1. לא צנזורה, חלטורה
הצעת החוק הישראלית המכונה "חוק הפייסבוק" (וצוקרברג מוסר תודה על עוד קצת פרסום חינם) היא לא יותר מחלטורה. מי שאישר אותה להמשך דיון - ועדת השרים לחקיקה - היא ועדה של חלטוריסטים. נשים ואנשים עסוקים, מותשים, שאין להם זמן לחשוב. לחלקם אולי גם אין יכולת. רובם צרכנים כבדים של רשתות חברתיות, באמצעות עוזריהם ויחצניהם. רובם לא הקדישו דקה וחצי של הרהור לשאלות הכבדות שיש לשקול בדרך לרגולציה שלהן.

הם לא החלטוריסטים היחידים. בספטמבר חתם גם מושל טקסס על חוק שאמור היה לרסן את הרשתות החברתיות. המושל - רפובליקני - רצה לעשות בדיוק את ההפך מממשלת ישראל. אלה רוצים לאלץ את פייסבוק למחוק תכנים (בהוראה של בית משפט) - זה רצה לאלץ את פייסבוק לאפשר תכנים בלי מגבלות (ולא למחוק הבעת דעה פוליטית). אגב, זו מסתמנת כעמדתו המעודכנת של בנימין נתניהו נגד "סתימת פיות", וגם הוא כמובן מדבר מפוזיציה (של אופוזיציה).

ומה שיפה, המחוקקים עושים את כל הדבר הזה כאילו המרחב הציבורי של אמא שלהם. כאילו פייסבוק של אמא שלהם. כאילו אין לעסק זכות עקרונית לפעול בלי שהממשלה תקמבן על גבו איזו קומבינה. למושל גרג אבוט לא מתאים שמוחקים את האוהדים של טראמפ, למושל גדעון סער לא מתאים לקרוא פוסטים של הבן של נתניהו. למה שלא נעביר איזה חוק.

מליאת הכנסת (צילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת)מליאת הכנסת (צילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת)

וכדי שלא יהיה ספק ביחס לעמדתי: הרשתות החברתיות גורמות נזק. הן מפיצות שקרים ושמועות, חדשות כזב וחרדות שווא, הן ממכרות ומפריעות לריכוז. כל זה מחייב טיפול. כל זה מחייב מחשבה מסודרת, רצינית. זה אתגר שאולי מחייב גם רגולציה, ריסון. מחייב דיון מוקפד על תקפותם של אתוסים מקודשים של חופש ביטוי והבעת עמדה. מחייב עבודה יסודית של אנשים רציניים הרבה יותר מהמחוקקים של טקסס, או של פלורידה. כן, גם בפלורידה ניסו להעביר חוק בנוסח טקסס, וגם החוק הזה נבלם על ידי שופט פדרלי. הוא נבלם משום שמתכנניו עשו עבודה לא רצינית. הם שכחו להביא בחשבון את התיקון הראשון לחוקה. הם שכחו להביא בחשבון שגם לחברות גדולות יש זכויות.

שכחה היא כנראה מחלה מידבקת בפרלמנטים. המחוקקים שלנו שכחו לבדוק אם יש טעם בחוק שמחייב להוריד תוכן פוגעני בתוך שלושה ימים (נצח!). הם שכחו להגדיר במדויק מה ההבדל בין תוכן פוגעני בטוויטר לתוכן פוגעני באתר "מעריב". בעיקר שכחו שאין בישראל גופי אכיפה שמסוגלים להתמודד עם העומס הקיים, כך שקשה לראות אותם מטפלים בכל פרחח גס רוח שכתב דבר הבל או שקר, ולחץ send.

יוזמי החוק נתלים בחוקים דומים, לדוגמה בגרמניה. אבל החוקים לא באמת דומים, וגם לא בטוח שבאמת יעילים. לחברי הכנסת שידונו בחוק נמליץ לקרוא את הדוח המקיף "חומת ברלין הדיגיטלית: איך גרמניה יצרה (בטעות) אבטיפוס לצנזורה מקוונת עולמית", של מכון החשיבה הדני Justitia. אפשר ללמוד ממנו, לדוגמה, מה קורה כאשר לקוחה מצייצת על מגבות מלוכלכות במכון הכושר שבו היא מתאמנת, ומה קורה כאשר מנהל המכון מתלונן שהלקוחה השמיצה אותו. מה יעשה השופט המחוזי במקרה כזה? ולכמה שופטים בכלל נזדקק כדי להתמודד עם מבול של תלונות על עלבונות, אמיתיים או מדומים?

בכל מקרה, נדמה שהמחוקקים עסוקים בעיקר בהגנה על מוסדות המדינה (בגרמניה דווקא הקפידו שהחוק כמעט לא יגביל ביקורת על המדינה), ואם צריך להמר, החוק בהחלט מעלה חשד שהשופטים, שגם הם עסוקים, יתפנו לטפל בעיקר בתלונות של שרים, חברי כנסת ופרקליטי מדינה שמרגישים שמישהו הגזים במתקפה עליהם.

מלכתחילה, זה האתגר: אנשים חכמים מאוד הקימו פלטפורמות שיש בהן תועלת מסוימת ונזק רב. אנשים חכמים מאוד, עשירים מאוד, מצוידים, ערמומיים, רציניים. קל יחסית להילחם באידיוטים, קל יחסית להילחם בחלטוריסטים, אבל מי שמנהלים את הרשתות החברתיות רחוקים מלהיות אידיוטים או חלטוריסטים. מי שרוצים לרסן אותם צריכים להציב מולם אנשים ברמתם, ולנהל תהליך ברמתם, ולהתייחס ברצינות לעבודתם כמו שהם מתייחסים ברצינות לעבודתם. חוק הפייסבוק לא עונה על אף אחת מהדרישות האלה. לרשתות החברתיות יש מכונה משוכללת - ואלה באים עם חלטורה. נחשו מי ינצח.

2. ערבי - דבר עברית!
מקור המילה "פרלמנט" בצרפתית, ומשמעה "לדבר". הנה, כל הוויכוח על שימוש בערבית בכנסת בקליפת אגוז. האם "לדבר" משמעו "לשוחח", או שמא "לדבר" משמעו "לנאום"? האם מטרת הפרלמנט היא דיאלוג, ויכוח, חילופי דעות ומסרים - או שמא כל דיבור לעצמו, והאינטראקציה בין חברי הכנסת מיותרת.

גם על זה צריך לחשוב כאשר באים לדון בנאומו בערבית של וליד טאהא בכנסת בשבוע שעבר. נאום שהוליד ויכוח. בעצם, זו הייתה תרומה ממשית של טאהא לשיח הציבורי. ספק אם לתרומה הזאת התכוון, אבל אם כן, מגיעה לו ברכה על הצלחה. הנה תקציר האירועים. טאהא עולה ומדבר בערבית. חברי כנסת, בעיקר מהליכוד, מחו נגדו, חלקם במילים חריפות. אחר כך החלו תגובות ותגובות נגד. אלה זועקים "זו כנסת ישראל ששפתה עברית", ואלה משיבים "גם לערבים מותר לדבר בשפתם". כאילו שתי העובדות הללו אינן יכולות לדור בכפיפה אחת, ולהיות נכונות יחדיו.

האם יש בעיה עם נאום בערבית בכנסת? בואו ננסה את זה אחרת, ונדמיין חברת כנסת ששפת אמה רוסית עולה על הדוכן ונואמת ברוסית. האם יש עם זה בעיה? על השאלה הזאת אפשר להשיב בשלוש רמות: האחת - הרמה פורמלית, האם זה מותר. השנייה - הרמה המעשית, האם זה רצוי. השלישית - הרמה החברתית, האם זה מנומס. הרמה הפורמלית היא הפשוטה ביותר: מותר. לחבר כנסת מותר לנאום בכל שפה שיבחר כל עוד לא התקבלה החלטה אחרת. כך שעל זה אין טעם להתעכב, ומוטב לעבור לשאלה אם זה רצוי. זו שאלה קצת יותר מסובכת, משום שאין לה תשובה אחת "כן" או "לא". פנים לכאן ולכאן.

למה זה רצוי: כי זה מאפשר לחברי כנסת להתבטא בשפת האם שלהם. טוב שנזכור שלא כולנו ילידי הארץ דוברי עברית. טוב שנזכור שישראל היא מדינה מגוונת. לחבר הכנסת טאהא יינתן לדבר בשפת אמו, ערבית, ולחבר הכנסת כלפון יינתן לדבר בשפת אמו, צרפתית. למה עוד זה רצוי: כי זה יוצר לגיטימיות למיעוט ולשפתו. וחשוב לתת תחושה של לגיטימיות למיעוט ולשפתו. ולמה זה עוד רצוי: כי זה מאפשר לקהל המיעוט להקשיב לנואם בשפתו. יש בישראל ערבים שנוח להם יותר לשמוע נאום בערבית. אם הם נצמדים למרקע כשטאהא נואם, אולי צריך להתחשב בהם.

אבל, כאמור, פנים לכאן ולכאן. רצוי אבל גם לא רצוי. למה לא? כי חשוב שכולם יבינו מה נאמר בכנסת. כל מי שיושבים בכנסת, וכל מי שמקשיבים למה שנאמר בכנסת. הכנסת היא מדורת שבט אזרחית ישראלית. מסביב למדורת השבט מדברים בשפה שכלל השבט מבין, ולא בניב המיוחד לכל משפחה. ולמה עוד זה לא רצוי: כי השימוש בשפה לא מובנת מעורר חשדנות, שמא נועד להעביר מסרים ששאר הציבור לא יבין. חשדנות היא דבר מסוכן, אגב, בעיקר למיעוט שהיא מופנית כלפיו. למיעוט הערבי בישראל יש טענות, חלקן צודקות, על כך שהרוב היהודי ממהר מדי לחשוד בו.

נאום בערבית לא מפרק את החשד, הוא מחדד אותו, כך שדווקא לערבים יש אינטרס להימנע ממנו. ולמה עוד לא רצוי: כי לישראל יש עניין וסיבה לחזק את העברית כשפת המדינה. שפה משותפת היא מפתח לתחושת גורל משותפת. וכאן נכנסת שאלת הדיאלוג. האם מטרתם של חברי הכנסת לקיים דיאלוג אלה עם אלה, או להסתגר כל אחת ואחד בקונכיית הדעות שלהם ובקונכיית האינטרסים של המגזר שלהם, לדבר כל אחת ואחד עם עצמם בלבד. אם הם מדברים רק אם עצמם, זה לא טוב, וגם לא מנומס.

הנה, הסעיף הזה מאפשר מעבר מקומת הכדאי־או־לא לקומת המנומס־או־לא. אני כמובן מביא בחשבון את האפשרות שהציפייה מחברי הכנסת להיות מנומסים עשויה להיראות לחלקכם הזויה, או מגוחכת. אבל אני בעד ציפיות. בעד הצבת רף, גם אם ידוע שכנראה לא כולם ידלגו מעליו. בעד ניסיון להציב סטנדרט גבוה יותר מזה שהורגלנו אליו. אז האם לדבר בכנסת בערבית, או רוסית, או צרפתית, או אמהרית, או כל שפה אחרת שלא כולם מבינים - האם זה מנומס? בעניין הזה אני מציע מבחן מעשי. ארבעה כללים. יכול להיות שיש למי מכם הצעות לכללים אחרים, או נוספים.

וליד טאהא (צילום: אוליבייה פיטוס)וליד טאהא (צילום: אוליבייה פיטוס)

אם יש, אתם מוזמנים לשלוח אותם. כך או כך, אלה הכללים שנראים בעיניי נכונים:
כלל ראשון: לא לדבר בשפה שלא מבינים אם אין תרגום. אם רוצים שבכנסת יהיה דיאלוג, ולא דיבור לשם דיבור, יש הכרח לוודא שאחרים מבינים.

כלל שני: לא לדבר בשפה לא מובנת אם אין סיבה מיוחדת וחזקה. איזו סיבה יכולה להיות? סיבה אחת יכולה להיות מצב של דוברת או דובר שהעברית לא שגורה בפיהם. מצב אחר יכול להיות היבט סמלי מיוחד לשפת הנאום (נאמר, נאום באמהרית לרגל סיגד). גם שימוש בשפה אחרת כסוג של הצהרה פרובוקטיבית - נאמר, חבר כנסת ערבי שיבקש לנאום בערבית במחאה על חוק הלאום - נראה לי מהלך שעומד בכללי הנימוס. אבל זה מוביל לכלל השלישי.

כלל שלישי: לא להשתמש בשפה לא מובנת לכלל כפרובוקציה לעצמה. כלומר, "אני אדבר בשפה שאתם לא מבינים כדי להרגיז אתכם" - זה לא. כי אין סיבה, וכי זה לא מנומס, וכי ככה לא מנהלים דיאלוג. כלל רביעי: לא להפוך כל דיבור בשפה לא מובנת למלחמת תרבות. זה הכלל הכללי של "בואו נרגיע". טאהא דיבר בערבית. הוא דיבר בערבית בלי סיבה שנראית חזקה במיוחד, ובלי לדאוג ששאר החברים במשכן יוכלו להבין אותו. זה היה מיותר, אבל לא מצדיק התנפלות גסה. מספיק לומר לו, היי, זה לא היה מנומס, גם אנחנו רוצים להבין את מה שיש לך לומר. אולי בפעם הבאה יתחשב.

3. השאלה שלא נשאלה
מדד הדמוקרטיה שפורסם בסוף השבוע שעבר מספק הרבה מידע על החברה הישראלית, שאפשר להפיק ממנו לא מעט תובנות. שווה להציץ בו, ולמי שמתעניין, גם לקרוא. שווה לעשות את שני אלה בעין ערנית וביקורתית. מדובר בהרבה מידע, שלפעמים צריך לחשוב עליו קצת לפני שמבינים מה בדיוק הוא אומר.

ניקח דוגמה אחת. בעיניי, מהמעניינות ביותר. אנשי מרכז ויטרבי (זה המרכז במכון לדמוקרטיה שעוסק בדעת קהל) הציעו לישראלים להתנגד או לתמוך בכמה רפורמות שלטוניות שהמציאו לצורך הסקר. להעביר יותר סמכויות לרשויות המקומיות (הרוב בעד), להעלות או להוריד את אחוז החסימה (הרוב בעד המצב הקיים) ועוד. השאלה שלכדה את עיני נוגעת לחוקי היסוד. המכון שאל אם הישראלים תומכים בשריון יציב יותר של חוקי היסוד. ובנוסח שלהם, האם הם תומכים בקביעה כי "יש לשנות את החוק כך שיהיה צורך לפחות ב־80 ח"כים לשינוי חוק יסוד (כיום מספיק רוב של 61)".

זו שאלה מעניינת, שמעידה על השואלים אותה ועל המשיבים לה. בערך מחצית מהישראלים תומכים או די תומכים בהצעת השריון הזאת. היהודים יותר, הערבים פחות. מן הסתם, כפי שמפרשים גם עורכי הסקר, משום שהערבים מתקשים לזהות מתי יהיה למשהו שהם מעוניינים בו רוב של 80 חברי כנסת. וגם: החילונים יותר, השמאל יותר. מדוע? שאלה טובה. הניתוח מעלה שמי שרואים בהתערבות של בג"ץ בחקיקה מעשה חיובי, נוטים להעדיף שריון של חוקי יסוד. "ייתכן שבשל הצורך לדעתם לחזק את ההגנות על עבודת הכנסת", כותבים עורכי המדד. בהחלט - ייתכן. גם ההפך ייתכן. אולי הם רוצים דווקא להקשות על חקיקת חוקי יסוד כדי שבג"ץ יוכל להתערב יותר (כי התערבות בחוקי יסוד בתמיכת 80 ח"כים תהיה מסובכת יותר לבית המשפט).

כך או כך, השאלה הבאמת מעניינת על חוקי היסוד ושריונם היא זו שלא נשאלה. אולי לא נשאלה משום שהיא מסובכת מדי, אולי כי עורכי הסקר לא חשבו עליה כאשר כתבו אותו, אולי משום שאינם מזהים את הפיל הגדול בחדר המשוריין. מהו הפיל? חוקי היסוד הקודמים. נאמר, חוק יסוד "כבוד האדם וחירותו", שעבר בכנסת ברוב של 32 חברי כנסת. בטח לא 80, אבל גם לא 61, וגם לא 50 או 40. רק קצת יותר מ־30. ואחרי שעבר, נעשה כלי עבודה מרכזי של בית המשפט העליון לפירוש, שינוי ולפעמים פסילה של חוקים אחרים, שאינם חוקי יסוד.

עכשיו נשאל אנחנו: האם כאשר המשיבים לסקר המכון לדמוקרטיה משיבים על שאלה הנוגעת לשריון של חוקי יסוד ברוב של 80 הם מתייחסים רק לחוקי עתיד או גם לחוקי עבר? כלומר, נניח שמחר הכנסת מחליטה על רפורמה, שבמסגרתה חוקי יסוד צריכים רוב של 80 ח"כים - רפורמה שרוב הישראלים כנראה תומכים בה (לפי הסקר), מה זה אומר על חוקי היסוד ששינו את פני המדינה אחרי שעברו ברוב מצחיק של 30 וקצת, כאמור, השאלה לא נשאלה.

יכול להיות שזה ביטוי של אג׳נדה (המכון לדמוקרטיה רוצים שריון מעכשיו והלאה), יכול להיות שזה ביטוי לחוסר מודעות למורכבות האפשרית של השאלה (ושוב - למה שיהיה חוסר מודעות? כי במכון לדמוקרטיה רוצים שריון מעכשיו והלאה). כך או כך, יש לי השערה לא בלתי מבוססת על מה היה קורה לו השאלה הייתה נשאלת באופן שמאפשר רפורמה קדימה ואחורה: שיעור התומכים בהצעה מימין היה עולה לשמיים - ושיעור התומכים בהצעה משמאל היה מתרסק לרצפה. כלומר, מיד היה מסתמן שינוי עד כדי היפוך בדעת הקהל.

מדוע? כי ברור לגמרי שבוחרים במרכז־שמאל רוצים למנוע משחק של הפוליטיקאים בחוקי יסוד לצורכי פוליטיקה קטנה, כמו שנעשה בשנים האחרונות, אבל ממש לא רוצים לבטל את המהפכה החוקתית של שנות ה־90. לעומתם, בוחרים בימין ישמחו מאוד לשנות את חוקי המשחק, אם מדובר על שינוי גם בדיעבד.

לא מפתיע שבוחרים בימין לא מתלהבים מהאפשרות לשנות את חוקי המשחק אחרי שהמהפכה כבר התרחשה, ובעצם להקשות על האפשרות לרסן את בית המשפט - ולא יהיה מפתיע לגלות שיתלהבו מאוד משינוי כללי המשחק באופן שיאפשר לבחון מחדש גם את המהלכים שכבר נעשו. רוצים חוק יסוד "כבוד האדם וחירותו"? מעולה - מצאו 80 ח"כים שיתמכו בו, ואז תוכלו להעביר אותו כרצונכם (ובינתיים, החוק שעבר ברוב של 32 מבוטל).

השבוע נעזרנו בנתונים ומאמרים מתוך אתר המדד, המכון לדמוקרטיה, אתר הכנסת, "Financial Times", "Wall Street Journal", Justitia, "Forbes", Lawfare, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, Gallup.