1. לחבוט כמו ג'וקוביץ'
המתמטיקאי ג'ורדן אלנברג הסביר פעם יפה למה כל התחזיות שאמורות היו לצפות איך תתפתח המגיפה התבררו כשגויות. דמיין, אמר לאחד ממראייניו, שאתה מנסה לחזות מה קורה לכדור במגרש טניס לפי חוקי הפיזיקה. אתה רואה את הכדור נחבט ועף, ותוכל לחזות באופן מדויק את המהירות שלו, את הקשת באוויר, מתי יעלה, מתי יגיע לשיא הגובה, מתי יירד. אבל לא תוכל לחזות שהוא תכף יחזור. טניס, אמר אלנברג, והתכוון גם למגיפה, הוא "פיזיקה ובני אדם שמגיבים לפיזיקה". לכן, קבע, המודלים שמנסים לחזות כיצד תתפתח המגיפה "יטעו כמעט בוודאות".

כדאי לזכור את משל הטניס כאשר מאזינים למה שאמר אחד מבכירי ארגון הבריאות הבינלאומי, שעל פיו המגיפה מתקרבת לסופה הסופי. הוא אמר, אחרים אמרו ההפך, וגם מיהרו להסביר שהבכיר לא הובן כראוי. רק טיפש יתחייב על סוף המגיפה. רק טיפש יתחייב שזה איננו סוף המגיפה. בעוד כמה שבועות יחלוף גל האומיקרון, ואז ייכנסו לפעולה המנגנונים המקובלים בטניס. הווירוס חבט, עכשיו יבוא תורנו לחבוט.

בסיבובים הקודמים מה שעשינו היה פשוט: חזרה מהירה לשגרה מבורכת של הדחקה. עד הגל הבא. האם זו הייתה חבטת הנגד הנכונה? כנראה שלא – אבל אנחנו רצינו לחבוט כמו ג'וקוביץ'. כאילו כבר אין נגיף בעולם. ואף מודל לא יודע לצפות מראש חבטה של ג'וקוביץ'.

השאיפה להציל את הילדים מהשפעותיה של המגיפה, הבריאותיות והנפשיות, הציפה השבוע את השיח הציבורי. הממשלה התקשתה להחליט, כרגיל. אחר כך התקשתה לשנות את החלטתה, שספק אם הייתה נכונה, גם זה כרגיל. האם צריך או לא צריך בידודים בבתי הספר? האם הנזק בהיעדרות מבית הספר גדול מהנזק של הידבקות במחלה בבית הספר? הנטייה הטבעית היא לדבר על הדברים האלה באופן נחרץ – שמעתי פסיכולוגית אחת מסבירה השבוע ש"יותר חשוב לדאוג לבריאות הנפשית של הילדים". היא לא הסבירה בדיוק יותר חשוב ממה. מלשמור על חייהם? גם היא מן הסתם תסכים שזו אמירה של הבל. אז ממה כן? או – זו בדיוק השאלה. שאנחנו לא לגמרי יודעים ממה כן. למעשה, קשה לחזות מה יהיה הנזק הנפשי ארוך הטווח, אם בכלל יהיה. וקשה לחזות מה יהיה הנזק הבריאותי ארוך הטווח, אם בכלל יהיה.

כך שאנחנו חיים בעולם של הערכות, של הימורים ושל רטוריקה רגשנית על מה שעלול לקרות לנשמות הרכות של ילדים בגלל עוד כמה שבועות בבית. גם בזה לא כדאי להגזים: ילדים ישבו בבתים בימים של סופה ושלג. הם ישבו בבתים בימים של מלחמות. הם ישבו במקלטים תחת הפצצות. ילדים בכל העולם מהגרים עם הוריהם, נעקרים ממגוריהם, סובלים מחסור, לפעמים רעב, לעתים קרובות פחד. אחר כך רובם ממשיכים לחיות את חייהם. וכמובן, מוטב, רצוי, להגן עליהם מכל הדברים הלא נעימים האלה. אבל לא תמיד אפשר, וכאשר אי אפשר, מוטב לא לצאת מפרופורציות. בסך הכל, על רוב הילדים נגזרת מצוקה בדרגה נמוכה עד בינונית. לא יותר. הדרך להקל עליהם אינה התלהמות נגד מדיניות הממשלה ויצירת ציפייה מתעצמת לנזק נפשי. הדרך להקל עליהם היא פשוט להקדיש קצת יותר תשומת לב. לסייע להם לעבור את הימים בבית בעשייה.

ואם כבר אנחנו בעניין הצלקות הנפשיות. כמעט מצחיק לראות איך המוני הורים, שהתעלמו ועודם מתעלמים בלי למצמץ מעדויות חותכות על הנזקים שגורמות לילדים הרשתות החברתיות, ומאפשרים לילדיהם להסתובב עם טלפונים חמושים בחשבונות טיקטוק, נדרכים לפתע למחשבה על הצלקות שייגרמו להם בגלל היעדרות מבתי הספר. זה טבענו, וגם אני אחד מההורים האלה. קל לנו יותר לשכוח את הסכנות הגדולות של השגרה. קל לנו יותר להידרך מול הסכנות הפחותות של החירום.

אסתר חיות (צילום: יונתן זינדל פלאש 90)אסתר חיות (צילום: יונתן זינדל פלאש 90)

2. אמון ומשפט
מרים נאור הלכה לעולמה השבוע במפתיע. שבחים שלא נאמרו בפניה, נאמרו לאחר מותה. מן הסתם, לא מעט ישראלים שבקושי ידעו מיהי, או פשוט לא ידעו, התוודעו אליה לראשונה. אחר כך החלו לדבר בשמה. זה דורש משפט לבנימין נתניהו, כי זה מה שנאור הייתה רוצה. וההוא תובע עסקת טיעון, כי אולי דווקא זה מה שהייתה רוצה. חוץ מבצלאל סמוטריץ'. הוא לא דיבר בשמה, ולא דיבר בשבחה. הוא בחר ביום מותה להזכיר את חטאיה, אמיתיים או מדומים. כנראה שכך מצווה עליו התורה במקרים חריגים של שופטי בית המשפט העליון. אחרי מות, מחריבים אמור.

"מה לעשות, קשה לי להיות צבוע", אמר סמוטריץ'. הוא איש עם חוכמה לא מבוטלת, ומידה של כריזמה ומשנה אידיאולוגית סדורה. אבל מה שקשה לו זה לא להיות צבוע. מה שקשה לו זה להיות בנאדם. המצביעים שלו צריכים לשאול את עצמם, למה דווקא את הפרחח משולח הלשון הזה, פוליטיקאי עם נשמה של מתבגר, בחרו להם למנהיג.

הוא אמר שהייתה "ממחריבי מוסד חשוב ומפואר". הוא טועה ביחס אליה, אבל לא לגמרי טועה ביחס למוסד. בית המשפט העליון נשען על לגיטימיות ציבורית, ולבית המשפט העליון יש בעיה של לגיטימיות ציבורית. מי אשם בזה? סמוטריץ' עצמו הוא אחד האשמים בזה. כמו רבים מחבריו להנהגת הימין הפך את ההשתלחות בבית המשפט למשלח יד קבוע. אבל – ובזה הוא צודק – הוא איננו האשם היחיד. מורשת ימי אהרן ברק כנשיא המוסד היא בית משפט חזק משפטית וחלש ציבורית. בית משפט שיודע לכופף ידי ממשלות אבל מאבד את אמון הציבור. זה תהליך מסוכן. תהליך שאנשים מתונים, לא סמוטריץ', צריכים למצוא ממנו מוצא.

את התהליך הזה זיהינו השבוע, כאשר השווינו את רמת האמון ברמטכ"ל, אביב כוכבי, לרמת האמון בנשיאת בית המשפט העליון המכהנת, אסתר חיות. לפני כמה שבועות צירפנו את שני אלה לסקר האמון של המדד. כפי שאנחנו שואלים על נפתלי בנט, נתניהו, יאיר לפיד, אביגדור ליברמן, כך אנחנו שואלים גם על חיות וכוכבי (ועל עוד כמה, אם אתם סקרנים, נשמח אם תבואו גם אתם לדרג את מי שצריך). השאלה פשוטה: כמה אמון יש לך בנושא התפקיד -  ראש הממשלה, שרת החינוך, שר הדתות, נשיאת בית המשפט העליון. הדירוג הוא מ־0, למי שאין לכם בו שמץ של אמון, ועד 10, למי שיש בו אמון מקסימלי.

במקרה של השרים ושאר הפוליטיקאים הדירוג במידה רבה צפוי, ונובע מעמדות מפלגתיות. הרבה בוחרי ליכוד מציבים את בנט על 0. האם מגיע לו 0? נדמה לי שגם מי שסבור שהוא לא ראש ממשלה טוב קצת מגזים כאשר הוא (או היא) נותן לו ציון כל כך נמוך. אבל אנחנו לא אומרים לאנשים איך לדרג, רק מסכמים ומשקללים. בנט מקבל ממתנגדי הממשלה ציון מאוד נמוך, ומתומכיה ציון בינוני־גבוה. לכן הסך הכל הוא בינוני־מינוס. כך גם המקרה של לפיד. המקרה של גנץ אחר: הוא מקבל ציון נמוך־בינוני ממתנגדי הממשלה. לא שיש להם אמון מלא בו, אבל הם פחות כועסים עליו.

כוכבי וחיות אינם אנשים פוליטיים. אין תומכי ומתנגדי צה"ל כמחנות מובחנים. לכאורה, גם לא אמורים להיות תומכים ומתנגדים לבית המשפט כמחנות מובחנים, אבל במקרה הזה יש. מובחנים מאוד. הנה, כך מצאנו אותם בקלות. כל מי שדירג את כוכבי וחיות השיב גם על השאלה מי מתאים יותר להיות ראש הממשלה, בנט או נתניהו (על השאלה הזאת כתבנו בשבוע שעבר).

אז בדקנו איזה ציון ממוצע, מ־0 עד 10, נותנים תומכי נתניהו ותומכי בנט לכוכבי וחיות, והממצא לא יכול להיות יותר ברור. במקרה של כוכבי, אין הבדל. הפוליטיקה לא משחקת תפקיד משמעותי. הוא מדורג באותו ציון גם על ידי מי שסבורים שנתניהו מתאים יותר וגם על ידי מי שסבורים שבנט מתאים יותר (הציון הממוצע שלו מכלל המצביעים הוא 7.3 בשני המקרים). במקרה של חיות הפער דרמטי. תומכי בנט מדרגים אותה בציון קרוב לזה של הרמטכ"ל (7), תומכי נתניהו מדרגים אותה בציון קרוב לזה של – ובכן – קרוב לציון שהם נותנים לבנט. רק קצת יותר מ־2.
התפלגות הדירוג של שני האישים הללו משקפת את הפער. שלושה מכל עשרה מדרגים את כוכבי מ־6 ומעלה. כרבע נתנו לו את הציון 10.

כמעט שניים מכל שלושה מדרגים את חיות מ־5 ומטה. זה משום שבקרב מצביעי ימין (שהם מעדיפי נתניהו) רק מעטים נותנים לנשיאת בית המשפט העליון ציון גבוה יותר מ־5.

מה זה אומר על כוכבי? לא הרבה. הוא רמטכ"ל פופולרי למדי. כנראה קצת פחות מכפי שהיה גדי איזנקוט, אבל עדיין פופולרי. מה זה אומר על חיות? עוד פחות. היא נגררת למטה בגלל המשקולת שמחזיקה אותה – המשקולת ששמה בית המשפט העליון. על חיות עצמה רוב הציבור לא יודע הרבה, ובטח שלא יודע לומר באילו פסקי דין תמכה ולאילו התנגדה ומה עמדתה המשפטית בסוגיות שונות. את זה רק המומחים יודעים, וגם הם לא תמיד. מה שהציבור יודע – כלומר, אותו אגף בציבור שמעדיף את נתניהו כראש ממשלה – זה שאין לו נחת מבית המשפט. ומכיוון שכך, אין לו נחת גם מנשיאת בית המשפט, בלי קשר ממשי למה שהיא עושה או לא עושה.

מכאן, כמובן, אפשר לחזור למה שפתחנו בו. האם הבעיה היא בציבור, שטועה בשיפוטו את השופטים. או שאולי הבעיה היא בשופטים, שהצליחו לאבד את אמון הציבור בגלל פעלתנות יתר שלא התקבלה באהדה. זו שאלה מעניינת אבל מיותרת. את הציבור אי אפשר להחליף. כלומר, העבודה הקשה היא בצד של השופטים. כדי להחזיר את חיות למקום שבו ראוי שתהיה, המקום שבו אין הבדל ממשי בין האופן שבו מדרגים אותה אוהדי נתניהו לבין האופן שבו מדרגים אותה אוהדי בנט, יידרש מהלך מורכב, יסודי ומן הסתם אטי. עד אז, מוטב להיות רמטכ"ל.

3. קהילה ואנטישמיות
זה היה שבוע של דיבורים על אנטישמיות. שבוע שהתחיל קצת קודם, עם מתקפה מסוכנת על בית כנסת בטקסס, נמשך בתרועת בהלה של כמה מהבולטים בכותבי יהדות אמריקה, נמשך עוד קצת בשטף של מחקרים וסקרים – אלה תוכננו מראש לקראת יום השואה הבינלאומי, שחל השבוע. משרד התפוצות הגיש דוח על מצב האנטישמיות. קרן רודרמן פרסמה סקר שיש בו כמה וכמה שאלות על אנטישמיות.

התמונה מכל אלה אפרורית. האנטישמיות איתנו כבר אלפיים שנים, או יותר, וגם עכשיו תישאר. אם היו למישהו חלומות שזה נגמר, הגיעה עת הפיכחון. לא נגמר, לא עבר. הציונות לא ביטלה את האנטישמיות כאשר נרמלה את העם היהודי. אמריקה לא ביטלה את האנטישמיות כאשר נבנתה על מסורת של סובלנות דתית. עצוב, אבל זה מה שיש.

אחד מארבעה יהודים באמריקה חווה גילוי אנטישמיות, כמעט אחד משניים מכיר מישהו שחווה, או מישהו שמכיר מישהו שחווה. לך תדע מה חווה: פעם זו קללה ברחוב, פעם זו נאצה בטוויטר, פעם זו כתובת על קיר, פעם מכת אגרוף. השבוע הופצו פליירים בדרום פלורידה, אזור שיש בו הרבה יהודים. האנטישמיות, כמו אומיקרון, מידבקת. אחד עושה, השני מחקה, השלישי מתחרה, הרביעי מצטרף.

לא צריך להקל ראש בתופעות מכוערות של שנאה, ובכל זאת כדאי לשמור על פרופורציות: לא כל רמז לעוינות הוא אירוע ששווה תשומת לב. יהודים לא נהרגים באמריקה באירועים אנטישמיים כאירוע של שגרה. גם לא נפצעים. שיח של שנאה הוא דבר לא נעים, אבל רווח למדי באווירת ההתלהמות המקובלת כיום, ולא רק נגד יהודים. כך שהחשש הגובר, והמובן, הוא בין השאר תוצאה של פינוק: היהודים התרגלו לחיות כמעט בלי אנטישמיות, ועכשיו צריכים להתרגל מחדש לנוכחותה.

הנתונים המעניינים מהמחקר של קרן רודרמן, שנאספו על ידי קבוצת מלמן, אינם נתוני האנטישמיות. הרבה יותר מעניין לבחון את מה שהם מספרים על הקהילה היהודית. רק כמחצית מיהודי אמריקה (52%) אומרים שהקשר לקהילה היהודית חשוב בעיניהם. רק לחמישית (20%) הקשר חשוב מאוד. בקרב הצעירים מתחת לגיל 40, שיש בהם יותר אורתודוקסים, וגם משפחות עם ילדים קטנים, הקשר לקהילה קצת יותר חשוב, אבל לא הרבה יותר. והמגמה היא מגמת ירידה. לפני ארבע שנים נמדדו קרוב ל־60% חשיבות לקשר, עכשיו קרוב יותר ל־50%. רק רבע אומרים שהם מאוד קשורים בפועל לקהילה היהודית המקומית. עוד כרבע קשורים במידת מה, כמחצית לא קשורים אליה כלל.

והנתון הכי חשוב: מי שאינם קשורים לקהילה גם לא רואים צורך בזה. כלומר, המאמץ הניכר המופנה ליהודי אמריקה הלא מחוברים בניסיון "לחבר" אותם, עלול בהחלט להיות מאמץ שווא. זה לא שהם לא יכולים, או לא מודעים, או לא הבינו מה הם מפסידים – הם פשוט לא מעוניינים. מאלה שלא כל כך מחוברים בפועל, שלושה מכל ארבעה אומרים שגם לא חשוב להיות מחוברים. מאלה שכלל אינם מחוברים, תשעה מעשרה אומרים שזה גם לא חשוב (92%). כך שהמאמץ להביא את הסוסים לשוקת אומנם נמשך, אבל המחקר הזה מלמד שהסוסים לא צמאים.

באופן כללי, כמעט כל מה שאפשר לומר על יהודי אמריקה נגזר מהנתונים על הקשר לקהילה, וזה כולל גם את הנושא המדובר מאוד – מדובר מדי – של יחסי ישראל והתפוצות. כל כך הרבה מילים ודיו נשפכו כדי לנסות לפענח את מסתרי השחיקה בקשר. למה הם מתרחקים, מה מפריע להם, האם אנחנו לא בסדר, אולי כדאי שניתן איזו רחבה בכותל, או שנעשה איזו מחווה אחרת, אולי הבעיה היא הכיבוש, הרבנות, היחס לרפורמים. וכמובן, הכל נכון. כל אלה בעיה. אבל גם אם היא תיפתר, גם אם תהיה רחבה בכותל והרבנות תפורק, נמשיך לשאול מה קרה לקרבה הגדולה של יהודי אמריקה.

זו שאלה שחלקית מבוססת על מיתולוגיה. גם היום רוב יהודי אמריקה מרגישים קרבה מסוימת לישראל – גם פעם לא כל יהודי אמריקה הרגישו קרובים לישראל. זו שאלה שמבוססת על חוסר הבנה של סיבה ותוצאה. הקרבה לישראל איננה מרכיב נפרד ועיקרי במערך היחסים של האמריקאי וזהותו, היא סעיף אחד מתוך שורה ארוכה של מרכיבי זהות יהודית. והנתונים מלמדים, לא בפעם הראשונה, דבר פשוט: הקרבה לישראל היא אחד מהביטויים של זהות יהודית חזקה. באופן כללי, ויש כמובן יוצאי דופן רעשניים, מי שקרוב ליהדותו קרוב לישראל, ומי שרחוק מיהדותו רחוק מישראל.

כלומר, זה לא הרפורמים, לא הרבנות, לא הכיבוש, לא נתניהו, לא כל הדברים האלה. לא באמת. אלה יכולים לסייע בשוליים, עם אותם יהודים שרוצים קשר אבל מתקשים איתו. רוב המנותקים פשוט מנותקים – מיהדות ומישראל. והלקאה עצמית ישראלית, כאילו אנחנו הרחקנו אותם במעשינו הרעים, מיותרת. את מעשינו הרעים צריך לתקן, כי לא טוב לעשות מעשים רעים. רק לא כדאי לפתח ציפייה שאחרי שנתקן יבוא תיקון יסודי ומהותי ליחסינו עם יהודי אמריקה. תיקון כזה יבוא, אם יבוא, רק מתוך שינוי וחיזוק של הקהילה שם.