1. בסיכום 2021 של נתוני המשק בלט נתון אחד: עלייה ניכרת בגביית מסים, שהגיעו לכ־384 מיליארד שקל, גידול של 23.5% לעומת 2020. בלטה במיוחד עלייה של כ־29% בגביית מסים ישירים (כמו מס הכנסה) לכ־216 מיליארד שקל. נכון הוא שההתערבות הממשלתית ותוכניות הסיוע בעקבות משבר הקורונה סייעו להתאוששות המהירה. אולם יש סיבות נוספות, ובראשן - ענף ההייטק.
זו הייתה עוד שנה של שבירת שיאים, דבר שנהפך לשגרה בתחום, אבל 2021 חוותה התפוצצות יוצאת דופן בהשקעות הייטק בישראל: 25.4 מיליארד דולר (!), קרוב ל־80 מיליארד שקל, גידול של 136% (נתוני סטארט־אפ ניישן סנטרל), ואלה באמת סכומים בלתי נתפסים. הכסף הגדול הזה מתורגם גם להכנסות ממסים שכוללות לא רק את ענף ההייטק עצמו אלא גם ענפים אחרים, ענפי המעטפת, שנהנים מהפריחה בתעשייה כמו נותני שירותים וכדומה.
ככל שהכסף זורם, גם חשיבותו של ענף ההייטק להכנסות המדינה הופכת לגבוהה מאוד. לפי נתוני רשות החדשנות, השכר הממוצע בהייטק כפול מהשכר הממוצע במשק, וההייטקיסטים מספקים כרבע מתשלומי מס ההכנסה במשק בכלל (נתוני 2018, שרק עלו מאז). כלומר, ההייטקיסטים אחראים לתשלום מס הכנסה הגדול כמעט פי שלושה מגודלם היחסי. העוצמה של הענף הזה התבטאה במשבר הקורונה, שבו ענף ההייטק כמעט לא נפגע, לעומת ענפים אחרים במשק שנפגעו מאוד, שסבלו מביקושים נמוכים ומשיעורי אבטלה גבוהים.
יש מי שסבורים שהתחום הזה גורם להעמקת אי־השוויון בישראל, והדבר בלט במיוחד בקורונה, אבל אני חושב שענף ההייטק הוא מפזר העושר הגדול ביותר במשק הישראלי. השגשוג חסר התקדים של התעשייה מאפשר לעובדיו ליהנות משכר גבוה, וככל שהמעגל הזה מתרחב - והוא מתרחב - הוא מצרף אליו עוד ועוד עובדים שנהנים מהפריחה בתחום.
הגבייה החריגה במסים, בחלקה בזכות פריחת ההייטק, מאפשרת גם לתמוך בשאר חלקי המשק ומשמשת ככרית ביטחון חשובה. עובדה, יצאנו מהר מאוד מהמשבר והגירעון פחת ל־4.5% במהירות, הרבה בזכות העוגן של ההייטק (וצריך לציין גם את הגז. ההייטק והגז הם שני הדברים המשמעותיים ביותר במשק הישראלי בעשור האחרון).
לכל מי שמתעניין: המשק הישראלי נמצא במצב מצוין יחסית, ואני שמח מכך שהממשלה עשויה ללכת למודל כלשהו של פיצויים בעקבות הגל החמישי של הקורונה כי בינואר תהיה ירידה בפעילות, ויש כאלו שייפגעו ממנה וצריך לפצותם. זה תפקידה של הממשלה, של כל ממשלה, לשאת באחריות במקרה של כוח עליון. המשק יוכל בהחלט לספוג בקלות פיצויים מידתיים, והוא ישוב מהר מאוד לפעילות מלאה כשהגל ידעך.
2. מזל טוב לבנק הדיגיטלי. נגיד בנק ישראל והמפקח על הבנקים הודיעו השבוע לבנק הדיגיטלי וואן זירו על אישורו של הנגיד להסיר את המגבלות מרישיון הבנק. זאת, לאחר שהבנק השלים את העמידה באבני הדרך שנקבעו ולאחר שהתקבל אישורו של המפקח על השלמת הליך ההקמה. הבנק נמצא בשליטת פרופ' אמנון שעשוע (מובילאיי) ובניהולם של יו"ר הדירקטוריון שוקי אורן ומנכ"ל הבנק גל בר דעה. בבנק ישראל רואים בכך הישג גדול: "לאחר 43 שנה בנק חדש מוקם בישראל, וזו בשורה לתחרות וחדשנות במערכת הבנקאית והפיננסית", אמר נגיד בנק ישראל פרופ' אמיר ירון.
את השטר הזה יצטרך לפרוע הבנק הדיגיטלי של פרופ' שעשוע כשיתחיל לפעול בעוד כמה חודשים. תחרות היא דבר מבורך, אין כל ספק, היא תמיד מיטיבה עם הצרכנים, ובדרך כלל מפחיתה עלויות ומשפרת את המוצרים. לכן צריך בהחלט לברך על כניסתו של שחקן נוסף וחדשני למגרש הבנקאי, אף שדרכו לא תהיה קלה. אל תצפו שהבנק החדש "יהרוג" את המתחרים הוותיקים - לא, זה לא יקרה - וקשה מאוד לראות איך הבנק יעשה לתעשיית הבנקאות את מה שעשתה, למשל, נטפליקס בשוק שלה.
ויש ארבע סיבות לכך: הראשונה, זהו שוק עם פיקוח די הדוק ועם דרישות רגולטוריות מכבידות, בייחוד על מתחרים חדשים. השנייה, הבנקים הוותיקים עוברים תהליך דיגיטציה מואץ, מציעים שירותים דיגיטליים מגוונים, ועושים זאת תוך כדי התייעלות בתחום כוח האדם ובסניפים. השלישית, הניסיון העולמי. בנקים דיגיטליים לא הצליחו לכבוש נתחי שוק ניכרים. והרביעית, שיעורי ניידות נמוכים בבנקים ושביעות רצון די גבוהה מהבנקים הנוכחיים. גם אלו מקשים על מתחרים חדשים.
היתרון הגדול של בנק דיגיטלי הוא המבנה הרזה שלו - הוא נטול סניפים ולפיכך זקוק לפחות עובדים. הדרך לכבוש נתחי שוק, בכל שוק, היא בדרך כלל באמצעות מוצרים טובים יותר וגם זולים יותר. גם אם הבנק הדיגיטלי יציע מוצר וממשק טכנולוגיים מוצלחים וידידותיים מאוד למשתמש - וגם אם יציע מוצרים זולים יותר (בייחוד בעמלות ובתחום שוק ההון) - ספק אם הניידות תהיה גבוהה, בטח בשלב הראשון. שימו לב מה קרה לפפר, הבנק הדיגיטלי של לאומי. הוא לא ממש הצליח להתרומם לאחר השקעה של יותר ממיליארד שקל. יתר על כן, גם היכולת של בנק דיגיטלי להתחרות בתחום ההלוואות והפיקדונות היא מוגבלת בגלל הרגולציה הנוקשה בכל הקשור לדרישות הון, שמפחיתה את היכולת להציע מחירים ש"ישברו" את השוק.
בשוק הזה לא מספיק שאתה מביא איתך מוצר חדשני, ידידותי ו"מגניב", ואפילו עמלות נמוכות יותר, מאחר שאף שקל לעבור מבנק לבנק, הלקוחות כאמור מתקשים לנטוש, ורמת הניידות נמוכה. מתברר (למרבה ההפתעה) שהלקוחות נאמנים לבנקים שלהם. זה שוק שצריך בו סבלנות ואורך רוח, מה גם שבנקים עצמאיים מתקשים לספק את סל המוצרים הרחב שבנקים מסורתיים מספקים, והדבר מפחית מיכולתם להתחרות ישירות בגופים גדולים.
זהו הקושי הגדול של בנקים דיגיטליים עצמאיים, וזו הסיבה שמאחורי פעילויות מצליחות בתחום הדיגיטלי־פיננסי עומדות חברות ענק כמו עליבאבא וגם אפל וגוגל במקטעים מסוימים. כלומר, יש יתרון ברור לגודל. שני דברים בטוחים: הראשון, פרופ' שעשוע כבר לא יצליח להפיק תשואות אדירות מההשקעה שלו בבנק הדיגיטלי כפי שעשה במובילאיי (אבל לפחות כסף שנעשה בהייטק הושקע בהכנסת חדשנות לתחום מסורתי). השני, עצם הכניסה של הבנק הדיגיטלי לשוק תכניס, או כבר הכניסה, את שאר השחקנים לכוננות תחרותית - מי יותר ומי פחות. גם זה משהו.
3. לפעמים אני שומע את הנאומים של פקידי האוצר ופקידי משרד התחבורה על חשיבות המעבר של הציבור לנסיעה בתחבורה ציבורית, על הצורך באגרת גודש - ואני תוהה אם האנשים הללו יודעים מה קורה בסקטור הציבורי שאותו הם מייצגים. ובכן, לעזרי באה עבודה של מרכז המידע והמחקר של הכנסת, שניתחה את הוצאות הרכב בשכרם של עובדי המגזר הציבורי.
ראשית, לנתוני הצפיפות והמיסוי: בשנת 2019 הייתה רמת הצפיפות בישראל (שנמדדת בנסועה שנתית באלפי ק"מ לכל ק"מ כביש), 2,730, בהשוואה ל־759 בממוצע בקרב 11 מדינות אירופיות שנסקרו (דנמרק, אוסטריה, בלגיה, אסטוניה, גרמניה, הולנד, פינלנד, יוון, צרפת, שוודיה, אירלנד), כלומר, גבוהה יותר ב־260%. סך ההכנסות ממיסוי לכלי רכב בישראל גבוה יותר מהממוצע, והיא נמצאת הרחק מעל קו המגמה של 11 המדינות. המשמעות היא שבישראל המיסוי לכלי רכב גבוה וכן רמת הצפיפות גבוהה.
כלומר, על אף מדיניות של מיסוי גבוה על כלי רכב בישראל, הנסועה השנתית של כלי הרכב עדיין גבוהה בצורה ניכרת בהשוואה ליתר המדינות. ממצא זה, כך נכתב בניתוח, עשוי להעיד כי מדיניות המיסוי של כלי רכב בישראל, שנועדה לצמצם את הגודש בכבישים, אינה משיגה את מטרתה, בהיעדר חלופות של תחבורה ציבורית באיכות גבוהה ובגין תמריצים להחזקה בכלי רכב כגון החזר במגזר הציבורי.
ושימו לב למספרים של ההחזרים: במגזר הציבורי מועסקים כ־730 אלף עובדים, ולפי האומדנים בעבודה, ההחזר החודשי לרכב בממוצע לעובד היה כ־2,500 שקל בחודש (הוצאות משתנות, קבועות, ביטוח ורישיון רכב). שיעור המקבלים החזרים על הוצאות רכב היה 80%, כלומר, האומדן לסך ההחזרים של הוצאות הרכב בכלל המגזר הציבורי הוא קרוב ל־1.5 מיליארד שקל בחודש או כ־17.5 מיליארד שקל (!) בשנה.
וזה לא הכל. בהנחה שהמדינה (כמעסיק של כלל העובדים במגזר הציבורי) משלמת עבור החניה לכל אחד מהעובדים, כאמור כ־730 אלף עובדים, ובהנחה שעלות החניה הממוצעת בחודש לעובד היא כ־550 שקל, סך התשלומים המרבי שהמדינה עשויה לשלם עבור חניות לעובדים הוא כ־400 מיליון שקל בחודש וכ־4.8 מיליארד שקל בשנה. בהנחה שהמדינה משלמת חניה רק לעובדים עם הוצאות רכב, מדובר בסכום של קרוב ל־4 מיליארד שקל בשנה. כלומר, כ־20 מיליארד שקל ויותר מוציאה המדינה בסקטור הציבורי להוצאות רכב וחניות - סכום אדיר.
החזר הוצאות הרכב הוא לגיטימי כמובן, וגם חניה היא לגיטימית, וזה קיים גם בחלקים מסוימים בסקטור הפרטי, אבל זו לא הנקודה. יש איזו תפיסה אצל מעצבי המדיניות בתחום התחבורה שהישראלי צריך "להיגמל" מהרכב הפרטי ולהשתמש יותר בתחבורה ציבורית. לא פעם שמעתי פקידים שמקוננים על כך, אבל לפני שמדברים על "גמילה" ועל חינוך מחדש של האזרח הישראלי, אולי המגזר הציבורי ישמש דוגמה לכך?
4. בוויכוחים הכלכליים יש תמיד נטייה להיסחף לכיוון הפופוליסטי. טענות שהקפיטליזם, למשל, מייצר אי־שוויון גדול ולכן הממשלות צריכות לחתור, בכל מחיר, לצמצום הפערים. הנה, הם אומרים, הגיע הזמן לקפיטליזם רחום וקשוב (ואין שום בעיה עם זה, נהפוך הוא), שמאמץ את הרעיונות הסוציאליסטיים. הבעיה היא שמהר מאוד זה גולש לאימוץ הרעיונות הסוציאליסטיים במלואם.
על הרקע הזה החלטתי להביא את דבריו הקצרים והבהירים של הכלכלן מיכאל תבור: "בוויכוחים על הדרך הכלכלית שבה צריך ללכת, מעלים תומכי הגישה הסוציאליסטית טיעונים שלפיהם גם במשטרים קפיטליסטיים מכירים בצורך בהוגנות, באורך רוח כלפי כישלונות כלכליים, בפריסת רשתות ביטחון ובתמיכה בגורמים מוחלשים באוכלוסייה.
"הטיעונים האלה נובעים מהעובדה כי הטוענים הסוציאליסטים אינם יודעים להבחין בין קפיטליזם רחום ובין סוציאליזם. ההבדל ביניהם הוא גדול ומהותי. לא נתפרס על כל ההבדלים והמאפיינים, אלא נתמקד בעיקר.
"הנקודות המרכזיות הן: הקפיטליזם הרחום אינו רומס בני אדם שאתרע מזלם ומכיר בעובדה שיש גם מצבים של תחרות לא הוגנת שמחייבת את הגבלת התחרות בתוך כללים מוגדרים, בדיוק כמו ששומרים על כללים בכביש או בתחרויות ספורט.
"הסוציאליזם, לעומת זאת, אם ניקח את דוגמת התחרות הספורטיבית, עשוי לקבוע כי קבוצה שספגה שער זכאית להבקיע שער נגדי לצורך 'השוויון', ולשם כך ינטרלו את הקבוצה השנייה, או אולי כשהורחק שחקן על עבירה חמורה, יורחק גם שחקן מהקבוצה השנייה, ללא קשר לכך שלא עשה כלום. הסוציאליזם מנתק את התמורה באופן מוחלט מהמעשה, ואילו הקפיטליזם הרחום שומר על הקשר, תוך שהוא מטפל במקרים החריגים ונוהג בחמלה כלפי המפסידים.
"ההבדל הוא בין הנכונות לסייע ובין 'המגיע לי' הסוציאליסטי, שמאפשר לכל גורם בחברה להימנע מתרומה כליל, אך לעמוד על 'זכויותיו' בכל מצב.
"הסוציאליזם מנטרל שני מוטיבים החיוניים להתקדמות החברה האנושית: תחרות ממשית והסרת אחריות אישית. חברה עשירה במיוחד, שהצליחה להגיע להישגים, עלולה לעתים, לגלוש מקפיטליזם רחוב לסוציאליזם, כפי שקרה בשוודיה למשל.
"הרזרבות שנצברו בתקופת הקפיטליזם הרחום השוודי מספקות לסוציאליזם בשנותיו הראשונות 'הוכחה' שזה עובד, בה בשעה שלמעשה מדובר בבזבוז מתמשך של המקורות שנצברו קודם לכן. וכשאלה ייגמרו, תבוא תגובת נגד חזקה והרסנית. קצב הטמעת הסוציאליזם יקבע מתי יתפוגגו האשליות".