הנה שלושה דברים שלא כדאי להאמין להם השבוע.
1. לא כדאי להאמין לכל מה שמספרים לנו על המו"מ על עסקת הטיעון של בנימין נתניהו. פשוט אל תאמינו. כלומר, תאמינו שיש מו"מ, כי זה ברור. תאמינו שאם יש מו"מ, זה אומר שהצדדים שוקלים את האפשרות ברצינות. כל השאר – מה אומרים המקורבים (שרה בעד, שרה נגד), מה חושבים אנשי המקצוע (היועץ רוצה, היועץ התקרר), מה יהיו התנאים המדויקים, מה יהיה העיתוי המדויק – לא כדאי להאמין.
למה? כי מו"מ על עסקת טיעון מתנהל בזהירות, ושותפי הסוד מעטים, ויש להם אינטרס לפזר ערפל, ולזרוע ספק, ולבחון אפשרויות. זה קצת כמו מו"מ על הקמת ממשלה. כל יום כותרות, כל יום נדמה שכולם מבינים לאן זה הולך, ובסוף נפתלי בנט מקים ממשלה עם יאיר לפיד. הפתעה! למה לא סיפרו לנו מראש? כי זה טבעם של דברים כאלה. לא מספרים מראש. אולי תהיה עסקה ואולי לא. סבלנות.
2. לא כדאי להאמין שניר ברקת יספק לליכוד 30 מנדטים, וישראל כ"ץ רק 20, או 17, או מה שלא תגידו (שלא לדבר על יולי אדלשטיין). למה לא להאמין? כי סקרים טובים למדי בבחינת ההווה, לא מושלמים, אבל טובים למדי. בחינת העתיד היא מעבר לכוחם. בחינת העתיד היא מעבר לכוחנו. מתקשר מכון הסקרים למצביע ושואל "מה תעשה אם כך וכך", התשובה האמיתית היא "אדע כשיקרה כך וכך".
ברור, לברקת יש כרגע תדמית טובה יותר מזו של כ"ץ או של אדלשטיין. הוא המועמד המוביל בעיני הציבור להוביל את הליכוד. זה לא אומר שאם מישהו אחר ייבחר, באמת ינטשו את הליכוד כל כך הרבה בוחרים. במציאות של היום נדמה להם שכך יעשו. במציאות שתהיה ביום שמישהו אחר ייבחר (אם מישהו אחר ייבחר) הבוחרים יחשבו מחדש, ורבים מהם ישנו את דעתם.
3. המשטרה פעלה בניגוד לחוק כאשר השתמשה בתוכנות ריגול. כלומר – ברור שקרה משהו. ברור שיש הכרח לחקור, ומהר, מה בדיוק נעשה. ברור שמגיעות מחיאות כפיים לתומר גנון מ"כלכליסט" על תחקיר שהרעיד את המשטרה. מכאן והלאה, שאלה פשוטה. שאלה של כן ולא. או שהמשטרה עשתה את מה שאומרים שעשתה, או שלא עשתה את מה שאומרים שעשתה. כל מצבי הביניים לא כל כך מעניינים.
נגיד, אם נגלה שהמשטרה עשתה שימוש בתוכנה אבל רק באישור בית משפט, אז כמעט אין סיפור. זה אומנם לא נעים לקרוא בעיתון, אבל מידע על מה שקורה בחקירות הוא באופן טבעי קצת לא נעים. העובדה שהמשטרה עושה שימוש בכלים שונים כדי לעקוב אחר אזרחים באישור בית משפט היא לא סוד גדול (ולא אסון גדול – זה תפקידה). האפשרות שהעסיקה האקרים היא לא הרבה יותר מקוריוז. המבוכה מכך שלמדה פרטים אישיים על מי שעקבה אחריהם די טריוויאלית. כמובן, תמיד טוב לומר שצריך לפקח על התהליך הזה יותר בקפדנות.
אבל באופן כללי, אם רוצים שהמשטרה תמלא את ייעודה צריך לתת לה קצת חבל. לכן – או ״כן״ או ״לא״. העיתונות ("כלכליסט") עשתה את שלה. עכשיו זמן לחקירה הכרחית של מישהו עם כוח מספיק בכדי להגיע לשורש העניין.
מצבו של נתניהו
מה תכליתה של מערכת משפט? זו שאלה שכדאי להרהר בה, לפני שממהרים לחרוץ דעה על שאלת העסקה־או־לא־עסקה עם נתניהו. מקהלה כמעט אחידה של פרשנים, צייצנים, כתבנים ואקטיביסטים הגיבה על האפשרות הזאת בתדהמה. עורך דין אחד אמר שזה נגד האינטרס הציבורי. עוד אחד, יועץ ומקורב, חושב שגם הוא יודע מה האינטרס הציבורי. זו תהיה חרפה לדורות, קבע פוליטיקאי לשעבר, שלא בהכרח ידוע באתיקה גבוהה. אחד החל בגיוס תרומות, כדי שנתניהו לא ייאלץ להתקפל. הנזקים יהיו "קטסטרופליים", קבעה עיתונאית. זה בכלל לא חוקי, הודיע פרשן משפטי. זה כישלון – הזהירה מנחה ותיקה. זו תהיה עסקה "איומה", התריע עמית שלה. מקהלה ארוכה ואחידה. מקהלה קולנית ומזועזעת. והציבור איתה. רובו מתנגד לעסקה. כל מגזר והשריטה שלו.
מה תכליתה של מערכת המשפט? נתחיל במה שבוודאי איננו תכליתה: לספק את תאוותם של עיתונאים, פרשנים וסתם צופים לסיפור טוב עם סוף דרמטי. בשביל זה ישנה מחלקת הדרמה בטלוויזיה. נכון, משפט ממושך, שסופו הכרעה, לזיכוי או להרשעה, סטירה מצלצלת לכאן או סטירה מצלצלת לכאן – כך אמור להיגמר סיפור טוב. אבל תכליתה של מערכת המשפט היא לשרת את החברה הישראלית, שכפופה לחוקיה ולמוסדותיה. לפתור בעיות, ולהשתדל לא ליצור בעיות גדולות מהן.
מטרת העמדתו של נתניהו לדין כפולה: למנוע ממנו להמשיך בפעילות מושחתת, ולהרתיע את המושחת הבא. הסכמה על קלון והרחקה לתקופה ארוכה מהחיים הציבוריים תפתור את הבעיה הראשונה. נשארנו עם השנייה. עליה אפשר להתווכח בנחת. המוחים והזועמים על האפשרות של עסקת טיעון מציבים בראש דאגותיהם את האמינות של מערכת המשפט. הם טוענים שאם תהיה עסקה, נתניהו יוכל לטעון שהנה, באמת המטרה הייתה פוליטית – להרחיק אותו. הם טוענים שאם תהיה עסקה, הציבור עלול להתרשם שבאמת לא היה מספיק חומר להרשעה. הם טוענים שאם תהיה עסקה נתניהו יצליח לחמוק מהעונש שמגיע לו.
אלה לא טענות מופרכות. הנזקים הללו אכן עלולים להתממש. אבל אלה טענות חלקיות. מולן צריך להציב גם את רשימת הנזקים שעלולים להתממש אם לא תהיה עסקת טיעון. המתח הציבורי והחברתי סביב מערכת המשפט יימשך עוד שנים ארוכות. היכולת של נתניהו להשתמש לרעה בכוחו הרב, כראש אופוזיציה וכראש ממשלה בפוטנציה, תישמר. האמון במערכת המשפט יעורער וייבחן מחדש אחרי כל עדות, בליווי ספינים ושמועות. השיתוק במערכת הפוליטית יימשך. קל להסביר מה רע באפשרות של הסדר טיעון – וקל יותר לעשות זאת אם שוכחים להסביר מה רע באפשרות הנגדית. ויש בה לא מעט רע.
האם כל זה אומר שהסדר טיעון הכרחי, שהוא המוצא היחיד הסביר? לא, זה לא מה שזה אומר. אבל זה כן אומר שאין סיבה לעשות דה־לגיטימציה מוסרית למי שתומכים בהסדר טיעון. תמיכה בעסקת טיעון איננה תמיכה בשחיתות המנהיגים. תמיכה בעסקת טיעון איננה תמיכה בשלטון האליטות. תמיכה בעסקת טיעון היא פשרה. סתם פשרה פושרת, מהסוג שכולנו עושים כל יום. פשרה תמיד קשה למכור, כי אף אחד לא יוצא ממנה מרוצה. ובכל זאת, פשרה היא לעתים קרובות הבחירה הנכונה.
מצבו של ביידן
אתמול מלאה שנה. ראשונה מתוך ארבע, כך שיש עוד זמן לתקן את מה שהתקלקל, ויש גם זמן לקלקל דברים אחרים. ג'ו ביידן, נשיא ארה"ב, סיים שנה בתחושה של החמצה, אכזבה, ובידיעה שהוא מוכרח לעשות מה שהאמריקאים מכנים "רי־סט". לאתחל את הממשל שלו. לדייק את המטרות שלו. להבין מה ריאלי להשיג, ומה מוטב להשליך הצדה, כי כבר לא יקרה. בטח לא השנה, כשענני בחירות האמצע (נובמבר) כבר מעיבים על האופק ומאלצים את כל המחוקקים להתיישר לפי גחמות האקטיביסטים של הפריימריז והבוחרים, הלא רבים, שטורחים להצביע גם ביום הבחירות.
ביידן הצליח קצת יותר ממה שנדמה, קצת יותר ממה שהציבור נותן לו קרדיט. הוא קיבל מדינה במצב לא מי יודע מה, ובעיצומה של מגיפה שמקשה על כל מהלך שאפתני בסוגיות אחרות. הוא קיווה להצליח בכמה מהלכים כאלה, וברובם נכשל. השבוע סומן כישלון נוסף, שנוגע לחוקי הבחירות. בשבוע שעבר חטף סנוקרת מבית המשפט העליון. ביידן לא גרם לזה שבית המשפט העליון כל כך שמרני, אבל הוא בהחלט קורבן של העובדה הזאת. זאת מציאות שירש. כמו הקורונה. מציאות שתיאלץ אותו להתאים את עצמו אליה. כי מה שהתברר השנה הוא דבר פשוט: היא מסרבת להתאים את עצמה אליו. היא חזקה ממנו.
השנה התחילה עם הרבה ציפיות, וביידן עשה לא מעט קולות של תנופה בתחילת הדרך. אבל תקלה רדפה תקלה. פעם הרפובליקנים בסנאט בלמו אותו, ופעם הפרוגרסיבים במפלגתו שלו הקשו עליו, פעם זה בית המשפט, ופעם זו נסיגה שלא מצטלמת טוב מאפגניסטן, ונשיא רוסיה ולדימיר פוטין שמצפצף עליו, ושני חברי סנאט דמוקרטים שעושים לו בית ספר. הנשיא חזק בתואר, אבל כדי למשול הוא צריך שיהיה מי שיתמוך בו, ולביידן אין כריזמה, ובקושי יש רוב, ויש אג'נדה שלא מתיישבת עם הנסיבות.
גרף אחד, שפורסם אתמול על ידי מכון הסקרים גאלופ, מסכם את השנה של הנשיא ומפלגתו יותר טוב מכל פסקה של מלל. גרף שמלמד איך ביידן התחיל את השנה ואיך סיים אותה. הוא מעניין, משום שכלל איננו עוסק בביידן, אלא במידת התמיכה של אמריקאים בשתי המפלגות העיקריות שלהם. בתחילת שנת הכהונה, הנשיא נהנה מתמיכה גבוהה למדי. היא נשארה גבוהה עד תחילת הקיץ, כאשר המגיפה קצת נרגעה בזכות תפוצת החיסונים. אבל בקיץ בא גל הדלתא והבהיר שעוד ארוכה הדרך. התמיכה בביידן החלה לרדת. הנסיגה הכאוטית מאפגניסטן הורידה אותה עוד. האינפלציה העולה וידאה שביידן יישאר למטה.
וככל שהנשיא ירד, המפלגה ירדה איתו. באופן מסורתי, הדמוקרטים זוכים לרמת תמיכה גבוהה קצת יותר מזו של הרפובליקנים. כלומר, שיעור האמריקאים שמזדהים כדמוקרטים, או נוטים לכיוון הדמוקרטים, גבוה קצת יותר מזה של אלה שמזדהים כרפובליקנים. בין הרבעון הראשון לרביעי, שיעור המזדהים כדמוקרטים ירד ב־2%, ושיעור ה"עצמאים" שנוטים לכיוון דמוקרטים ירד ב־5%. שיעור המזדהים עם המפלגה הרפובליקנית עלה ב־3%, ולעצמאים הנוטים לכיוון הרפובליקנים נוספו 4%.
התוצאה: מהפך. לא סופי, לא מוחלט, לא דרמטי. אבל מהפך. ביידן נגרר למטה, וגורר את המפלגה איתו. חברי קונגרס עצבניים, שעומדים לבחירה בעוד כמה חודשים, מבינים שהתהליך הזה עלול להותיר אותם מובטלים. מה שכמובן גורם להם להתחשב עוד פחות ברצונותיו של ביידן, ולהתמקד עוד יותר ברצונות הבוחרים שלהם. מי שבא ממחוז פרוגרסיבי, ילך עוד יותר שמאלה, ולא יסכים להתפשר. מי שבא ממחוז שמרני, יזוז אל המרכז וימינה, כמו שעושה חברת הסנאט קריסטן סינמה – היא זו שבלמה את הניסיון החובבני של ביידן לשנות את חוקי הבחירות (חובבני, כי הוא לא טרח לבדוק מראש אם יש לו הרוב הדרוש, ואין לו).
במילים אחרות, לא רק שביידן נכנס לשנתו השנייה אחרי שנה ראשונה מאכזבת, הוא נכנס לשנתו השנייה בתנאי פתיחה גרועים עוד יותר מאלה של השנה הקודמת. לא פלא שהעיתונים מלאים בעצות לנשיא מה כדאי לעשות. מן הסתם, לא תתפלאו לשמוע שהעצות סותרות, כל אחד מושך לכיוון שלו. כך זה יימשך, עד שביידן יבין סוף־סוף מה ביידן רוצה, ומה ביידן גם יכול.
מצב היהודים
פרשת החטיפה בבית הכנסת בטקסס בשבת שעברה לא נגמרה בשלום. חוזר – לא נגמרה בשלום. החטופים אומנם שוחררו ללא פגע, החוטף אומנם לא יצא מהאירוע חי. כוחות הביטחון תפקדו היטב. אבל שלא יהיה ספק: דרמת השבת הזאת עוד תהדהד בהרבה מאוד בתי כנסת להרבה מאוד זמן. במקרה הטוב, היא רק תשפיע על התנהלותם של יהודים באמריקה. הם ייזהרו קצת יותר, ואולי יחשבו פעמיים לפני שילכו לבית הכנסת. במקרה הרע, היא תוליד חיקויים ואירועים חוזרים. כך שיחסית למה שהיה עלול לקרות, זה נגמר בסדר. אבל זו תהיה הפרזה גדולה לומר שזה "נגמר בשלום".
ביום שלישי פורסם ב"ניו יורק טיימס" מאמר מאת דברה ליפשטדט. היא השליחה המיוחדת של הנשיא ביידן למלחמה באנטישמיות. את פרסומה קנתה בזכות תביעת דיבה של מכחיש השואה דיוויד אירווינג. הוא הפסיד. היא ניצחה, והספרים שלה, והקול שלה, והנוכחות שלה, נעשו חשובים יותר. את המאמר עיטרה הכותרת: "למה מפחיד להיות יהודי באמריקה היום". עד כדי כך. בראש המאמר הציבה ברכה מברכות השחר: "ברוך אתה... מתיר אסורים".
התהליך שהיא מתארת הוא תהליך שבו אמריקה נעשית דומה יותר לשאר העולם. אמריקה חדלה מלהיות גן העדן השאנן של לפני עשור או עשור וחצי, ונעשית דומה יותר לאירופה, או לטורקיה, וזו לא מחמאה. לא בהקשר של היהודים. הנה, כך כתבה: "במשך עשרות שנים כאשר קיבלתי הנחיות איך להגיע לבתי כנסת במדינות מחוץ לביתי - בין שזה בגרמניה ובין שזה בטורקיה, פולין, איטליה או קולומביה – אמרו לי שאני לא צריכה לדעת את הכתובת המדויקת. כשתגיעי לרחוב שבו יהיה הבניין, אמרו לי, צריך פשוט לחפש את השוטרים החמושים בתת־מקלע. שם יהיה בית הכנסת. וגם: הביאי את הדרכון. ותתכונני לשאלות".
שימו לב כמה זה דומה לאזהרה שחיבר הד"ר דב מימון, מהמכון למדיניות העם היהודי, רק לפני כמה חודשים: "על הארגונים היהודים (וממשלת ישראל) לנטר תופעות העלולות להצביע על מגמת 'אירופיזציה' של האנטישמיות בארה"ב. זיהוי של מגמות שתרמו לדחיקת קהילות יהודיות באירופה לשוליים החברתיים הוא מרכיב הכרחי במעקב שיטתי ואינטגרטיבי אחר המצב בצפון אמריקה. סדרה של מגמות שליליות שנצפו בעשורים האחרונים באירופה... ניתן כיום לזהות מגמות דומות להן, בעוצמה נמוכה יותר, גם בארה"ב".
הקהילה היהודית הגדולה של ארה"ב הושפעה בשנה החולפת מכמה אירועים בעלי משקל. ראשית, מגיפת הקורונה, שנית, מערכת בחירות סוערת וחילופי שלטון, שלישית, עלייה ברמת האנטישמיות. כבר כמה שנים שהמחוג מורה על עלייה הדרגתית בחששם של יהודים מפני התגברות תופעות של אנטשימיות, וגם – אם כי לא באותו שיעור – על עלייה מסוימת בפועל במספר ההתנכלויות ליהודים.
על פי נתונים עדכניים, יותר ממחצית מיהודי ארה"ב מרגישים בטוחים פחות מאשר בשנים קודמות. כמעט מחצית מהיהודים סבורים שיש היום בארה"ב "הרבה אנטישמיות" (45%). יותר ממחצית מהיהודים מנו לפחות אירוע אחד שבו חשו אנטישמיות באופן אישי, אם כי רק במיעוט קטן מהמקרים מדובר בתקיפה פיזית שכוונה אליהם (5%) וברוב המקרים מדובר בעדות ראייה (גרפיטי או פרסום של פוסט פוגעני ברשת).
בנסיבות האלה, היהודים צריכים להישמר. הם מחמירים את נוהלי האבטחה, מקצים להם מחשבה ומשאבים. הם צריכים להביא בחשבון שהחברה שהם חיים בה נמצאת על הקצה. כל זה מסובך למדי, ומעלה דילמות לא פשוטות. בית כנסת הוא מקום שמוטב שיהיה פתוח, מזמין, אבל היהודים צריכים להפוך את חלקם למבצר מאובטח. כלומר, למקום שמשדר "כאן סכנה". למקום שפחות מתחשק לבוא אליו בשבת בבוקר. יש הרבה מאוד סיבות לירידה הנמשכת בביטוי של קהילתיות יהודית, והרבה מאוד סימנים לכך שהזהות הקבוצתית של יהודי אמריקה נשחקת במהירות. אנטישמיות לא תוסיף לרוב היהודים הללו מוטיבציה להתחבר לקהילה. היא תגרום להם להרכין ראש, לוותר על סממנים שיסכנו אותם ברחוב, להתרחק ממקומות שטרוריסטים עלולים לראות בהם מטרה.
האם אמריקה נעשתה מסוכנת יותר ליהודיה? זו שאלה שלא קל להשיב עליה. אבל דבר אחד ברור: יהודי אמריקה נעשו מודאגים יותר. התופעה המכונה אנטישמיות, שלפני לא הרבה שנים רובם חשבו שאיננה עניין גדול – לא אצלם בכל אופן – נעשתה לשאלה, אחר כך לדאגה, ואולי, בחודשים האחרונים, טיפסה עד למדרגת בהלה. "אנחנו מביטים על הכנסייה שבצד השני של הרחוב, ואיננו יכולים שלא לראות שאין לידה שומרים", כתבה ליפשטדט. האם אמריקה בדרך להיות אירופה? עוד מוקדם לקבוע שכן, אבל לא מוקדם להזכיר שכמעט מחצית מיהודי העולם מתגוררים בה.
השבוע עשינו שימוש בקטעים ובנתונים של אתר המדד, גאלופ, "וול סטריט ג׳ורנל", "ניו יורק טיימס", סקרי כאן חדשות, ערוץ 12, ערוץ 13 ו"ישראל היום"