תארו לעצמכם שלקראת הקרב ההרואי על מידווי, באמצע מלחמת העולם השנייה, היו מתקיימים דיונים נוקבים באולפני הטלוויזיה על מהלכי המערכה. הכתבים והמומחים היו מקשקשים על פאשלות מודיעיניות, אובדן ספינות, הרוגים וטעויות טקטיות. דמיינו שהם היו נותנים ציונים למפקדי הצבא, קובלים ומזהירים מ"אובדן שליטה" ו"שינוי תזזיתי בקונספציות". נשמע מצחיק, שלא לומר מעורר אימה, אבל זהו, פחות או יותר, מה שמתחולל בימים האלו באולפנים, בכל הנוגע למערכה נגד מגיפת הקורונה.

ונא לזכור שהנגיף הזה הרבה פחות צפוי מכל אויב אנושי לאורך ההיסטוריה. את ההפתעות הגדולות של מלחמת העולם השנייה ניתן היה לצפות ולאתר, גם את ההתקפה היפנית על פרל הרבור וגם את תקיפת הגרמנים דרך הרי הארדנים. לכן, את התוכנית היפנית החשאית לתקוף את מידווי – המודיעין האמריקאי פיצח. אבל את ההתפתחות והגלגולים של קוביד־19 קשה בהרבה לאכן ולעכל.

האויב הוויראלי הזה פועל בעלטה מוחלטת, משנה טקטיקה ומאפיינים. שום אמצעי מדעי ואנושי לא יכול לחזות בוודאות את השינויים בתוכניות ההתקפה שלו. ההתמודדות מולו נעשית בערפל קרב מעובה במיוחד. ובערפל מכים היכן שאפשר, ואם מתברר שהוא מצוי בצד השני – משנים מיד כיוון והולמים במקום הנכון. מול אויב חמקמק וערמומי אין ברירה אלא להיות גמישים ולהתאים מחדש את מהלכי ההתגוננות. כן, לשנות טקטיקות ואמצעים שוב ושוב.

משרד הבריאות ורוב משרדי הממשלה הם גופים לא יעילים, המורעלים מנורמות עבודה אומללות. ברור שהדבר משפיע גם על התפקוד שלהם במערכה הנוכחית. אבל זה לא נכון לגבי מי שמנווט ומוביל, מי שקובע את אסטרטגיית המאבק. כך, הצמרת המקצועית הנוכחית של משרד הבריאות, במיוחד ד"ר שרון אלרעי פרייס, פועלת היטב. אותו הדבר לגבי הדרג המדיני בהובלת ראש הממשלה נפתלי בנט.

שבועות ארוכים מזהירים ראש הממשלה וצמרת משרד הבריאות מפני נחשול האומיקרון שבפתח. הם הצליחו לעצור את הגל לפרק זמן חשוב, באמצעות חסימת שמיים קצרה, בלי להשאיר אזרחים ישראלים בחו"ל. בזמן הזה הם חידדו את ציפורני ההתמודדות – החיסונים, התרופות החדשניות שהובאו במספר היחסי הגבוה ביותר בעולם. הם פרצו ראשונים עם החיסון הרביעי למבוגרים, ולא הפסיקו להתחנן בפני האזרחים וההורים – בואו להתחסן.

למרות אווירת שאננות ששררה עד לאחרונה בציבור, הקברניטים דווקא התכוננו, הכינו והזהירו. הם גם צדקו – הנחשול מציף את כולנו, והתוצאות מלחיצות. אבל ההשוואה עם יתר העולם "המתוקן" ממחישה עד כמה היינו מוכנים יותר, מוגנים יותר. אין ספק שמצבנו טוב בהרבה מזה של בריטניה, ארה"ב, גרמניה, צרפת ויתר העולם "המתקדם". וזה לא קרה מעצמו.

ההכנות והניסיון לחזות את מהלכי האויב גרמו לכך שהיינו ערוכים, אבל לאומיקרון דרכים משלו להגחיך את כלי הנשק של העבר הקרוב – בין היתר, סגירת מעגלים, בדיקות PCR לכולם, בידודים ודומיהם. אז נכון, לקח כמה ימים לקלוט מה מגבלות בדיקות האנטיגן, מה הקשיים בבתי הספר, ובדרך הזן הזה עשה מאיתנו צחוק. אבל המשק פתוח, אין סגרים ואין חנק. מספרי החולים שבמצב קשה רחוקים מסף היכולת של המערכת הרפואית, והמדינה ממשיכה לתפקד, עד שהגל העכור יתנפץ וייסוג.

אכן, למרות הכל צרם הטון של שר האוצר אביגדור ליברמן, שאומנם צודק כשהוא שומר על הקופה הציבורית, אבל שכח שבמלחמה מטפלים בנפגעים. ומי שאכן יתברר שחטף, בעיקר עצמאים ומעסיקים, חייב לקבל תמיכה. בכל מקרה, עכשיו צריך להמשיך לנהל את שדה המערכה בקור רוח, ללא דמורליזציה בכיינית מהאולפנים.

יוניות לוי באולפן חדשות 12  (צילום: הדס פרוש,חדשות 12)יוניות לוי באולפן חדשות 12 (צילום: הדס פרוש,חדשות 12)


מבחן ציוני

פרשת הנטיעות והמהומות בנגב מזמנת מנה מיוחדת של דמגוגיה ושקרים מכיוון בנימין נתניהו, שלוחיו ובני הברית הפוליטיים שלו. אבל היא גם מציבה מבחן בסיסי להיותה של ישראל מדינת חוק, ועוד יותר מכך – מדינה ציונית.

כדי להגיע לשורשי דרמת הנטיעות צריך קודם כל לשים את נתניהו, הפוליטיקאים של הליכוד ושותפיהם הקואליציוניים במקום הנכון. לפני כשנה וחצי ראש הממשלה נתניהו, ביוזמה של שותפו הקואליציוני עמיר פרץ, עצר את הנטיעות באותו המקום בדיוק. כל מי שלא הרעיד אז את אמות הספים איבד את זכות הדיבור שלו לעד. שלא לדבר על מי שאפשרו את ההשתלטות הבדואית הזוחלת על הנגב במשך עשרות השנים האחרונות, שנות הובלת הליכוד.

אבל אחרי שסילקנו את הנוכלים מהזירה, עדיין נותרנו עם הבעיה עצמה. ומה שנכון לשולי יער יתיר נכון לכל מרחבי הנגב. במקרה הנוכחי מדובר בטענת בעלות של חמולת אל־אטרש על כ־300 דונם שהם לא יושבים בהם ולא מעבדים, שטח שאין בידם כל מסמך המוכיח ולו רמז לבעלותם עליו. הם טוענים כבר משנות ה־70 של המאה הקודמת שהקרקע שלהם, אבל לא מצאו לנכון לנקוט הליך משפטי שיכריע את הסוגיה.
מעניין שגם בג"ץ, שעסק בסוגיית הקרקע הזו לאחרונה, כתוצאה מעתירה מוזרה של החברה להגנת הטבע, קבע שאין כל פגם בייעור השטח. כי גם אם לימים יוכיחו בני אל־אטרש שהקרקע שלהם, בהליך משפטי סדור, העצים לא יפגעו בבעלות שלהם.

על הרקע הזה באה המדינה ועושה עכשיו בקטן את מה שהייתה צריכה לעשות בממדים נרחבים לפני הרבה שנים, בכל רחבי הנגב: לנטוע, לגדר, לאכוף, למנוע השתלטות בריונית ללא בסיס חוקי. הרי הדרך לבית המשפט שמורה לטוענים לבעלות, אבל הם כנראה מבינים מה יהיה פסק הדין בהיעדר כל שטר, רישום או הוכחת עיבוד.

דווקא כיוון שאין להם זכויות בחלקת המריבה וברוב קרקעות הנגב, באה ההשתלטות בכוח על חלקים נרחבים מהדרום. ואת זה בדיוק צריך לעצור, כן – גם באמצעות נטיעות. המדינה עשתה הרבה טעויות בעבר, ובין היתר סירבה לעסוק בהסדרת ההתיישבות הבדואית כל עוד לא יושבו תביעות הבעלות על כמעט מיליון דונם, שהוגשו בעבר. את ההתיישבות הבדואית אכן צריך לעגן ולאפשר חיים תקינים, תשתיות, פיתוח – כל מה שזוכה לו כל אזרח במדינה. אבל אסור להיכנע לכוח הזרוע, לא להשתלטות בשטח ולא לאיומים הפוליטיים.

והנה, מה שקיבלנו השבוע הוא, כפי שטענו ביום רביעי בארגון רגבים, רוח גבית לטרור. אנשי קק"ל, שמשמשת כקבלן מטעם רשות מקרקעי ישראל לעניין הנטיעות, התכוננו למבצע בן כמה שבועות, רק שביום רביעי אחר הצהריים קיפלו אותם בטענה האומללה שהמבצע היה מתוכנן לשלושה ימים בלבד. הנסיגה הזו תוביל רק לאלימות נוספת, ולשוד קרקע נרחב עוד יותר מהמדינה.

הדילמה לא פשוטה. הזעקות והאיומים של מנסור עבאס – האיש הכי רציונלי וענייני בפוליטיקה הערבית - ממחישות שייתכן שהסוגיה הזו היא מעבר לכוח הסיבולת של הקואליציה הנוכחית. אבל גם אם כן, לא ניתן למצמץ. מדינת ישראל אינה יכולה להתיר השתלטות על קרקע ללא זכויות חוקיות מוכחות. המדינה הציונית אינה יכולה להכיל את ההשתלטות העוינת על קרקע הלאום, ואת קשירת ידיה על מנת שלא תצליח לשמור עליה.

מעבר לכל משמעות מעשית, הכניעה לאלימות הבדואית ועצירת הנטיעות חותרות תחת בסיס האתוס הציוני, שבלעדיו אין לממשלה במדינת ישראל זכות קיום.