הממשלה אישרה השקעת עתק בשלוש צוללות במטרה לחדש את הצי בעוד 30 שנה. עניין מפוקפק ששווה דיון. באותה נשימה הודיעה הממשלה על הקמת ועדת חקירה ב"עניין הצוללות". למעט התחשבנות עם תפקודו הלקוי של בנימין נתניהו - חבל"ז. מרבית ועדות החקירה הביטחוניות בשנים האחרונות נידונו לכישלון. הסיבה היא טיפול שטחי באירועים ולא בשורשים, וזה בדיוק מה שיקרה בוועדה הזו.

ועדת חקירה אמיתית היא לא תא וידוי לאומי בשאיפה להיטהרות אוטופית, אלא אוטופסיה שבה מבתרים גוויות של מחדלים בכיכר השוק.

הציפייה היא שמכאן ואילך "יופקו לקחים". מעשית יהרגו איזה ש"ג תורן, והנושאים באחריות למדיניות שבגינה אירע המחדל, כולל מחדל הצוללות, ימשיכו בעסקים כרגיל. הטענה הבסיסית להקמת הוועדה היא שביטחון ישראל נפגע, והשאלה היא מה בדיוק נגרע מהיכולות של מערכת הביטחון? התשובה היא שלא ניתן להוכיח מאומה, אלא אם כן הוועדה תעסוק בשורש הפוליטי והאידיאולוגי של תהליך קבלת ההחלטות שהניעו את פרשת הצוללות. וזה לא יקרה.

כדי להוכיח את אותו כשל מערכתי בסיסי חייבת הוועדה לעסוק בעיקר, שהוא גודלו של צי הצוללות מול האיומים שמולם הוא אמור להתמודד. צה"ל וחיל הים אגב הם לא העניין. צה"ל באורח טבעי רוצה יותר "ביטחון", כלומר יותר כלים ויותר נוכחות, וחיל הים יקנה בשמחה כל כלי נוסף מצוללת עד מכונת אספרסו - רק שמישהו ישלם על הקנייה והאחזקה.

על פי מיטב הבנתי וידיעתי, מאז נבנתה היכולת האסטרטגית השנייה בימי מפקד חיל הים עמי אילון והרמטכ"ל אהוד ברק (זהו אגב פשר "הדיונים הסגורים" שהממשלה כפתה על הקמת הוועדה) הרעיון הבסיסי היה ארבע צוללות. בהמשך, כרגיל בצה"ל, וללא קשר לתעלולי נתניהו, עם המנה הראשונה נפתח התיאבון. לחיל הים הוצעו צוללות נוספות (היה מפקד חיל שהתנגד לשישית) וצורפו חזיתות מאיימות נוספות סביב הגלובוס ועל הדרך צפו שחיתויות נוספות.

כדי להבין אם יש צורך אמיתי בצוללות נוספות, על הוועדה שמונתה לשקלל עד כמה האיום האיראני היה איום אמיתי. יותר ויותר מתברר כיום כי האיום האיראני נופח הרבה מעבר לפוטנציאל של איום אמיתי, וזה קרה עקב פאניקה יזומה מצד נתניהו. השורש האידיאולוגי הוא בתמיכה האיראנית בהחזרת ישראל לגבולות 67', בתביעת סוריה על הרמה, בחיזבאללה, שהתחייב להילחם לעצמאות פלסטין, ובחמאס. המשמעות היא הורדת כל ההתנחלויות.

תביעה פלסטינית למדינה עצמאית בחסות מעצמה אזורית כמו איראן, שיש לה גיבוי צבאי בלבנון, בסוריה ובעזה, היא היא האיום האמיתי על כל ממשלה שמסרבת לדון בהסדר מדיני. המוצא הוא קמפיין פאניקה כוזב ש"מוכיח" שאיראן מתכוונת להשמיד את מדינת ישראל באמצעות הפצצה.

ה"פצצה", אגב, היא תעלול משותף לנתניהו ולאיראנים, שיש להם צרכים ביטחוניים ואידיאולוגיים משלהם. איראן אכן עשתה צעדים אמיתיים בפיתוחה אלא שמעולם לא חצתה את הסף. לא לפני חתימת ההסדר מול אובמה ולא אחרי הפרת ההסדר והסנקציות של טראמפ. העקיצות הישראליות, פה מדען, שם מתקן, היו לא יותר מתחזוקת אווירת איומים הדדיים לצורכי דחיית כל הסדר מול הפלסטינים משום שהם "נתמכים בידי איראן". גם דחיית ההסדר בגדה מול אבו מאזן נובעת מחשש שחמאס ינצח בבחירות העתידיות. וכך, חדשות לבקרים, רוסקו בגדה "קני חמאס", שכידוע נתמכים בידי הדמון הגדול איראן, שיש לה פצצה אמא'לה!!! לכן צריך המון צוללות, וטייסות 15F, ומוסד שלם שיעסוק בכך יומם ולילה וכמובן ציבור מבוהל שיקנה כל תוספת כוח.

האבסורד המנחם: הזרז להקמת ועדת החקירה היה קבוצה של קצינים בכירים במיל'. עשרות שנים הם תמכו באותה מדיניות מופרכת שגרמה בין השאר גם להיווצרות פרשת הצוללות. עכשיו הם פועלים נגד הממשלה שניהלה אותה מדיניות הרסנית שאותה שירתו עשרות שנים, ובמקום שבו ניצבים חוזרים בתשובה שדורשים תשובות לא שואלים שאלות קיטבג, אלא מצטרפים לתביעה לחקור. כולל פשר הפער בין האיום האמיתי מצד איראן לבין רכש הצוללות. אם זה לא יקרה, אזי עבודת הוועדה תהיה עוד סיבוב של נתניהו רימה אותנו, שהוא המופע הכי משעמם בעולם. ושעמום כידוע הוא לא הכלי היעיל ביותר כשצריך להרים גל לקח ציבורי שאמור למנוע מקרים דומים.

נו־נו־נו והביתה

ללא עבודת שורשים גם שאר ועדות החקירה הלאומיות תגענה לאותו מבוי סתום ומדמם. כך התפוגגו לקחי ועדת חקירת צוק איתן. חקרו תנועת כוחות, בעיות ציוד, מודיעין ושימוש בחימוש במקום לשאול ולחקור את המובן מאליו: מה בכלל עשינו בעזה? כלומר מהי מדיניות הממשלה ברצועת עזה, בהנחה שתגובות אלימות על אלימות אינן מדיניות. כותרות כמו "חמאס מתכנן התקפת פתע" (YNET השבוע) הן חלק ממדיניות שהמשכה עשוי להיות הקמת ועדת חקירה נוספת.

גם עבודת ועדת החקירה לאירועי הר מירון עשויה להסתיים בכלום הרגיל. כלומר ציד ש"ג, הכאה על חטא, קצת בטון וברזלים לחיזוק הרמפה והקשר ליהדות, נו־נו־נו והביתה. עבודה אמיתית אמורה לרדת לחקר יחסי החרדים והמדינה מאז מכר דוד בן־גוריון את הדמוקרטיה (שוויון בנטל הגיוס) לטובת הסכם עם החרדים. אחרי מלחמת העצמאות בן־גוריון העדיף את החרדים על פני קואליציה עם מפלגות השמאל־מרכז של אז. אם הוועדה לא תציף את התפתחות הפוליטיזציה של הדת ואת רצף הוויתורים לחרדים ולעסקני הדת כולל החרד"לים, חבל על המאמץ.

אפילו הדרישה לחקור ממלכתית את הפעלת פגסוס לא תעשה עבודה אמיתית בלא לרדת לשורש, שהוא הדילוג המשטרתי מעל כל גווייה מדממת. ראש מחלקת החקירות במשטרה דיבר על אפשרות של "תפוח רקוב". מעניין איזו הטיה פוליטית הייתה ל"תפוח הרקוב" שיירט, על פי "כלכליסט", טלפון של פעיל בהפגנות.

ובלא עבודת שורשים זה יהיה גם גורלן של כל הוועדות שעסקו ועוסקות ביחסים בין הבדואים והמדינה. עבור ממשלות ישראל לדורותיהן הבדואים היו עניין שהוא רחוק מהעין רחוק מהלב ורחוק מהכיס, שנמצא בצד המאיים של המשוואה הביטחונית ומכאן ההזנחה המכוונת, בצד פעילות קק"ל בטיהור שטחים בסיוע אלימות מדינתית.

התוצאות האחרונות היו "נטיעות" אצבע בעין של הציונות הדתית־לאומנית ופרעות בדואים, שערבבו פשיעה ולאומנות. ואז, בצדק גמור, נכנס לפריים פיני בדש הנצחי מעומר, תמיד עם סנדלים מסומרים ודרישה לאכיפה אכזרית, שכמובן לא תוביל לשום מקום פרט להתפרעויות האחרונות ולמשפט הסלחני ליהודי תושב ערד שהרג גנב בדואי. הלב אומר להאניש ולזכות אותו, השכל אומר להעניש ולכלוא, אלא שמדינה מנהלים עם שכל ולא עם קרביים.