1. קשה לי להסביר למה בכל פעם שאני רואה בפרלמנטים של מדינות זרות קטטות המוניות, שבהן חברי הפרלמנט מכסחים את הצורה אחד לשני באגרופים, בעיטות, נגיחות, סטירות והשלכת חפצים - אני מתמוגג מנחת. אחר כך אני מדמיין איך תיראה תגרה כזאת בכנסת ישראל, בית הנבחרים של העם הנבחר, עם הסגולה, עם הספר, שחלק גדול מנבחרי הציבור שלו הם ברמה נמוכה יותר מים המלח, מכל זווית שנבחן אותם, ואינני משתמש במילה "תת" מחשש שאחטוף בראש כמו שחטף אלוף (במיל') סגן שרת הכלכלה יאיר גולן.
הקטע בישיבת המליאה, בזמן ההצבעה על "חוק החשמל", שבו היה חשש כבד שתגרה עומדת לפרוץ באולם המליאה, גרם לי לשבת במתח מול המסך. הגבהתי את הווליום, מזגתי כוסית ג'וני ווקר, עודדתי את המתכתשים, שהתקרבו זה לזה תוך כדי קריאת דברי השמצה, קללות וגידופים. בדמיוני הפרוע השתעשעתי במהלכים שהיינו רואים פעם רק בהיאבקות חופשית או בסרטים מצוירים: נפתול תעלול נותן ימנית בלסת של דודי אמסלם, דמיינתי לרגע את אמסלם מזנק על צווארו של יו"ר הכנסת מיקי לוי וחונק אותו בתפיסת נלסון, את גלית דיסטל אטבריאן שורטת את פניה של תמר זנדברג, את איתמר בן גביר מרים את ניצן הורוביץ באוויר ומשליך אותו על יאיר לפיד. ואת לפיד, המתמחה בקרבות מגע, נותן בעיטת קרטה לשיקלי, שמגיב בקריאות כאב מעוררות רחמים.
כל זה לא קרה. פתאום, איזה כוח עליון מנע את הקרבות שכבר דמיינתי, ו"הסמרטוטים" (ככה הם קוראים אחד לשני) חזרו למקומותיהם, או הלכו למזנון. "בושה, בושה", צעקתי לעבר מסך הטלוויזיה והטבעתי את יגוני על הקרבות שלא היו בכוסית ג'וני ווקר שחור משובח, שיש לו יכולות ריפוי מאכזבות קשות. לחצתי על השלט ועברתי לערוץ אגו, לראות קרבות מזירת בלאטור, שם לוחמי ולוחמות קרב מגע מקצוענים קורעים אחד לשני את הצורה ברצינות, ולא כמו הסמרטוטים מזירת הכנסת.
אם מישהו חס וחלילה שכח, כדאי להזכיר לו שחברי הכנסת הם שקובעים, באמצעות חקיקה, איך יתנהלו החיים במדינה. הם אחראים על הרווחה, הבריאות, הביטחון, התרבות, החינוך. וכשאתה מביט עליהם, שומע אותם, רואה איך הם מקללים ומגדפים זה את זה, נדהם מהשחצנות, הבורות וההתנשאות של חלק מהם - מתעוררת חרדה גדולה לעתיד לבוא על המדינה המשוגעת הזו. ומשום מה, אני מתחיל לפזם כהרגלי את השיר שכתב יוסי גיספן ומבצע אלי לוזון הגדול, "מאה ועשרים כופים".
אין עבודה יש אבטלה....
2. הרבה שנים לפני שחבר הכנסת מיקי מכלוף זוהר הגדיר את משנתו הפוליטית בשלוש הכ"פים - כוח, כסף, כבוד - גיליתי להפתעתי שעבור חלק גדול מחברי הכנסת, התואר שלהם, ח"כ, תואם יותר לצמד המילים חולה כסף, חולה כבוד, חולה כוח, חולה כורסה (מעור צבי), ונהגתי לומר שלמחלה שלהם אין מרפא.
שני אנשים מכובדים שהגיעו למעמד של ראש הממשלה בארץ הקוידש ידועים כח"כים כבדים בקטע של כסף. שני המכובדים, שאינם מדברים אחד עם השני ומתעבים אחד את השני, הגיעו השבוע לבית המשפט בתל אביב, מלווים בשומרי ראש אף על פי שהם לשעברים. לא בגלל החשש שמישהו ינסה להתנקש בהם חס וחלילה, אלא בגלל החשש שהם עלולים לנסות להרביץ זה לזה - אני לא צוחק.
אהוד אולמרט טוען שנתניהו, אשתו ובנו הם חולי נפש. הנתניהוס נפגעו קשות מהדברים והגישו לבית המשפט תביעת דיבה בסדר גודל של קרוב למיליון שקל. השופט ניסה לפשר בין הצדדים כדי שהדיון בבית המשפט לא יהפוך לקרקס כדבריו, אבל אולמרט לא מוכן להתנצל ולשלם, והנתניהוס לא מוכנים לוותר. אנשי התקשורת מריירים מהנאה.
עכשיו, קוראים יקרים, תעשו רגע חושבים, אלו שני אנשים בשנות ה־70 לחייהם, שהיו לא מזמן ראשי ממשלה בישראל ומילאו עוד שורה של תפקידי שרים, שני אנשים שקיבלו החלטות על יציאה למלחמות ולמבצעים, שהורו על ביצוע פעולות הרות גורל, שהיו אחראים לחייהם ולגורלם של מיליוני בני אדם. בימים מטורפים אלו, כשהמגיפה מכה במדינה, עשרות אלפים חולים, מאות אלפים מבודדים, כשמאות אלפים חוששים לפרנסתם, כשיש מתח ביטחוני עם חמאס, חיזבאללה, איראן ועוד מרעין בישין; בימים טרופים אלו, כשהאלימות ברחובות שוברת שיאים, ורוצחים ואנסים הורסים בני אדם ומשפחות - בימים האלו האיש שטוען לכס ראש הממשלה, מר בנימין נתניהו, מוצא את הזמן לנהל משפט דיבה כשבמקביל הוא יושב על ספסל הנאשמים בבית משפט אחר? הלוווו, השתגעתם? משעמם לכם?
חברי כנסת צועקים לראש הממשלה ולשריו "פושעים", "נוכלים", "גנבים", "רוצחים", ואלמלא הייתה להם חסינות פרלמנטרית (מה שאין לאולמרט) והיו מתחילות לעוף תביעות דיבה, כל צמרת השלטון הייתה מבלה בבתי משפט במקום בוועדות הכנסת (שלא מתפקדות). המדינה מתחרפנת.
היטיב להגדיר את המצב יוצר אלמוני בשם אמנון קבולי, שיצא עם שני שירים שתחנות הרדיו הממוסדות לא השמיעו, ונעלם. השיר הראשון היה "הון, שלטון, עולם תחתון" והשני "בית משוגעים".
התרעות פיקוד העורף