העיתונאי יאיר שרקי עורר השבוע הרבה הדים, דווקא משום שאמר דבר פשוט ובסיסי כל כך: המגיפה היא לא דיון על פוליטיקה, היא מכה באופן שווה בתומכי הממשלה ובמתנגדיה. אבל מה לעשות שבשיא טרפת האומיקרון המתרגשת עלינו ועל העולם כולו, יש מי שמנסה להרגיע, ויש מי שמשתדל רק לייצר יותר כאוס.
מנסור עבאס, למשל, צריך לגרום לחבריו ברע"ם להבין שכדי להשיג מטרות כריבון וכגורם אחראי, אין ברירה אלא לוותר על ההתפרעויות בנגב ולקרוא לסדר. אי אפשר ללכת עם ולהרגיש בלי, ליהנות מתפנוקי הקואליציה ולהתפרע כאופוזיציה. אין דרך להצדיק עצירה של רכבת, זריקת אבנים על שוטרים ושריפת מכוניות של אזרחים. הבחירה של רע"ם למנוע מהקואליציה להעביר חקיקה כמחאה, ועוד בשבוע שבו חצי מדינה מבודדת או חולה – מראה על סדר עדיפויות שחייב להשתנות. במדינת ישראל סכסוכי קרקע נפתרים בבית משפט, וכמנהיגים תפקידם של אנשי רע"ם להרגיע פרעות ולהגיע להסדרות. מה בדיוק האלטרנטיבה של רע"ם אם הקואליציה לא תשרוד?
גם סגן השר יאיר גולן ממרצ מתגלה כפח דלק לא קטן. הציטוטים של האיש הופכים למבוכה מתמשכת. בין תיאור המתנחלים כ"תתי־אדם" לבין המניפסט המגלומני שלו מול הבדואים ("אלקין מתפרע? נרגיע אותו"), נראה שדווקא הוא זה שצריך לקחת כדורי הרגעה. בתקופה שבה הקורונה משבשת את חייהם של כל תושבי ישראל, הכינוי האחרון שאפשר לתת לאנשים כמוהו הוא "מנהיג".
מילא חברי האופוזיציה – אלה כבר איבדו את השלטון בגלל סדרי עדיפויות מטורללים, אף אחד לא נראה מופתע מצירוף המקרים הקוסמי: דווקא כשחברי הליכוד החליטו לרדת לנגב, התחילו שם פרעות. אין בדברים האלה כדי להצדיק את האלימות הבדואית, ממש לא. אבל בעתות כאלה, כשכל מה שיש לליכוד להציע זה עוד קצת כאוס, אדם שפוי יעדיף את מה שיש ויגיד "לא, תודה". ועדיין, מממשלת השינוי מצופה התנהגות שונה. המשבצת של המופרעים של הכיתה כבר תפוסה.
זה לא רק הסרטון, ואלה לא רק חברי הכנסת שמנסים לתדלק את המדורה בזמן חירום. עד לא מכבר השמאל נטה להיות פנטזיונרי, ולעומתו מרבית הימין היה אחראי ושקול. אבל משהו התהפך שם, לפחות בקרב הצעקנים שמתיימרים לדברר את הימין. הזוי לשמוע מחלק מהם את ההתבכיינות "צריך להפיל את הממשלה הרעה הזו", כאילו מדקלמים את זהבה גלאון, האופוזיציונרית הנצחית. הממשלה הנוכחית אכן בעייתית, אבל תקומתה מבוססת על העובדה שהליכוד בראשות נתניהו נכשלה שוב ושוב בהקמת ממשלה, כי חלק מהימין פשוט מאס באיש שחצה גבולות והפר הסכמים חתומים, עד שהפיל את הממשלה היחידה שהיה בכוחו להקים. זה לא השתנה.
בלי קשר, המגיפה היא אכן לא פוליטית. הבדיקות לא היו אמינות יותר בתקופת נתניהו, ובניגוד לתמונה שהוא ניסה לצייר אחרי הנזיפה ממערכת הבריאות – גם לא רבות יותר. ההפך הגמור הוא הנכון, מספר הבדיקות היום עצום בגלל אופיו המידבק של האומיקרון. צריך למצוא פתרון למאות אלפי בדיקות ביום, והאופוזיציה לא מציעה פתרון אלא לעג ילדותי בסגנון טיקטוק. שיח נמוך כזה גורם לוויכוח הפוליטי לאבד כל קשר עם מעשיות. החבר'ה האלה הבעירו את השטח כשהיו בשלטון, וממשיכים לעסוק רק בהבערה. מה לעזאזל קרה לחיבור למציאות ולפרגמטיזם של הימין?
הטהרנות השמאלנית כמעט הכחידה את המחנה, אבל גם הטהרנות הביביסטית גורסת שכל מי שלא מתיישר עם המנטרות, מוכרז כבוגד, כשמאלן, כשקרן, כלא עובר את אחוז החסימה, כנוכל ומה לא. אבל זה בדיוק מה שגרם לאובדן שלטון הימין. זה קצת מזכיר את דבריה של עירית לינור מלפני כשמונה שנים, על כך שגם אם היא תרצה, אין באפשרותה לחזור ולהגדיר את עצמה כשמאלנית, כי עם הזמן ההגדרה הפכה כל כך ספציפית ותובענית, עד שהיא כבר לא עומדת בתנאים. גם עבור לא מעט ימניים, דרישות הסף הפכו רבות ומופרעות מדי, והתוקפנות הביביסטית רק ממשיכה להרחיק אותם.
בספרו "מהפכת הקשב" מסביר מיכה גודמן את מהות האינטלקט היהודי שעליו בנוי התלמוד: הרעיון בוויכוח הפנימי הוא לא לשכנע אנשים לשנות את הפרקטיקה שלהם, אלא להרחיב ולגוון את העולם האינטלקטואלי שלהם. איפה התיאור הזה, ואיפה הוויכוח המטומטם שרובו בנוי מספינים, פייק ניוז ופרשנויות מוגזמות.
היכולת האינטלקטואלית התלמודית שלפיה אנו נדרשים להכיר לעומק את כל צדי המחלוקת, אך מבחינה מעשית לקיים רק עמדה אחת מאלה הנתונות למחלוקת, היא שהפכה את היהודים לרחבי אופקים, לחכמים. כיום, ההיכרות שלנו עם החומר לא באמת מבוססת על היכרות עם זווית הראייה של קבוצה אחרת, אלא על הדעה הקדומה שלנו לגביה או על המסר התעמולתי שאותו אנחנו מעוניינים לקדם.
התרחקנו כברת דרך גדולה מדי מהחוכמה. במילון המילה "אינטלקטואלי" מוגדרת כ"שכלי, עיוני, ששייך או כרוך בהפעלה של האינטלקט בניגוד ל'רגש' או ל'רצון'". ואילו אנחנו מושקעים כל כולנו ברגש וברצון. השכל הפסיק לעניין אותנו, וכעם ששרד אלפיים שנה בגלות בזכות השכל, העובדה הזו צריכה להדאיג את כולנו.
התרעות פיקוד העורף