כבר שנתיים אני רוכשת את כל בגדיי מאתר הקניות “שיין" או “שיאין", תלוי את מי שואלים. הביגוד זול מאוד, שמלה שעולה פה במדינתנו - שתכף תבקש מס גם על האוויר שאנחנו נושמים - 300 שקלים, תעלה לי שם 60 שקלים, ולא זו בלבד - המידות גדולות עד גדולות מאוד.

טייטסים, מכנסיים או שמלות שעליהם רק יכולתי לחלום בקניונים - ואם העזתי לשאול אם יש במידה שלי, תמיד קיבלתי מבט מופתע או מאכזב מהמוכרת - נמכרים שם כמו גרעינים, עד ארבע פעמים אקסטרה לארג'. הבגדים מגיעים עם שליח עד ביתי, והכל ארוז כל כך יפה. זהו, זה לא פרסום ממומן, ואם אמשיך בשורת מחמאות נוספת, ייראה הדבר כאילו אני קוטפת פה איזה קמפיין לשיין. אבל לא זו הכוונה.

בכל 15 בחודש, כשמתפנה לי כרטיס האשראי, אני מחכה לרגע שבו אהיה לבד בבית, פותחת את האפליקציה ומתחילה לשוטט בין הבגדים החדשים שהגיעו, אביזרי המטבח, צעצועים למנש הכלב ובגדי ילדים לאהובתי הקטנה. כך אני מעבירה שעתיים שלמות שבסופן עומד הסל שלי על 30 פריטים ומחירו לא יותר מ־700 שקלים. הסיפוק הוא בחיפוש, בהוספת הפריטים לסל, לא בלחיצת ה"רכוש" - בגלל זה אני מושכת כמה שיותר זמן מול האפליקציה.

בחצי השנה האחרונה התחלתי להעז. אולי בהשראת האתר הזה, או שאולי אלו הגירושים והחופש שאליו יצאתי. פעם, ברווקותי הזוהרת (היו גם רגעים חשוכים, אבל כרגע נתמקד בזוהר) נהגתי ללבוש בגדים חושפניים. לא שמלות קצרות, כי אגני הצפון־אפריקאי והצלוליט ברגליים לא אפשרו זאת לצערי, אבל למעלה, במקום שבו אני צרה - החזה, המותניים, הבטן - חשפתי. ואם לא חשפתי, אז לבשתי צמוד מאוד. התחשק לי לחזור לזה, נמאס לי מהבגדים הרשמיים, מהטייטס, מהחולצה או משמלות המקסי המהוגנות שאני לובשת להרצאות. בחודשים האחרונים בעבע בי הרצון לחזור לזה, להיות קצת יותר שובבה, צבעונית, סקסית, תואמת את גילי. לזה שאני קרייריסיטית, גרושה ואמא אין שום קשר.

וכך היה, הזמנתי לי כמה שמלות צמודות, מבליטות קימורים, עם צבעיים בולטים ולא אפרוריים ומחשוף החזה מרומז, אבל רמז קל שגם טיפש יבין, בקיצור - שמלות יפות מאוד, אבל כאלו שמסתירות טפח ומגלות טפחיים. ידעתי שלא אלבש אף אחת מהן כשאקח את הילדה לג'ימבורי או לגן, אבל מאוד רציתי ללבוש אותן לאיזה בר ששנים לא פקדתי או לאיזו מסיבה שווה, אם תבוא הצעה לאחת כזו. אבולוציה של גרושה? לא יודעת, אולי. בחיי לא נכנסתי לאף תבנית, אפשר שפעם אחת אכנס, מקסימום אמצא עוד דבר שלא הכרתי.

באחד מהלילות שבהם השגתי בייביסיטר, קבעתי עם ידיד ללכת למסעדה טובה ומיד אחר כך לרדת קומה אחת למטה לבר־מועדון קטן. כזה שהדי־ג'יי עומד באמצע וכל מי שלא מפחד מהקורונה מסביבו.

שעה לפני כן עמדתי בחדר הארונות (הצנוע!) שלי ושלחתי את ידי אוטומטית אל אחת משמלותיי השחורות והצנועות. רגע לפני שאחזה בהן ידי ולא הרפתה, פזל מבטי אל השמלות החדשות - אחת ורודה, אחת אדומה וקצרה, אחת שחורה אבל עם מחשוף בולט מאוד והייתה שם עוד אחת, גם היא קצת חושפנית, עשויה מקטיפה בצבע סגול עמוק. בחרתי בה, גרבתי גרבונים ונעלתי מגפיים. הבייביסיטר הגיעה והתמקמה, אמרה לי שגם ככה הקטנה ישנה ושאלה אם ארצה שתכין לי איזה תבשיל לקראת השבת המתקרבת. הסכמתי מיד. אחר כך נתנה בי מבט ואמרה “את רואה? את לא צריכה תמיד שחור, את צעירה!".

חייכתי והודיתי לה.
אחרי שהתאפרתי אל מול הראי, כשברקע מתנגן בשקט האלבום האלמותי של דויד ברוזה, “האישה שאיתי", יצאתי מהבית ולקחתי מונית. ראיתי את נהגה מציץ בי מבעד לראי ומשפיל את עיניו כשפגש את מבטי. זה ייראה לכם מאוד רדוד, אבל המבט הזה נתן לי גושפנקה שאני נראית טוב ושכמעט בטוח שהערב יהיה טוב יותר.

אחר כך שוחחנו קצת, הוא סיפר לי שהוא לומד מכונאות רכב וביום מן הימים יפתח מוסך. הוא לא היה צעיר, ובכל זאת האמנתי לכל מילה וידעתי שיצליח. הוא דיבר בבהירות, בתשוקה ובלהט על המקצוע.

“שמרי על עצמך", אמר רגע לפני שיצאתי מהאוטו. עוד גושפנקה, גם היא די מוזרה, אבל אני סופרת, אני קולטת ניואנסים. איזה לילה זה היה, ביליתי עם הידיד הכי טוב שלי, אכלנו דגים טובים, שתינו יין שהביא ממקרר היין שלו, ועל תוויתו השנה שבה חגגתי 3. המלצרים היו נחמדים וחייכנים כל כך וגם אנחנו, ככל מי שקצת מאס בקורונה, עמדנו שעתיים אחר כך, מבוסמים ומחייכים, סביב עמדת הדי־ג'יי ורקדנו עם איזה קוקטייל ביד. נהניתי ממבטי הגברים. אני לא רזה, לא אישה “תל אביבית" על פי ההגדרה, אבל משהו בביטחון ששידרתי באותו הערב, בשמלה ההיא, בעקבי המגפיים הגבוהים ובמבטים שידעתי לשלוח חזרה, עשו את שלהם. פעם לא יכולתי להיפטר מהמרסל הזו. כל כך אהבתי אותה, כי היא אנטיתזה מוחלטת לאותה המרסל שהביא עמו הבוקר (בתוספת ההאנג אובר התמידי), אבל כשבגרתי קצת, והבנתי שהמרסל הזו לא מובילה לאף מקום, ויתרתי עליה לגמרי. אחרי הגירושים, גמלה בי ההחלטה להביא את רוח השטות הזו אליי לפרקים. תישארי לשבת ותלכי.

כנראה שתוך כדי הערב, בחסות האלכוהול והביטחון המופרז, העליתי לאינסטגרם תמונה שלי שאותה צילם הידיד, מול עמדת הדי־ג'יי עם דרינק ביד וחיוך ענקי. בימים כתיקונם לא הייתי מעיזה לעלות תמונה כזו, אבל בסדר, זה רק אינסטגרם, לא פייסבוק, המקום שבו אני ממלכתית ומוכרת הרבה יותר.

כשהגעתי הביתה, שילמתי לבייביסיטר, כיסיתי את גפן, חתכתי לי תפוז, התפשטתי וישבתי במיטתי. הסתכלתי על האינסטגרם, דווקא אהבתי את התמונה הזו, תמונת חופש, שחרור, בלי מחויבות, לא צריך מחויבות.

הרבה חברות החמיאו, כמה פלירטטו והיו עליה לא מעט לייקים, אבל הייתה איזו הודעה אחת שדי הורידה לי את כל האוויר. ההודעה הזו הייתה מקורא ותיק של “מעריב" ושלי. למען האמת, הוא מלווה אותי, וירטואלית, עוד מאז התחלתי, גילו כפול משלי. בהתחלה, כשהייתי רק בת 23 פלירטט מאוד, אבל כשהבהרתי שזה לא יקרה, החל בגישה אחרת, חברית, נעימה ואפילו נתן לי כמה עצות פרקטיות. עד לפני כמה שנים עבד במשרה בכירה מאוד, במקום מוכר מאוד. מאז פרש הוא עושה קצת מזה וקצת מזה ונהנה מהחיים.

אבל בלילה ההוא, לא יודעת מה גרם לו לזלזל בי כל כך, כאילו לא עברתי חתונה, לידה, גירושים, כאילו לא בניתי קריירה בשתי ידיי, כאילו אין על גופי צלקות חיים, כאילו אני איזו קריקטורה או דבר חולף. וזו הלשון שבה כתב לי האיש שכמה ימים קודם לכן עוד החמיא לי על הספר שיצא לפני שנה וביקש שאקדיש ואשלח אחד לחבר טוב שלו:
1:15
הוא: “תגידי, מה יהיה עם שמלות הדפוק אותי האלו?".
1:20
אני: “מה יהיה עם משפטי הטמטום האלו שלא מכבדים אותי כאמא?".
1:24
הוא: “את אהובה, מותר לי להגיד לך מה שנכון לי וזכותך להיעלב, אבל אני מרגיש שאת מתלבשת רגשי וזה כואב לי".

רק לציין שעל ראש האיש יש כיפה סרוגה, הוא נשוי כבר שנים, מכבד מאוד את הדת ואת ארץ ישראל, אבל נשים פחות. הוא לא ויתר, לא חזר בו, רק כמה משפטים אחר כך, כשנזפתי בו בלי הפסקה, שחררתי עליו את כל הזעם שהיה בי על כל מי שחושב שיכול להגיד לי מה ללבוש, איך להתנהג, על מה לכתוב, מה לעשות.

הוא התנצל והתנצל, ואני כבר הייתי באמוק, הפכתי אותו לקטן ואפילו שלחתי לו צילום מסך של איזו קוראת שלי, שראתה שאנחנו חברים וגוללה בפניי שמכר לה סיפורים על בית חם ואוהב בעוד יש לו אחד כזה וטבעתו מוסתרת בכיס.

פעם הייתי רחמנית, טובה, מלאה בחמלה. זה לא נלקח ממני, לא לגמרי בכל אופן, אבל לכל אדם יש נקודה בחיים שבה הוא אומר “סטופ! יש גבולות של כבוד עצמי ואני לא מוכן שיפרצו לי אותם".

הפכתי לו את הלילה ההוא ללילה לבן שהוא לא ישכח בחייו. אנחנו כבר לא חברים, אבל מאז הוא לוחץ לי לייק על כל תגובה אצל חבר אחר ועל כל סיפור. אגב, אם אתה קורא את זה - תחדל. יש טעויות שאין עליהן מחילה.

כאב לי בלילה ההוא, זה היה כמו לרדת מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.
אחרי שחסמתי אותו, נכנסתי להתקלח. כשפשטתי את השמלה עמדתי מול הראי, אחרי הלידה הגוף השתנה מאוד, לא יודעת אם לטובה או לרעה, אבל השתנה. הסתכלתי עמוק אל תוך אישוניי - גם אני השתניתי, לא יודעת אם לטובה או לרעה, אבל את השינוי הזה אני כל כך אוהבת.