מוצא את הזמן לנהל משפט דיבה כשבמקביל הוא יושב על ספסל הנאשמים בבית משפט אחר? הלוווו, השתגעתם? משעמם לכם?

חברי כנסת צועקים לראש הממשלה ולשריו "פושעים", "נוכלים", "גנבים", "רוצחים", ואלמלא הייתה להם חסינות פרלמנטרית (מה שאין לאולמרט) והיו מתחילות לעוף תביעות דיבה, כל צמרת השלטון הייתה מבלה בבתי משפט במקום בוועדות הכנסת (שלא מתפקדות). המדינה מתחרפנת.

בנימין ושרה נתניהו, אהוד אולמרט (צילום: אבשלום ששוני)בנימין ושרה נתניהו, אהוד אולמרט (צילום: אבשלום ששוני)

היטיב להגדיר את המצב יוצר אלמוני בשם אמנון קבולי, שיצא עם שני שירים שתחנות הרדיו הממוסדות לא השמיעו, ונעלם. השיר הראשון היה "הון, שלטון, עולם תחתון" והשני "בית משוגעים".  

בית משוגעים, בית משוגעים
המדינה הפכה לבית משוגעים

פקיד שולט וכאן קובע סדר יום
כמעט בכל פינה בטון מסתיר ת'אור
הממשלה כולה פושעים ואותך עושקים
נו, כבר אמרתי… בית משוגעים

סוחרי אדם קונים כל מה שרק אפשר
אין צדק, אין תרבות, הלב נהיה אכזר
ממשלה של אפסים, על פשע מכסים
וזה נמשך עוד
בבית משוגעים, בית משוגעים
המדינה ממש בית משוגעים
זה נהיה מבוך, ואין היכן לדרוך
אתה כלוא בבית משוגעים

רוצה לצאת, רוצה לברוח, אך זה תופס אותך חזק
כמה אפשר לשטוף ת'מוח? אתה נחנק

כל מטורף הופך כוכב בחדשות
המחירים עולים, קשה מאוד לחיות
מחאות הם משתיקים, סרסורים מחוקקים
כבר השתגענו… כולם
בבית משוגעים, בית משוגעים

גם את השיר הזה יש מי שבטח יצנזר
זה אופייני מאוד לבית משוגעים...