במשפט נתניהו יש שני נאשמים: בנימין נתניהו כמובן מצד אחד, ומערכת המשפט מצד שני. על כתבי האישום מצוין "מדינת ישראל נגד בנימין נתניהו", ועל כתב האישום השני "העם נגד מערכת המשפט". נכון, לא כל העם. אבל רוב גדול מהציבור היהודי. בזמן שהתקשורת מתקשקשת בשאלה קלון או לא קלון, העם עוסק בסוגיה חשובה בהרבה: האם יש או אין שופטים בירושלים.


למעשה, עצם החלטתו של נתניהו לנהל מו"מ על עסקת טיעון – משמעה בעיני רבים שהוא עצמו כבר הכריע בסוגיה. שהרי אילו היה לו אמון במערכת המשפט – היה ממשיך לנהל את משפטו עד להכרעה. המשטר הדמוקרטי שואב את סמכותו משלושה עיקרים מרכזיים: תוצאות הבחירות המשקפות את דבר העם ורצונו, שלטון החוק ועקרון הפרדת הרשויות. משפט נתניהו מרעיד את הרשת העדינה המחברת בין שלושת העיקרים הללו.


אם לשפוט על פי תוצאות הבחירות, העם היהודי דחה בשתי ידיו את העליהום התקשורתי המתמיד והמתלהם נגד נתניהו. הוא המשיך להעניק לו מנדט ולהביע אמון במנהיגותו. גם כשהוגשו נגדו שלושה כתבי אישום, דחה אותם העם והמשיך לנהור לקלפיות. לא עזרו ההפגנות בבלפור, החולצות השחורות של קריים מיניסטר, ההיענות החריגה והסיקור האוהד והצעקני לכל פעולות המחאה.

לא עזרו הכותרות והביקורת הנבזית, נעדרת המידתיות, בתקופת הקורונה. שום דבר לא ניתץ לרסיסים את שריון האמון של מרבית הציבור היהודי, בכך שנתניהו אינו אדם מושחת ושהוא פועל באמונה למען עתיד העם והמדינה היהודית. בבחירה בין מערכת המשפט לבין נתניהו, הציבור היהודי בחר להאמין לנתניהו. מערכת המשפט נותרה במיעוט, כשמייצגיה הם עדת אנרכיסטים ומתוסכלים אחרים, שפרקו את זעמם בכיכר גורן בפתח תקווה או בבלפור.


משפט נתניהו העצים גם את הבעייתיות המובנית בעקרון שלטון החוק. חוק הוא לא מילה נרדפת לצדק. זה הדבר הראשון שלומדים בקורס "מבוא למשפט". קיים מתח מתמיד בין השניים, או כלשונו של גיא זהר, "יש פערים". כל עוד הפערים הללו נוצרים בשוליים – המתח הזה נסבל. זה מאפשר לציבור להתייחס למערכת המשפט כפי שהוא מתייחס למערכת הבריאות.

הוא מבין שכפי שהוא בוטח ברופאים ובאחיות, שחייבים את נאמנותם לשבועת היפוקרטס, כך השופטים, עובדי הפרקליטות והשוטרים חייבים את נאמנותם לחוק, לאמת ולצדק. ככל שהפערים הללו גדלים, מתרופף האמון הציבורי במערכת המשפט על כל שלוחותיה. התוצאה היא היחלשות הבסיס שעליו מושתתת כל דמוקרטיה. משפט נתניהו הרחיב את הפער הזה לרמה המסכנת ומרעידה את אמות הספים של המשטר בישראל.

מי שהיטיב להבין את התהליך הזה, בהיותו מהפכן של ממש – הוא נשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרן ברק, ששמו נקשר לאחרונה בתמיכה בעסקת טיעון לנתניהו. לברק הייתה תרומה מכרעת בזעזוע היסוד השלישי של הדמוקרטיה, הלא הוא עקרון הפרדת הרשויות. בזמנים שבהם היו שופטים בירושלים, גם היו חברי כנסת בכנסת ישראל.

בית המשפט העליון ידע לכבד את החלטות הכנסת וחוקיה, בהיותם משקפים את רצון העם, הריבון. עד לכהונתו של ברק. משניתן בידיו הכוח לעשות פוליטיקה משפטית, טבל את ידיו בבוץ ויצר גולם שבמערכה השלישית קם על יוצרו.

אהרן ברק (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)אהרן ברק (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)


כשהכל פוליטי


הנה מתחוור כי האקטיביזם השיפוטי שברק הוביל בתכססנות ובתחכום, יצר מתח בעצימות גבוהה בין הרשות המחוקקת והמבצעת לרשות השופטת. נטילת מושכות ההכרעה בעניינים פוליטיים במהותם על ידי בית המשפט העליון – הייתה הנדבך הראשון ליצירת תחושה של התנשאות אליטיסטית על רצון העם.

שלטון החוק נחלש, ואת מקומו תפסה רודנות בית המשפט. מהשופטים זה חלחל אל הפרקליטות, וממנה אל המשטרה. הכל שפיט. הכל פוליטי. תוצאות הבחירות הן הרבה פחות רלוונטיות כשההכרעה בנושאים פוליטיים עוברת אל מערכת המשפט.

וכשהכל פוליטי – נוצרת באופן טבעי אכיפה בררנית: אפשר להשתמש במכת"זיות נגד חרדים, אבל לא נגד בלפוריסטים. אפשר לשבור ידיים ורגליים של מתנחלים הנאבקים על ביתם, אבל חס וחלילה לגעת בשערה משערות ראשו של איש שמאל החוסם צומת. אפשר לחלץ את שרון מאימת הדין ולהרשיע את נתניהו על כלום.

הפגנות חרדים (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)הפגנות חרדים (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)


משפט נתניהו מספק מראה לכל תחלואי המערכת המשפטית וחושף לעיני כולם את ממדי ההרס של אמון הציבור בה. מי שהמערכת המשפטית יקרה ללבו ומבין את גבולות ההכלה של ציבור גדול, יודע לזהות את נקודות מעבר הפאזה שבהן עובר הציבור מהוצאת קיטור סטנדרטית ברשת החברתית ליצירת תנועת מחאה המונית, שתשטוף את הרחובות והצמתים. עוד קצת לחץ על הציבור הימני, החרדי והדתי־לאומי, וגם ישראל עלולה למצוא את עצמה בסוג של אביב עברי.


את עוצמת הזעם בקרב ציבור אוהדי נתניהו ניתן למדוד באמצעות מדד הכסף. נכון למועד כתיבת מאמר זה גויסו מהציבור יותר מ־3.5 מיליון שקל למימון ההגנה המשפטית של נתניהו, אם יבחר לזנוח את רעיון עסקת הטיעון ולהניח את ראשו על הגיליוטינה של מערכת המשפט.

הכסף שגויס הוא למען מאבק ציבורי נגד כתבי אישום מופרכים, שנועדו לסלק מהדרך מנהיג נבחר, שלא ניתן להביסו בקלפי. הוא מבטא תסכול עמוק ממערכת המשפט, שהשקיעה מאות מיליונים במעקב ורדיפה אחרי מנהיג איכותי ואהוב, כדי לגבש נגדו אישומים הנשענים על עדי מדינה שנסחטו בדרכים מאפיוזיות.


פרי העץ המורעל, רשלנות בבחינת העובדות לגבי טיב הסיקור שקיבל נתניהו בוואלה, הצגת היענות חריגה כמתת שוחד בלי להשוות אותה להיענות החריגה של וואלה לפוליטיקאים אחרים, והעלמת חומרי חקירה מההגנה – כל אלו, בנוסף להדלפות לפני המשפט, במהלכו ולאחרונה מתוך המגעים לעסקת טיעון – מעמידים את הפרקליטות וחוקרי המשטרה באור קודר.


לרבים בישראל ברור שכשהיוקרה של מערכת המשפט על כף המאזניים, אין לנתניהו שום סיכוי לקבל משפט צדק. אופן ניהול התיק על ידי המדינה מצביע על רצון להרשיע בכל מחיר. במצב עניינים זה, ברור שנתניהו יודע לעשות את החשבון. אם ימשיך לנהל את משפטו, יגיע קרוב לוודאי לאותן התוצאות שאליהן יגיע באמצעות עסקת הטיעון.

לכן ההחלטה לקבל את עסקת הטיעון המוצעת לו היא רציונלית. האקט הפחות חכם הוא להמשיך לבזבז שנים מהחיים בעינוי דין וממון רב על הגנה משפטית. בנוסף לכל אלו, קיים החשש שהשופטים ירצו לגבות את הפרקליטות ויגזרו עליו מאסר בפועל.


עסקת טיעון תגאל את נתניהו מייסורי המשפט, אבל היא לא תגאל את מערכת המשפט מאובדן האמון הציבורי. כדי לשקם את מערכת המשפט יידרש הרבה יותר מחשבון הנפש ומהכאה מרומזת על חטא של אהרן ברק. מערכת המשפט תצטרך לעבור שינויים מרחיקי לכת. הראשון שבהם הוא להכיר בכך שלהרבה אנשים פשוטים יש חוכמת המונים, ושאי אפשר לבטל אותה מפני חוכמת האוליגרכיה המשפטית. "קול המון כקול שדי". קול הביביסטים כקול שדי. ככה זה במדינה דמוקרטית.