כמה מהאנשים הקרובים אליי מתהלכים בשבועות האחרונים בתחושה של ייאוש אמיתי. הצגות תיאטרון, הופעות מוזיקה ואירועים שהם מעורבים בהם מתבטלים בזה אחר זה, אחרי שכבר התחילו להאמין שחייהם חוזרים לאיזושהי שגרה. וגם כשהאירוע מתקיים, כמות הקהל קטנה משמעותית. שום פיצוי לא נראה באופק, שלא לדבר על אמפתיה ציבורית. ובאותו זמן ממש, חברים אחרים שלי ממשיכים את חייהם כרגיל. כמובן, עם הקרצוץ הלא נעים של בדיקות קורונה, בידודי ילדים וגו'.

ועדיין, במישור התעסוקתי והכלכלי הכל טוב. ואפילו יותר מטוב. אנשים נוסעים לבתי מלון יקרים, אוכלים במסעדות גורמה (שיש אליהן ווייטינג ליסט של למעלה מחודש), מזמינים כבר חופשות משפחתיות עתידיות לחו"ל וגו'. הפערים הזועקים האלה, בין מגזרים שנפגעו קשות ובין כאלה שממשיכים כרגיל, הם אחד ממאפייני הקורונה המשמעותיים ביותר, והם לא סיפור חדש.

מה שכן השתנה הוא שאם בגלי הקורונה הקודמים היה בכל זאת סוג של אחדות גורל - נאמר סגר קולקטיבי - הרי שכעת התחושה היא של איש איש לנפשו. הממשלה החליטה - לטעמי בצדק - שלא לסגור את המשק באופן הרמטי ולאפשר לתחומי חיים רבים ככל האפשר להתנהל כרגיל. זאת גישה נכונה והגיונית, אם מסתכלים על הכל במקרו. וגם מבחינה רגשית, אף על פי שאני סובל באופן אישי לא מעט מהמצב הנוכחי (הצגות שכתבתי מתבטלות בזו אחר זו, למשל), אין לי רצון לראות את כל השאר נפגעים כמוני. בסופו של דבר, ככל שהמשק יהיה פתוח יותר ולאנשים יהיה טוב יותר, זה אמור להיטיב - בעקיפין לפחות - עם כולם.

הבעיה היא שתחושת הסולידריות שאני מחזיק בה לא עובדת בכיוון ההפוך. כלומר, מה שהמדינה והחברה מקרינות כרגע לענפים שנפגעו באופן קשה - הבמה, התיירות וגו' - הוא משהו בסגנון: איזה באסה לכם. מקווים שתסתדרו. היי, שיהיה בהצלחה! זה מתחיל בשר האוצר אביגדור ליברמן, שאני דווקא מבין את הגישה העקרונית שלו, להעניק פיצוי פרטני למי שנפגע באמת, במקום לשפוך מענקים על כל עם ישראל (זוכרים את ימי ה־750 שקל?) כמעט ללא הבחנה, כאלה שגם ירוששו את קופת האוצר, וגם לא מותאמים לפערים הברורים בשטח בין המגזרים השונים. אלא מה? פרט לעובדה שאיש עוד לא קידם באופן מעשי את אותו פיצוי פרטני (נניח שממתינים לסוף הגל הנוכחי כדי להתחיל בכך), הגישה הבסיסית של ליברמן מקוממת. הוא משדר חוסר התחשבות כלפי אלה שנפגעו, ממליץ להם לערוך הסבה מקצועית, ובאופן כללי - מתנהל בחוסר רגישות משווע. בשבוע שעבר, למשל, הוא העלה ברשתות החברתיות ברכת יום הולדת שמח למאמנת הטניס שלו, לא פחות. בטקסט שכאילו נלקח מ"ארץ נהדרת" הוא שיבח את יכולותיה המקצועיות, בשעה שמאות אלפי ישראלים מאבדים את פרנסתם. שוב.

אבל הבעיה המרכזית שלי היא לא עם ליברמן והממשלה (אולי מכיוון שמראש אין לי עודף ציפיות), אלא עם גורמים חזקים בחברה הישראלית שהייתי מצפה מהם לאותה מילה נשכחת. סולידריות. למשל, חברות הייטק גדולות, שהשנתיים האחרונות רק עושות להן טוב. למה שלא יערכו פעילויות לעובדים שלהן בהשתתפות אנשים מובטלים מאונס מעולם הבמה או התיירות? מדוע עיריות ורשויות מקומיות לא מאמצות את תיאטראות הילדים - מגזר שמרבית העובדים בו לא מתפרנסים כבר קרוב לשנתיים (!) - כדי ליזום הצגות חינמיות לילדי היישוב? אגב, אם כבר מדברים על פערים. לפני כשבוע הסתיימו 110 הצגות של הפסטיגל. כולן באולמות ענק, מלאים בילדים. וכל זה, בשעה שאסור לערוך הצגות באולמות דומים בגודלם לילדי בית ספר, במסגרת “סל תרבות", מקור ההכנסה המרכזי של הענף. מה ההבדל? יש שיאמרו נהלים. ויש שיאמרו - קשרים ומוקדי כוח.

כך או כך, התחושה הכללית היא של התפרקות. של חוסר אכפתיות. של לאכול במסעדה במחיר של 400 שקלים לאדם ולקטר על המצב, בזמן שהשכן שלך לא יודע איך יסגור את החודש. וזו מגיפה הרבה יותר מסוכנת מכל סוג של קורונה.

על הסכין

  • כסטודנט צעיר למשפטים, בתחילת שנות ה־90, התייחסו מסביבי לאהרן ברק כאל אלוהים. ולדת שלו קראו אקטיביזם שיפוטי. כבחור צעיר חששתי לשאול כיצד אותו אקטיביזם בוטה מתיישב עם עקרון הפרדת הרשויות. היום, על רקע ההתערבות המוזרה ונטולת הסמכות של ברק בהסדר הטיעון של נתניהו, אני כבר יכול לומר בקול: הוא לא.
  • לעניין עסקת הטיעון עצמה, בעיניי מדובר ברע במיעוטו. עסקאות טיעון נחתמות כל הזמן, והן לא רק הכרחיות ליעילות המערכת, אלא לא פעם גם צודקות מוסרית. בדומה להרבה מאוד פשרות אחרות. כמי שמעולם לא תמך בנתניהו, אין בי שום רצון לראות אותו בכלא. רק להסיר מעלינו סוף־סוף את העיסוק האובססיבי בפרשה הזו.
  • העונה השלישית והחדשה של “After Life“ (נטפליקס) היא עדיין אותו ממתק טלוויזיוני נדיר של ריקי ג'רוויס. שישה פרקים קצרים של עונג. למי שהחמיץ, מדובר בגבר שהתאלמן מאשתו האהובה, מבקש בתחילה למות ומוצא בהדרגה עוד ועוד סיבות להישאר בחיים. והכל בשילוב הג'רוויסי האהוב של רשעות, הומור מושחז ואנושיות.