מי שמכיר את בנימין נתניהו, ידע לזהות אתמול, על פי שפת גופו, טון הדיבור, המימיקה והמאמץ הנואש להפגין מנהיגות ונחישות, את גודל המצוקה. ככל שהאיש ירים את קולו בהדגשה ויחזור על הדברים בהטעמה, כך המצוקה קשה יותר.

הסרטון שהפיץ אתמול בערב הוכן מראש ונועד למזער נזקים. הוא הופץ כשהיה כבר ברור שאין הסדר טיעון עם מנדלבליט. את ההודעה הזו קיבלו פרקליטיו לפני יומיים או שלושה. קהל היעד של הסרטון אינו היועמ”ש, הפרקליטות או הציבור הכללי.

קהל היעד הם חברי הכנסת של הליכוד, השועלים הקטנים המחבלים בכרמים, העכברים שהבינו שהחתול עומד בפני קבורת חמור. “אני ממשיך לעמוד בראש הליכוד והמחנה הלאומי”, אמר נתניהו, אבל לא אמר עד מתי.

בנימין נתניהו מתייחס לעסקת הטיעון (קרדיט: מעריב אונליין)

בעניין ההסדר: שום דבר לא נגמר. הרומן נמשך. הנאהבים לקחו הפסקה כדי לחשוב על עתיד הקשר ביניהם, אבל הוא יתחדש. האם יושג הסדר בסופו של דבר? לא ברור. מה שכן ברור, זה שלא יהיה הסדר בלי קלון.

היועצ/ת הבא/ה לא כבול לתיקי נתניהו כמו קודמו ואין לו אינטרס אישי בתוצאה הסופית, לכן הוא יהיה פחות פשרן. נתניהו, לעומת זאת, יודע את האמת. בניגוד לשופרות ולצבא הביביסטים והבוטים שממשיך לטמון את ראשו בחול, הוא מבין שהקוראלס שאליהם תמרן את עצמו מובילים למקום אחד בלבד, מקום שבו כבר ישבו ראש ממשלה ונשיא.

שיטת נתניהו להתשת היריב במו”מ, לתמרונים האינסופיים על בלטה של חצי מטר, לדחיינות הכרונית ולהתחרטויות החוזרות ונשנות, פועלת עכשיו נגדו. הוא כבר לא מכתיב את הקצב. הוא לא הקובע, הוא הנקבע. הוא עוד לא הפנים את זה. הלחצים של בני ביתו ניצחו, שוב. הוא לא זורם עם הקלון, בינתיים. הוא התעקש אתמול להגיד ש”מעולם לא הסכמתי לקלון”, וצריך לברך אותו על כך.

נתניהו ומנדלבליט (צילום: יונתן זינדל פלאש 90)נתניהו ומנדלבליט (צילום: יונתן זינדל פלאש 90)


לראשונה זה זמן, לא מדובר בשקר מלא, אלא בשקר לבן, חצי שקר, או רבע אמת. זה נכון, לא היתה הסכמה מפורשת לקלון, אבל פרקליטיו הגיעו כדי לדון על הקלון. הם ניסו לקצץ אותו, למזער אותו, להקטין אותו. כשהתברר להם שזה בלתי אפשרי, העסק נרגע.

תנסו להיזכר מתי בפעם האחרונה ראיתם סרטון של נתניהו העוסק במשפטו והוא נטול הסתה פרועה, משולחת רסן, בוטה ושקרית, כנגד מערכת אכיפת החוק, מהיועמ”ש דרומה? לא זוכרים, נכון? אז אתמול. נתניהו היה מפויס יחסית. השאיר דלת פתוחה לרווחה. הוא יודע שאם הדלת הזו תיטרק, זה יקרה על האצבעות שלו. לכן הוא נזהר בכבודם של אלה שאמורים לקבוע את גורלו. הדבר היחיד שהיה לו דחוף, הוא לנסות להשליט מחדש את מרותו בליכוד. להחזיר את ההרתעה. להטיל מורא. אם הצליח או לא, נדע עד סוף השבוע. אל תעצרו את נשימתכם.

הנתינים במפלגה החטופה עדיין מסתתרים במחילותיהם ומצפים לצפירת ההרגעה שתבשר על הסדר הטיעון. כרגע, היא מתמהמהת.
הרומן של נתניהו עם היועמ”ש בעניין הסדר טיעון אפשרי לא התחיל בשבועות האחרונים. הוא התחיל לפני כשלוש שנים. בכל הזמן שבו הוא הצהיר שלעולם לא יילך לעסקת טיעון, שיילחם על חפותו, שיוכיח אותה בבית המשפט.

הוא חתר בשקט למגע, מנסה לגשש לעצמו דרך יציאה. אבל נתניהו, כמו נתניהו, תמיד איחר בטקט אחד את המועד. תמיד הסכים למשהו דקה אחת מאוחר מדי. לא החמיץ אף הזדמנות להחמיץ הזדמנות. מה שקרה לו בשנתיים האחרונות בשדה הפוליטי, קרה לו בשלוש השנים האחרונות בשדה המשפטי.

הוא איבד את זה. הוא לא חד, לא קורא את המפה, לא מבין את המצב ולא מקבל החלטות בזמן. כנראה, בגלל שזה כבר לא בנימין נתניהו המקורי. כרגע, זה בקושי חיקוי.